יום שלם בילתה סוכריית הוורטרס הבודדה בכיס המעיל. יום אקדמי שלם רבוי בסלטות והתהפכויות אמנותיות, עת מונח המעיל על כיסא זה או אחר, מורד, מורם, נלבש, וחזור חלילה. יום שלם המתינה בדריכות לרגע הנכסף בו תממש תכלית קיומה, את המטרה לשמה נוצרה מלכתחילה והושמה בתוך שקית, למען תישלח אל המרכולים, מקובצת יחדיו עם שאר חברותיה וחבריה, תירכש, ותמתיק כמה דקות מיומו של הצרכן המוצץ, ולתפארת היבואן ליימן-שליסל.
והנה כך, הגיעה שעת השין. הייתה זו שעת ערב חורפית-ישראלית מדפרסת, בתחנת אוטובוס-ישראלית מדפרסת עוד יותר, והסוכריה ניצבה צעד אחד לפני הגשמתה העצמית. תחבתי ידי לתוך הכיס ושלפתי את דבר המתיקה המרשרש, מוכן לקלף ממנו עטיפתו המרדנית ולהחליקו אל תוך פי, כדי שיהפוך את תחושת "האוטובוס לעולם לא יגיע" לקצת יותר נעימה, אסקפיזם של חמאה בתוך ימת הלבבות המנותצים.
אך רצו האלים הוורטריים, רצו כל כוחות הרוע בעולם, וישועתי בדמות סוכריות חמאה בהשגחת רבנות ברלין, גרמניה, ובאישור הרבנות הראשית לישראל, לא הגיעה אל יעדה הרצוי. בהתרגשות הרבה לערטלה, לחצתי על העטיפה בחוזקה, ותוך שניה ממש, הסוכריה החליקה וקיפצה מידי היישר אל התאחדותה המפעימה עם המדרכה המטונפת והרצוצה, שהפכה, מרגע זה ואילך, על פי כל הלכה חוקית, דה-פאקטו, למארחת החדשה של הסוכריה.
הבטתי מטה על הסוכריה שרק זה עתה הייתה בידי, שאחת-עשרה שעות ארוכות נשאתי אותה בביטחה במעילי, והנה כך, תוך שבריר שנייה, עזבה את מעילי, עזבה את ידי, נחרצה לשבט וצנחה באלימות יתרה אל מקום משכבה הסופי, הפתאומי והאחרון, קבר שהוא מדרכה אורבנית מטונפת, בתחנת אוטובוס מטונפת, בערב מטונף, וכל העולם כולו טינוף אחד גדול. הבטתי מטה והשתנקתי, משאית עצב נוספת פורקת סחורה בלבי, מנסה להבין למה ומדוע ועוד כמה שאלות שלעולם לא תהיה להן תשובה, וכמה עצוב זה, כל הפוטנציאל המבוזבז הזה, מכפר וורטר בנורדריין-וסטפאליה בדויטשלנד, היישר אל האספלט הארצישראלי המחוספס, ומיחושי הלב, אין להם מזור.