הרבה לפני שבינה מלאכותית הכינה שיעורי הבית ויצרה תמונות מוזרות היישר מעמק ה-uncanny, בשבילי המשמעות שלה היתה האויבים הכי מפחידים במשחק מחשב: החיילים הרצחניים שנשלחו למתקן בלאק מסה כדי לטייח ולהעלים את האינצידנט החייזרי שאירע בו, ולהפגיש את המדען הצעיר, המבטיח והסורר גורדון פרימן, עם בוראו.
שלא כמו האויבים של קלאסיקות כמו דיוק ניוקם 3D, שאדו וואריור ודום שהיו ממתינים לך שתגיע ובדרך-כלל פשוט ועומדים שם ויורים בך עד שאחד ימות משל הייתם שני בוקרים מזופזפים בדו-קרב ב-high noon. בבלאק מסה דברים עבדו אחרת: החיילים היו מתקשרים בין עצמם בקולות מפולטרים דרך מכשיר קשר מפחיד, מתאמים את הקרבות איתך, מתחבאים, משליכים רימונים, מאגפים, ובאופן כללי עושים הרבה מאוד כדי לנסות ולחסל את ישבנך הג'ינג'י.
והיו שם גם חייזרים, שלא נשכח כמובן, כן? וגם הם היו חכמים וערמומיים ומפתיעים ומוזרים אחושרמוטה. אבל עבורי, לא היה משהו יותר מפחיד מהחיילים הללו. הם השתייכו ליחידה בשם H.E.C.U, ראשי תיבות ל-Hazardous Environment Combat Unit, שזה שם סקסי ל"לכו למקום הזה שקרה בו משהו פריקי וחייזרי ולגמרי לא מן העולם הזה ותחסלו את כולם, חייזרים ובני אדם כאחד". הם ירו קודם ולא שאלו שאלות אף פעם. מדען, מאבטח (Barney), חייזר, ג'ינג'י ממושקף עם לום? כדור בראש.
אבל הם לא ידעו למה הם הכניסו את עצמם. ואני לא ידעתי למה אני הכנסתי את עצמי. כלומר קצת: ידעתי שהלף לייף משחק מדובר מאוד עם הייפ וכשירדתי מהרכבל בתחילת המשחק ופגשתי באיינשטיינים שהאיצו בי להגיע לחדר הניסויים, הבנתי שמשהו שונה קורה פה. אבל רק כשאותם חיילי סער נטולי רגשות ועכבות (חוץ מאחד אבל זה ב-DLC של אחר כך) צדו אותי במשחק מלחיץ של חתול ועכבר של סוף המילניום השני, הבנתי שמשהו שונה קורה פה.
אתמול לפני 27 שנה יצא הלף לייף.