אלבום הביכורים של Level 42 (מפלס 42), שיצא בשנה בה הכור הגרעיני בעיראק התאדה מן העולם (1981) הוא אלבום מושלם: שילוב של רצועות ג'אז-פיוז'ון-פ'אנק אינסטרומנטליות שכל כולן מקצועיות של מוסיקאים מן המעלה הראשונה (עם דגש על כישרונו יוצא הדופן של הבסיסט והזמר מארק קינג), לצד בלדות מחמיצות לב ושירים מקפיצים עם ליריקה חללית כמו Starchild שהוא אחד מהשירים הכי אהובים עליי אי-פעם, ו-Love Games שגם זיכה את הלהקה בהצלחה מסחרית (ועם סיבה טובה מאוד). פ'אנק של ילדים לבנים תכולי עיניים שעשו דוקטורט אצל הפרופסורים אמירטוס.
הקטע האהוב עליי הוא הרצועה השנייה, שמשום מה נקראת 43 – קטע אינסטרומנטלי בן שבע דקות וארבע שניות, ספציפית השלב שמתחיל בדקה השלישית: לפתע הריתמוס הפיוז'וני משתנה לחלוטין, במקום הסלאפ-באס של קינג נכנס בונגו משום מקום, המיני-מוג ועוד כמה כלים שאני לא יכול לשים עליהם שם מדויק, הם מעמיקים ומתגברים ומגיעים לסוג של קלימקס, מלווים בתופים שגורמים לי לפחות להרגיש חלק מחוויה דתית שבטית בלבו של ג'ונגל קודח. לרגע אפשר לטעות ולחשוב ש-Weather Report החליפו את Level 42 כדי לנגן את הקטע הזה בטלפורט פתאומי, אבל היופי הגדול הוא שזה לא חיקוי – יש פה צליל מזוקק, ייחודי: תלמיד שלמד ממורו היטב, לקח את אשר למד והביא אותו לשיאים חדשים.
לכן לא מפתיע בעיני שהלהקה הזו בהמשך האייטיז מיצבה עצמה כאחת מהחשובות במיינסטרים עם להיטי פופ ורדיו שעד היום נתקלים בהם לפעמים, ולא רק אחד וגם לא רק שניים. בכל אופן אני סבור שזה אלבום שלכל מי שאוהב מוסיקה כדאי להאזין לו לפחות פעם אחת – מבחינתי הוא עונה להגדרה המילונית של musicianship.