בערב לח של יולי 2017 הייתי עצוב והיו לי כמה סיבות טובות. רדיוהד, להקה מעולה שמעולם לא העמקתי בה אך תמיד הערכתי מאוד, הופיעה בפארק הירקון מול עשרות אלפי מעריצים. לא הלכתי אבל בטוח היתה חוויה. גם האמנתי בכל לבי שמישהי ששנתיים לפני כן הייתי די בטוח שתהיה אשתי, דמעה שם מהתרגשות כי ראתה את הלהקה האהובה עליה. בעיקר הייתי עצוב כי נזכרתי שאת הלהקה האהובה עליי לעולם לא אזכה כבר לראות בהופעה חיה.
כדי להילחם בעצב, או לפחות להראות התנגדות כלשהי ולא למות על הברכיים תחת מטר של חיצי קופידון עם גולגולות בקצה, פניתי ליוטיוב וביקשתי את "I'm So Bad (Baby I Don't Care) של להקת הרוק'נ'רול האהובה עליי מוטורהד. יוטיוב הוא מתנה לאנושות: במעין נקרומנסיה דיגיטלית נוסטלגית, כל שנדרש ממני היה ללחוץ פליי ומוטורהד, שאז היתה להקה מתה, קמה לחיים, וכשהשיר נגמר יכולתי לעשות ריפליי שוב ולהתמוגג.
ריוויינד למחוגי השעון: קצת אחרי תחילת המילניה הנוכחית, עברתי טירונות 02 כללית של בני נוער בזמנו על כל המטאליקות והפאנטרות למיניהן, והאמנתי שמצאתי את המוסיקה הכי מגניבה בעולם. תוכנה קסומה שנקראת סולסיק גלגלה לכונני הקשיח את השיר "Going to Brazil" של מוטורהד. בבוסריותי החלטתי שמוטורהד זה שם של להקה של זקנים ואין מצב שהם מגניבים כמו מגהדת' וסלייר.
אבל התערבות אלוהית (עם פלולות או בלי) גרמה לי להטעין ווינאמפ שבאמת בעט בשת של הלמה המצויה, לחצתי פליי ותוך כמה שניות הבנתי שמצאתי זהב. פתאום אני בבואינג ג'מבו 747 אפוף עשן וריח של וויסקי. כיס אוויר מוסיף לכאוס השולט בקבינה שאותו מקריין בצרידות גבר בריטי ארוך שיער באמצע שנות הארבעים לחייו עם משקפי שמש, ז'קט ג'ינס וזוג פלולות אימפריאליות. זהו למי קילמיסטר שנכנס לחיי בסערה. אנחנו בטיסה אינטר-קונטיננטלית של 1991 לברזיל והעתיד כל כך בוהק שאני צריך להרכיב משקפי שמש של מגניבים.
מוטורהד פתחה את שנות התשעים עם "1916", אלבום שהפסיד בפרסי הגרמי של 1992 לאלבום השחור של מטאליקה בקטגורייה המתאימה. למעט מוזרות אחת (""Nightmare / The Dreamtime"), כל השירים בו פצצתיים ומוכיחים כי הלהקה היא לא "פוני של טריק אחד" שכל שיריה נשמעים אותו הדבר (טענה של מי שהאזין רק ל"אייס אוף ספיידס" הנהדר אך שחוק ומשום מה החליט שזה כל הרפרטואר המוטורהדי). בחלק מהשירים משולבים פסנתרים וסקסופונים השואבים השראה מהרוק'נ'רול שקילמיסטר טען כי הוא המוסיקה שהלהקה מנגנת וטרח להזכיר זאת בתחילת כל הופעה באינטרודוקציה שהפכה לאגדה: We are Motorhead and we play Rock'n'Roll.
מבלי לשקוע בבוץ של דיוני האיזה ז'אנר זה, יש פה רוק'נ'רול עם ליריקה חכמה, מצחיקה, אירונית ומודעת לעצמה. למשל ב-"Angel City", קילמיסטר שבדיוק אז עבר מאנגליה ללוס אנג'לס, מתאר לנו כוכב רוק הדוניסט שמשתזף ליד הבריכה בבל אייר ומשתכר עם בון ג'ובי מאחורי הקלעים. ב-"No Voices in The Sky", שקליפ ההופעה החיה שלו לא זכה אפילו לירידה אחת מצד ביוויס ובאטהד כשריצד על מסכיהם (נדיר כי הם ירדו על כל המוסיקאים), הוא פותח עם אמירה תמיד רלוונטית:
"Nobody gives a damn about anybody else
Think everyone should feel the way they feel themselves"
עוד שלושה "באנגרים" מהאלבום:
"R.A.M.O.N.E.S" שיר שנשמע כמו שיר של הלהקה שעל שמה נקרא ועושה לה מחווה מרגשת
"I'm So Bad (Baby I Don't Care)"
וכמובן שיר הטייטל של האלבום, "1916", בלדה איטית ושוברת לב מנקודת מבטו של חייל בריטי אנונימי שנופל בקרב המזעזע על הסום שהתחולל ב-1916 במלחמת העולם הראשונה.
היום אני זקן בעצמי וזה סבבה לגמרי. את מוטורהד לא אראה בהופעה חיה כי למי ורוב חברי הלהקה של פעם נפטרו, אבל היוטיוב תמיד שם, לצד הספוטיפיי והדיסק המאובק שיחזירו אותי לפחות לארבעים דקות להתלהבות מהמינידיסק החדש שלי בטיולי של"ח בכיתה ט' או למסעדת "ריינבו בר אנד גריל" בסאנסט בולוורד של לוס אנג'לס 1991.