דיוק ניוקם 3D מציין 29 שנה היום. הפעם הראשונה שפגשתי בו היתה מתישהו ב-1996, בביתו של חברי החדש מכיתה ד', מייק אלדר. הוא עלה ארצה עם משפחתו מקנדה והם התגוררו ברחוב על שמו של המשורר הלאומי, רחוב צד ישנוני רענני קלאסי. את המשחק שיחקנו על מחשב העבודה של אביו, מחשב פקרד בל ענקי עם מסך CRT מצויד ברמקולים בילט-אין. פאפא אלדר היה איש מחשבים רציני, איש חמור סבר וגבוה כמו בנו, מהאבות הניינטיזיים האלה שבקושי נמצאים בבית וכל חודש טסים לעסקים. לכן הופתעתי לגלות משחק כמו דיוק ניוקם על מחשב העבודה שלו. אבל אולי כאן טמון סוד ההצלחה הגדולה, האימפקט של המשחק, שמשך גם ילדים בני 10 מתלהבים וגם אנשי משפחה בשנות הארבעים לחייהם, בעשור ובזמן שבו המילה "גיימר" עדיין היתה זרה לזולת ושמורה למי שבאמת אהב ושיחק במשחקים.
על דמותו של דיוק ניוקם אפשר לכתוב הרבה, כתבו ועוד יכתבו. בשבילי הוא התמצית של הפנטזיה הכל-אמריקנית גברית של הניינטיז, וזה מצחיק כי הוא עצמו דווקא מאוד אייטיזי. הוא גברתן, שרירן, גס רוח וחסר עכבות. במראהו הוא מזכיר את ארנולד שוורצנגר, נער הפוסטר של סרטי הפעולה באותה תקופה, הלא-אמריקאי הכי אמריקאי שיש. דיוק מרכיב משקפי שמש של מגניבים ובפיו תמיד נמצא סיגר שמן. תספורתו היא מעין flat top שמזוהה מאוד עם הצבא האמריקאי וספציפית עם זה של המחצית השנייה של המאה העשרים, ועם המארינז.
אבל דיוק ניוקם, חוץ מהיותו מכונת הרג, הוא כל דבר חוץ ממארין. נטול משמעת, רודף שמלות, יורה קודם ושואל שאלות אחר-כך. הוא לובש גופיה אדומה וג'ינס כחול, לגופו רתום נרתיק לנשיאת תחמושת (מעין בנדולייר סגנון קאובוי) ועל אבזם חגורתו מצויר סימן אזהרה אטומי. רוצה לומר: אני ה-all American badass, יש לי אטום ואני אגמור אותך אם אני רוצה. לא להתעסק.
ואכן, עם דיוק לא כדאי להתעסק. למה לא? תשאלו את החייזרים המוזרים שהחליטו לפלוש ללוס אנג'לס הדיסוטופית שנרקחה במוחותיהם הקודחים של יוצרי המשחק, 3D Realms, שמם יבורך לעד. איזה ש"ג חייזרי מחליט להפיל את ספינת החלל של דיוק ניוקם, שמתרסקת על גג בניין. כאשר עולה השלב הראשון, החללית המופלת מתפוצצת, דיוק מטעין את אקדחו ואומר בעצבים, באמצעות קולו הרדיופוני של המדבב ג'ון סיינט ג'ון שמאז הפך לאייקון:
"Damn! Those alien bastards are gonna pay for shooting up my ride!"
ואז, בעל כורחו, דיוק נהפך למושיע האנושות, או לפחות של הווסט קואסט של אמריקה: הוא יוצא לרחובות לוס אנג'לס ושוחט את החייזרים, שבאים בצורות שונות ומגוונות: יצורים מוזרים שנראים כמו קרנג מצבי הנינג'ה, שלפעמים יכולים לעוף, pig-cops שכמו שהשם מרמז הם סוג של שוטרים שעברו מוטציה שהפכה אותם לחזירים רצחניים עם יכולת לירות, ועוד לטאות מוזרות שמעיפות על דיוק כל מיני פצצות ויריות, והוא מחזיר להם שבעתיים תוך זריקת אינסוף רפרנסים תרבותיים.
דיוק מוכן לאתגר, הוא חמוש בכלי זין מתקדמים ביותר שכוללים בין השאר שוטגאן, תת מקלע עם צליל ממכר ואפילו נשק מתקדם שמכווץ את האויבים לממדים של ריק מוראניס ב"מותק הילדים התכווצו" עד כדי שדיוק יכול למחוץ אותם עם מגפיו, מה שהוא אכן עושה. בסוף הוא משמיד את הבוס הגדול של החייזרים אחרי קרב אפי במגרש פוטבול. גוויית הבוס, ציקלופ אימתני שרק רגע לפני כן נראה חסין מפני כל פגע, מוטלת לפני דיוק, שבועט בדיוק במקום הנכון כדי שהעין הציקלופית תעוף בין השער הזה של הפוטבול האמריקאי. הקיים סוף יותר אמריקאי מזה?
המשחק מקוטלג כ-"first person shooter", הוא לא היה הראשון בסגנון, קדמו לו קלאסיקות כמו וולפנשטיין 3D (הטירה הנאצית במחוזותינו) שיצא ב-1992 ודום שיצא שנה לאחר מכן. אבל דיוק לדעתי היה חלוצי בכך שהוא זיקק וכמו שאוהבים להגיד בימינו וסליחה לא סליחה על משחק המילים, "דייק" את הז'אנר בכך שהפך את הדמות הראשית לחלק מרכזי בעלילה, שאופייה עיצב את כל חוויית המשחק. לא היה בג"צ ולא פוליטיקלי קורקט (באחד מהשלבים דיוק מגיש לרקדניות-חשפניות חופן דולרים כדי שיחשפו את שדיהן), ואם היום בהרבה משחקים יש עיסוק רב בדמות הראשית עצמה, הרי שדיוק אמנם שהיה לו אופי, לא היה עסוק בהתחבטויות פילוסופיות, דילמות מוסריות ומבט פנימי עמוק. היום יורים ובוכים, דיוק ירה וצחק. הוא לא הציל את העולם כי היה אלטרואיסט גדול, החייזרים הרסו לו חופשה מתוכננת בכך שהפילו את החללית שלו, אבל הוא עדיין גיבור כל-אמריקאי עצבני וכל יכול שמזכיר לנו מי היא המעצמה האמיתית והבלעדית של העולם הנושק לאלף השלישי לספירה.
הסדרה של דיוק ניוקם לא התחילה ב-1996 אלא ב-1991, ואחרי דיוק ניוקם 3D יצאו הרבה גירסאות שונות, אבל שום דבר לא משתווה לחוויה ש-3D הביא לעולם, כיף ניינטיזי-אייטיזי עם אינסוף פיצוצים ו-one liners במציאות שבה ברור מאוד מי הרשע ומי הטוב. ב-29 שנים שחלפו מאז יציאתו, שיחקתי בו תדיר בשלבים שונים בחיי, גם באולמות ענק בהרצאות מבוא משעממות באוניברסיטה וגם כשהייתי עמוק בתחתית בור הדיכאון, והוא אף פעם לא כשל בלהגניב חיוך על פניי. מייק, החבר שהכיר לי את המשחק, עזב לארה"ב ב-2003 וגם אליו אני מתגעגע מאז, ואסיר תודה לנצח על כך שהכניס לחיי את רוצח המוני החייזרים הבלונדיני. הוי לוס אנג'לס דיסוטופית שלי, ההיית או שחלמתי חלום?