בטריינספוטינג צפיתי לראשונה ב-1996, השנה בה יצא, כאשר הגיע לספריות הוידיאו. הייתי בן עשר. איך יצא שצפיתי? בבית של חבר, שההורים שלו לא כל כך השגיחו. בואו נסכים – זה לא בדיוק סרט לילדים בני עשר. אבל אלו היו הניינטיז וככה זה היה. ואהבתי את הסרט, אמנם שהוא צילק אותי – כן, הסצנה הזו, אתם יודעים. ספוילרים למי שלא צפה בסרט מ-1996: כל מה שזכרתי מהסרט זה אדם שוחה בחרא, תינוק מת עם ראש מסתובב ובחור משופם מגניב בשם מגבי שמרביץ לכולם.
עם השנים והצפיות התחלתי להבין את הסרט יותר. בהתחלה חשבתי שהוא על כמה שסמים הם רעים. אבל בעצם זה לא בדיוק רק זה. כן, הוא אנטי סמים, אבל הוא לא אנטי סמים כמו שבבית ספר אומרים לך, הוא אנטי סמים בקטע של – זה לא הדבר הכי גרוע בעולם אבל זה בהחלט יכול לגרום לך לדברים רעים. הסיפור של טומי, הסאחי של החבורה שהופך לבר-מינן הראשון שלהם בגלל ההתמכרות, הוא לא בהכרח מה שיקרה לך – כי יש לנו את מארק רנטון, הכוכב הראשי, שהיה מכור והתנקה וחזר והתמכר והתנקה והנה הוא "בחר בחיים" והכל סבביישן. למען הסר ספק טרם צפיתי בסרט השני.
כל העניין של CHOOSE LIFE הוא כנראה הפואנטה של הסרט, משהו שעכשיו בצפייה בגיל 35 אני מבין. החבר'ה בטריינספוטינג לא מסכנים שלא היתה להם ברירה אלא ליפול לסם. הם חבר'ה צעירים ממשפחות סבבה, מעמד ביניים, בורגנים זעירים מאדינבורו שבוחרים בחירה מודעת להיכנס לסם. כמו שטומי שבור הלב מבקש מרנטון לנסות את המנה הראשונה שלו, והוא אומר "אני אדם בוגר!". רוצה לומר הוא יכול לבחור מעצמו. וכמובן שהכסף שלו משחק תפקיד חשוב, הוא קונה את הסם מרנטון.
טריינספוטינג הוא סרט על בחירה חופשית. הדמויות בחרו להיות איפה שהן בחרו, בגבי בחר להיות בריון ברים, ספאד בחר ללכת לראיון עבודה דפוק ולחרבש אותו. אם התינוקת בחרה בסם ולכן קרה מה שקרה לצערנו, וכמו שהסרט אומר – כנראה שסיק בוי הוא האב, וגם הוא – בחר לעשות דברים אחרים, כמו גם להתכחש כנראה להיותו האב. אבל בסופו של דבר זה הכל מתנקז ומתרכז בבחירה. כשרנטון בחר להתנקות ולהפוך למתווך דירות בלונדון הוא עשה את זה כמעט בלי בעיה (טוב, היו כמה הזיות בדרך אבל עדיין). עובדה שהוא היה מוכשר ומוצלח עד שהבעיות חזרו אליו, אבל הוא בחר להכניס אותן – הוא בחר להכניס את בגבי ואת סיק בוי לביתו ולשוב לדרכיו הרעות.
ובגלל זה טריינספוטינג הוא אחד מהסרטים האולטימטיביים של הניינטיז. במובן מסוים האייטיז נגמרים לחלוטין פה, הרייבים, השמרנות, הוואספיזם, התאצ'ריזם. אנחנו בוחרים בחיים, גם אם זה לעשן קראק ולהזריק הרואין ולהיזרק בתוך שטיח כל היום במקום ללכת ולעשות כסף וקריירה בלונדון.
טריינספוטינג גם סרט על שינוי – השינוי הגדול של הניינטיז, התודעה האייטיזית שמשתנה, משמרנות ל"תבחר חיים" כמו המונולוג הגדול בהתחלה. ספציפית אפשר לשמוע את זה במוסיקה הנהדרת שבחרו לסרט, ואני מתעכב על Born Slippy של Underworld שמתנגן בסצנת הסוף כשרנטון מחליט לדפוק את חבריו ולגנוב את הכסף של עסקת הסמים.
זה שיר נפלא, שבא לך להיאבד בו, שלי אישית מביא ימבה זיכרונות מ-1996, משחקי כדורגל בחצר, אהבות נכזבות, מסיבות שינה. זה לא השיר שהכי מאפיין את שנות התשעים, משהו יותר אקספרימנטלי, טכנו'אי, האוס'י של שנות השמונים המאוחרות, משהו שנעלם מן הסצנה לאט לאט. זה שיר על געגוע, אמנם שבתכלס הליריקה היא על אדם שיכור. אולי רנטון הוא השיכור, מכל השינויים שסביבו?
את המוסיקה שמייצגת את הניינטיז באמת אפשר לשמוע דווקא בסצנה בה רנטון עובר ללונדון – שהוא אולי ה-מייצג של תרבות הצריכה והמיינסטרים של שנות ה-90, היורודאנס שהיה בכל מקום. Ice Mc – Think About The Way משנת 1994.
אז לסיכום – תבחרו בחיים!