הבלגה, גבורה ודם ברחוב: המאבק הפובליציסטי על השימוש בכוח ביישוב היהודי בשלהי מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט

תקופת המרד הערבי בארץ-ישראל התעצבה כמכרעת ומגדירה בכל הנוגע ליחסי יהודים-ערבים. "הר הגעש" התפרץ שוב והפעם בכוח עצום, ומכאן ואילך לא ניתן היה עוד לתהות לגבי גורליותו של המפגש הערבי-יהודי המתחולל בארץ-ישראל ולדחותו, וקשה עוד יותר לצפות שיימצאו דרכים אידיאליות מושלמות שיאפשרו חיים משותפים ונינוחים על כברת ארץ אחת. במפגיע נדרשה הציונות להמציא תשובה ל"שאלה נעלמה", ובתשובה זו רבדים רבים, שביניהם רובד אחד מרכזי המאגד בתוכו שאלות של מוסר, שימוש בכוח, וענייני ביטחון הלכה למעשה. היישוב נדרש למספר סוגיות עקרוניות בפן הביטחוני: כיצד להתארגן כדי להגן על הנפש ועל הרכוש? כיצד לפתח את הכוח הצבאי? כיצד להרתיע את התוקפים הערבים? לאור זאת התעוררה ביישוב מחלוקת בשאלת ההתנהלות אל מול התוקפנות הערבית, שבהקשרה תקע יתד בשיח היישובי המונח "הבלגה".

 על פי אניטה שפירא בספרה "חרב היונה", פירושו המילולי של המונח הבלגה הוא כיבוש היצר והתאפקות לנוכח מעשה רע שנעשה לך, הבאה בחשבון של שיקולים שאולי גוברים בחשיבותם על הדחף האינסטינקטיבי להשיב למי שפגע בך כגמולו. ההבלגה אומצה על-ידי ראשי היישוב המאורגן למן פרוץ המאורעות, מתוך רצון למנוע התכתשות של ערבים ויהודים שתצטייר כמלחמת אזרחים, להציג באופן ברור תמונה של תוקף ונתקף, ולהיזהר מאוד שמא יישלל מן הציונות מפעלה המשמעותי ביותר: העלייה. הישמרות זו נבעה עקב מהירותם של השלטונות להפסיק את העלייה במאורעות הדמים הקודמים עד שיונמך גובה הלהבות. גם מניע מוסרי עמד מאחורי טיעוני ההבלגה, מתוך תפיסה שגורסת כי היהודים אינם עם תאב דם שבאופיו להפעיל כוח בלתי-מרוסן בצורה עיוורת מול אוכלוסייה אזרחית, כפי שנהגו הכנופיות הערביות.

לנוכח ההבלגה, קמה, אולי באופן טבעי, גישה נוספת שקראה לבחינה אחרת של פני הדברים. מצדדיה אבחנו בעייתיות במה שהם זיהו כישיבה שלובת ידיים של יהודי ארץ-ישראל נוכח אלימותם של הערבים שגבתה מן היישוב קרבנות ברכוש ובנפש. ההבלגה, קבלו מקטרגיה, מפגינה חולשה ומבטאת התנגשות באידיאלים שהציונות, על-פי הדימוי הרווח, שמה לעצמה כמטרה. כיצד מתבסס במקשה אחת היהודי החדש שמבקש אדנות על הארץ, עם היהודי הנס על נפשו ברגע שבו הוא נתקל באיום? לשם מה ביקשו החייט מגרודנו והשוחט מז'יטומיר להגר במאמץ רב לארץ רחוקה וקשת אקלים? יכלו הם לוותר על הרפתקה זו, שהרי גם כאן וגם שם, דמם מושם להפקר, וכמו שם – גם כאן – יש נוכרי פוגעני אחר שבמאווייו יש להתחשב.

חיבור זה יתרכז במחלוקת בתקופה המאוחרת של המרד הערבי בקיץ 1938. זאת דרך סקירת שני מאמרים פובליציסטיים המכילים שתי דעות מנוגדות, נגד ובעד ההבלגה בהתאמה, שהתפרסמו בעיתונות היישוב. המאמר הראשון שיוצג התפרסם יום לאחר תלייתו של הבית"רי שלמה בן-יוסף, עולה הגרדום הראשון, עליו נגזר עונש מוות, בעקבות תפיסתו בידי השלטונות לאחר ניסיון כושל שלו ושל שני חברי בית"ר נוספים לפגע באוטובוס ערבי באזור ראש-פינה. בפעולתם הפרו בן-יוסף וחבריו את קו ההבלגה דה-פקטו, והלהבות שניצתו בעקבות תלייתו הובילו לשבירת ההבלגה מצד האצ"ל דה-יורה. המאמר השני שיוצג התפרסם במרכזו של נחשול הדמים הרצחני שפקד את הארץ במחצית חודש יולי 1938. כותבו מזהה את התקופה כהרת-גורל ליישוב היהודי וקורא לשימוש בשכל ישר ממש רגע לפני שגורל היישוב היהודי ייחרץ לשבט. הצגת שני המאמרים באופן כרונולוגי נועדה כדי לנסות ולשרטט באופן שיטתי את התפיסות בנושא השימוש בכוח ואת השפעת ההתרחשות שמחוץ לחדר מכונת הכתיבה על הפובליציסטיקה.

"עדת 'הולכים בהלוויות' פרופסיונאליים"

המאמר הראשי בעיתון "הירדן" שמתפרסם ב-30 ביוני 1938, יום לאחר עלייתו של שלמה בן-יוסף לגרדום, הוא כל-כולו כתב פלסתר נרגש המקשר את מפלגת פועלי ארץ-ישראל ישירות אל מותו של שלמה בן-יוסף, כפי שמשתקף כבר מכותרתו: "העלאת בן יוסף לגרדום – ראשית הקץ של מפא"י הבוגדת!". הכותב "ינאי" [1] מאבחן את מה שהוא מכנה "עם ומולדת" כזקוקים ל"הצלה דחופה". לדידו, המצוקה שממנה דרוש העם להצלה בהולה שכזו אינה בריטניה, זו שהמיתה את בן-יוסף. הוא מבטיח שעם אימפריה בריטית זו עוד ייעשה החשבון המר והארוך בעתיד, משום שמדובר באימפריה כפוית-טובה שכגמול להקרבתם של אנשי ניל"י והגדודים העבריים בימי מלחמת העולם למען כיבוש ארץ-ישראל, שמה היא את הצהרת בלפור לחוכא ואיטלולא.

החשבון, אליבא דינאי, צריך להיעשות עם מפא"י ש"חניכיה" בבוקר מתמוגגים בבכי בהלוויות ובערב מבלים בקולנוע, מפא"י, שגדעה פוטנציאל של בני-נוער להפוך לגיבורים והפכה אותם במקום זאת ל"עדת 'הולכים בהלוויות' פרופסיונאליים", ומפא"י שדמו של בן-יוסף על ידיה. ינאי מפקפק בהשתדלות מפא"י והסוכנות היהודית להציל את בן-יוסף, וקובע כי הדבר היחידי שמפא"י ניסתה להציל זה את עצמה מזעם העם, שכן, כאשר היא מלשינה על יהודים בפני הבריטים, היא מוצאת תמיד אוזן קשבת ויד מלטפת, אולם כאשר היא מבקשת להציל "יהודי אחד", השלטון בז לה.

מפא"י מתוארת כמי שכובלת את ידיו של הקרבן בשעה שהאויב דוקרו, ואת כבילת-ידיים זו מכנה "הבלגה". ינאי מבקש להוכיח שמפא"י אחראית למותו של בן-יוסף באמצעות מה שהוא מכנה "דוקומנט" שאותו לא ניתן להסתיר, בהתכוונו למאמר הראשי שפורסם בעיתון "דבר" חמישה ימים לאחר פעולתם של בן-יוסף וחבריו.[2] במאמר, שכתוב במה שינאי מכנה "חוסר [ה]כישרון [ה]רגיל אצלם", נכתב כי "אם יתברר כי אמנם יד יהודית שילחה את הכדורים באוטובוס הערבי, יהיה זה מחובתו של הישוב העברי לעשות חשבון נפש ולעקור משורש כל חיידקי הטירוף המחריב" (הדגשה שלי – ע.ג). ינאי מזהה דברים אלו כתמריץ בעבור השלטונות הבריטיים שמיהרו "לעקור מן השורש" את בן-יוסף, וכאב "עקירה" זו ישמש מניע כביר למה שינאי מכנה ומדגיש "מעשים גבריים שברצון הברזל".

ינאי גורס כי ביישוב ישנם יהודים רבים, "יהודים סתם", שנזדעזעו ונסערו כאשר עלה בן-יוסף לגרדום, את כאב אותנטי זה ביקשה מפא"י לדכא בכך שבלחיצת כפתור נעלמה הודעת הרבנים הראשיים שהודיעה על תענית ציבור ושבתון. אך אי-אפשר היה עוד לכבוש את הזעם, הופיעו שוב ההודעות, יהודים זעמו ברחובות, ומפא"י גייסה את ה"שוצבונד"[3] שלה כדי להיות עזר לשוטרים הבריטים אל מול ההמון הזועם. רצונה של מפא"י שדבר תלייתו של בן-יוסף יעבור בשקט לא צלח. ינאי מלין על צביעותה של מפא"י: כשעולה סכסוך בין פועלים המזוהים עמה לבין קבלנים, אזי מותר להשבית את כל תל-אביב, אבל כאשר נתלה יהודי בארץ-ישראל בפעם הראשונה מאז ימי החורבן, מפא"י מבקשת "להתרחק מכל מעשה של התפרצות בלתי אחראית, הפגנות וביטול מלאכת". אמנם בפועל, טוען ינאי, ביום התלייה היה יום-כיפור בתל-אביב, ולכן התגלתה מפא"י במערומיה, כגנב שנתפס בשעת גניבה.

במאמר שמורכב ברובו מדברי תוכחה נגד מפא"י, ניכרת הדמוניזציה שהתגלגלה בפיהם ובקולמוסיהם של אנשי ימין, למשל שירתו של אורי צבי גרינברג שנהג לדבר סרה במפא"י. במאמר של ינאי נעשה שימוש ענף במונחים כוחניים וגבריים המושמים כמעין הנגדה למפא"י שלובשת אצטלה נשית ובוגדנית. מולה ניצב גוף בלתי-מוגדר המזוהה כתלכיד של "עם עברי עתיק" ו"יהודים סתם", המושתת על מורשת לאומית-רומנטית ששואבת ממיתוסים יהודיים היסטוריים. מכך נגזר תהליך המרטיריזציה של שלמה בן-יוסף שמיד לאחר מותו משויך לפנתיאון הגיבורים היהודים מימי התנ"ך והמרידות ברומאים.

 למחרת תלייתו של בן יוסף, געש חרונו של הרחוב היהודי ובהפגנה שארגן האצ"ל נפצעו למעלה מחמישים בני אדם. לא בכדי מצוין במאמר כי החשבון עם הבריטים יידחה לעתיד: יום לאחר ההפגנה, בכינוסה של מה שדוד ניב  מכנה בספרו הוועדה הפוליטית של האצ"ל, נדחתה הצעה לאמץ קו אנטי-בריטי אלים והוחלט כי הגיעה שעת הכושר להפעיל טרור בלתי-מרוסן נגד הערבים כדי להניאם מכל פגיעה נוספת ביהודים. גושפנקא לכך כבר נמצאה על שולחנו של מפקד האצ"ל הטרי, דוד רזיאל, בדמות מברק ששלח לו אחד "מנדלסון" [4] המנחה: "If final, invest heavily". היינו, אם אכן יוצא להורג בן-יוסף, יש להגיב בכבדות.

 ואכן, למן ראשית חודש יולי הוציא האצ"ל מן הכוח אל הפועל שורה של פיגועי טרור מתוכננים להלכה, הגדול שבהם ב-25 ביולי בשוק הערבי בחיפה, פיגוע עצום בהיקפו שגבה חייהם של רבים ועורר הד נרחב בעולם. בנקודה זו חדל הכוח מלהיחשב ככלי פונקציונלי ונהפך לערך כשלעצמו, המראה לכל כי יש בכוחם של היהודים להשיב לערבים כגמולם, מנה אחת אפיים. צוואתו של שלמה בן-יוסף, "מלחמת השחרור" שבשבחה התפייט ינאי, טרפה את הקלפים וסימנה את יולי 1938 כחודש שיא באירועי הדמים כמו-גם בליבוי המתיחות הפנים-יישובית.

"פסיכופטים ריקים ממעש ומכל מחשבה קונסטרוקטיבית"

   אמצע יולי 1938. מעגל דמים חסר תקדים פוקד את ארץ-ישראל, ועידת אוויאן[5] לא נושאת על כנפיה בשורה של אופטימיות בנוגע למצוקת יהודי אירופה אשר עליה רובץ ענן שחור וכבד, ותכנית החלוקה הבריטית מקיץ 1937 נראית כמתרחקת מדי יום. עורך "הפועל הצעיר", יצחק לופבן, מזהה את התקופה כהרת-גורל בעבור היישוב היהודי, המפעל הציוני והעם היהודי שבגולה, ובמאמרו "ישוב הדעת" המתפרסם ב-15 ביולי, יוצא בהתקפה נוקבת על מעשי האלימות נגד הערבים, מתוך נימוק כי מעשים אלו עלולים להמיט אסון על היישוב ועל עתיד המפעל הציוני. לדידו הסכנה הגדולה שאורבת לפתחו של היישוב היא ניפוץ האחדות הפנימית. כשנתכלתה אחדות פנימית זו בעבר, הומט על העם היהודי אסון שהפך אותו לעם חסר מולדת, מפוזר ונרדף.

זה שנתיים ושלושה חודשים שבהן על-אף מיעוטו המספרי, היישוב הצליח לעמוד איתן תוך התבצרות והגדלת כוח התגוננותו בארץ. עמידה זו לא הייתה יכולה להיות ברת-ביצוע אילולא היה נקבע מראשית המאורעות קו ההבלגה האחראי והמחושב. בין פירותיו של קו זה נמצא גם מה שלופבן מכנה "אֶפּוׂס הגבורה" של בחורי ישראל, שמנוע מנסיבות כאלו ואחרות לבוא לידיעת הציבור. טעימה קטנה שניתנת לקוראים מספרת על בחורים העומדים על המשמר יומם ולילה בתנאים קשים ובחירוף-נפש, שמניסים כנופיות ושבפועל מהווים משמר מדיני על הארץ.  

עצם הישרדותו של היישוב, בד בבד להתחזקותו וביסוסו של משמר יהודי מאומן בנשק ובהלכי מלחמה, מהווה אנטיתזה מוחלטת לאלו אשר לופבן מכנה "גִבורי-שפתים" המנסים לפרש את קו-ההתגוננות כפסיבי. האם בפסיביות הוקמו למעלה מעשרים נקודות-ישוב בגבולותיה הקיצוניים של הארץ? האם הפסיביות היא זו שתקעה יתד בעמדות מפתח להתיישבות ולהגנה באזורים שאף בימי שקט קשה היה לחשוב על נוכחות יהודית בהם? האם אדישות, חוסר-יוזמה וכניעות, הן אלו שמנעו מן הבריטים להפסיק לגמרי את העלייה?[6] כלום ישיבה שלובת ידיים והמתנה לשוך המאורעות היא זו שהכשירה את השטח להקמת מערכת הגנה יהודית חוקית, מאומנת ומוכשרת, שגדלה ומתעצמת מדי יום ביומו?

כמשתמע, אין זו פסיביות, אלא התנהגות אחראית שמראה על בגרות מדינית, שהטתה לדעת לופבן, אפילו אם במקצת, את דעת הקהל הן בבריטניה הן בעולם הפוליטי הבינלאומי. התנהגות שקולה זו שרטטה תמונה ברורה של צד מותקף וצד תוקף; צד יוצר וצד הורס. אמנם על אף פירות ההילולים שהצמיחה ההבלגה, יתכן שיתקיימו חילוקי דעות פנימיים לגבי יעילותה ואופן יישומה, אך אלו מוסדות היישוב המאורגן וההסתדרות הציונית התוו את קו ההבלגה, ולא יעלה על הדעת שיקומו אנשים שבין אם בפרובוקציות ובין אם במעשים, ינסו לפגוע בקו זה. היישוב חלוק בינו לבין עצמו בנושאים רבים, ומדי פעם גם ניכרות הפרות משמעת בתוכו, ברם הפרת משמעת בעניין ההבלגה היא יהרג ובל יעבור, מאחר שביכולתה למוטט את הבניין כולו.

לופבן לא חוסך במילים קשות בתיאורו את מנהיגי שוברי ההבלגה כ"פסיכופטים ריקים ממעש ומכל מחשבה קונסטרוקטיבית". הוא מתייחס אל הרטוריקה הכוחנית שלהם שנשענת על המושג "שבירה" בוויכוחים רבים שניטשו בתוך היישוב, למשל, לשבור את הסתדרות העובדים.[7] עד הלום כל קריאות השבירה הללו לא מומשו, אך כעת בשעה הגורלית ביותר מתקיים ניסיון שבירה מוחשי של קו ההבלגה, שאם יצלח, היישוב היהודי יתבוסס ברסיסיו. מי שנוהה אחר מעשי נקם מטורפים מתוך מחשבה שבאמצעותם תוכרע המערכה, או שהוא ילד, או שהוא מטומטם לגמרי, שכן זהו הדבר לו חיכה בכמיהה הצד התוקף למן פרוץ המאורעות.

בשעה שחורה זו של התמוטטות הערכים האנושיים בכל תבל, ליהודים יש בן-ברית כמעט יחיד בדמותה של האימפריה הבריטית השולטת בארץ-ישראל. שלטון זה אמנם רחוק מלהיות חף מטעויות ועוולות, ובהחלט ניתן למחות על הדרכים שבהן בחר להתמודד עם הטרור, אבל מי שחושב שישנה תועלת בניפוץ שמשות בקונסוליות בריטיות אזי נשתבשה עליו דעתו לחלוטין. למה לו לעם הבריטי להמשיך ולשלוח את בניו לארץ-ישראל, למען יעמדו במערכה עם היהודים מול אויב משותף, כשמדי פעם היהודים בעצמם מיידים עליהם אבנים?

 זיהויו זה של לופבן את נחיצותה הקריטית של השותפות עם בריטניה, ועמידתו על חשיבות שמירתה, משקפת במידה רבה את תפיסת השכל הישר שהוא מעביר בטיעוניו לכל אורך המאמר. כל שורת ההישגים שאותם הוא זוקף לזכות היישוב בתקופת הזמן שחלפה מאז פרוץ המרד הערבי, לרבות עלייה לקרקע של ישובים חדשים במתכונת חומה ומגדל, חימושם הלגאלי של יהודים ויצירת גרעין לכוח משמר יהודי מזוין, יחד עם המשך העלייה אף אם גם במידה מצומצמת, כל אלו לא היו יכולים להפוך למציאות בלי אישורם של השלטונות הבריטיים.

בהדגשת חשיבות הברית עם בריטניה, מייצג לופבן גישה רווחת בקרב מנהיגי היישוב וההסתדרות הציונית, שהכירו בכך כי הדרך להגשמת הציונות עוברת בלונדון וגם בעובדה שאולי נעים יותר להצניע, שאילולא נוכחותם של כוחות הביטחון הבריטים בארץ, גורלם של יהודי הארץ עלול להיות מר ואכזר. לא בכדי מדגיש לופבן את חשיבותה של דעת הקהל הבריטית. בתור עיתונאי הוא מבין את החיוניות שבהצגת המתרחש בארץ-ישראל בפני הבוחר הבריטי כזירה שבה צד אחד תוקף והורס בזמן שהצד השני מתגונן ויוצר.

בכנות, אולי אף בפרץ רגשות, מתאר לופבן את יכולתו של פלוני למרוט שערות ראשו מול סימוא העיניים של מפרי ההבלגה, ניתן אף להתרשם שהוא מרגיש כעומד בפני שוקת שבורה באשר לסיכויים לשכנעם לחדול ממעשיהם. שימושו בשורש י-ש-ב על הקשריו השונים מטעימים את שלושת היסודות המכריעים לדידו בתקופה: לכידות היישוב, המשך ההתיישבות, והישענות על דעת מיושבת.

ביבליוגרפיה

מאמרים פובליציסטיים:

ינאי. "העלאת בן יוסף לגרדום – ראשית הקץ של מפא"י הבוגדת!", הירדן, (30.6.1938)

לופבן, יצחק. "ישוב הדעת", הפועל-הצעיר, (15.7.1938)

מקורות משניים:

 שפירא, אניטה. חרב היונה: הציונות והכוח 19481881 (תל אביב, עם עובד, 1992).

דוד, ניב. מערכות הארגון הצבאי הלאומי: מהגנה להתקפה (1939 – 1937), (מוסד קלוזנר, 1965),


[1] פסבדון. כוונת הכותב היא ככל הנראה לינאי אלכסנדר, מלך יהודה משנת 103 עד 78 לפנה"ס. חרף פנייה לארכיון ז'בוטינסקי ומכון "גנזים", לא נתגלתה זהותו האמיתית של ינאי.

[2] "דבר היום", 26/4/1938.

[3] מיליציה שהקימה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוסטריה בשנות העשרים.

[4] כינוי מחתרתי של זאב ז'בוטינסקי.

[5] ועידה שכונסה בצרפת ביוזמתו של נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט, כדי לנסות ולתת מענה לשטף הפליטים היהודים שהיגרו מגרמניה הנאצית בעקבות רדיפותיה אותם. בתום הוועידה לא היה בה כדי להציע פתרונות ממשיים למצוקת היהודים.

[6] היא אמנם הצטמצמה, אך בניגוד למאורעות קודמים – לא נפסקה כליל.

[7] הכוונה היא כנראה למאמר "יאָ, בּרעכן!" (כן, לשבור!) שכתב זאב ז'בוטינסקי בימי המחלוקת הקשה ביישוב בנושא ארגון העבודה בראשית שנות השלושים.

הבשורה על פי פאזוליני: ג'יזס קרייסט והיהודים בקולנוע

"אם אתה יודע שאני לא מאמין, כנראה שאתה מכיר אותי יותר טוב מאשר אני את עצמי. אולי אני לא מאמין, אבל אני לא מאמין עם נוסטלגיה לאמונה".

פייר פאולו פאזוליני, 1966

ב-1962 כינסה הכנסייה הקתולית סמינר בעיר אסיזי שבאיטליה. הסמינר היה תולדה של רצונו של האפיפיור, יוחנן העשרים ושלושה, ליצור דיאלוג בין הכנסייה הקתולית לבין יוצרים שאינם דתיים. לאותו סמינר הוזמן הבמאי פייר פאולו פאזוליני. באחד מן הימים, פאזוליני מצא את עצמו ספון בחדר המלון שלו מבלי שהוא יכול לצאת החוצה, מאחר ורחובותיה של אסיזי היו פקוקים עקב ביקורו של האפיפיור בעיר. בחדרו מצא פאזוליני בסמוך למיטתו עותק של ספר רווח בחדרי מלון איטלקיים: הברית החדשה. לאחר שהוא קרא בה את הבשורה על פי מתי, הוא החליט ליצור סרט קולנועי המבוסס באופן בלעדי על אותה בשורה. פייר פאולו פאזוליני אמנם היה אתאיסט, הומוסקסואל ומרכסיסט, אבל הוא היה גם משורר. הוא ראה בעניינים קדושים ודתיים כוח מושך שמצא חן בעיניו. את הבשורה על פי מתי שהוא קרא, לדבריו, כמו רומן, מההתחלה עד הסוף בקריאה אחת, הוא כינה "הדבר המשובח ביותר שאדם יכול לקרוא". הרעיון לצלם סרט המבוסס באופן אקסקלוסיבי על הבשורה קסם לו.

 שנתיים מאוחר יותר, ב-1964, שוחרר לאקרנים סרטו "הבשורה על פי מתי", שבחלקו מומן גם על-ידי הכנסייה הקתולית. הסרט נפתח בהקדשה לזכרו של "האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה, האהוב והשמח". פאזוליני בחר להקדיש את הסרט לאפיפיור שהוא תפש כ"מי שהביא את הכנסייה הקתולית אל המאה העשרים", האפיפיור שיזם את ועידת הוותיקן השנייה, זו שהובילה להתנערות רשמית של הכנסייה מאנטישמיות בת מאות שנים.

בעבודה זו אבקש לבחון את העיבוד הקולנועי של "הבשורה על פי מתי". זאת בעיקר באמצעות בחינה ויזואלית של הסרט, זאת משום שהתסריט של הסרט הוא הבשורה ותו לא. הסרט הוא קריאת טקסט הבשורה הגלובלי, באמצעות ויזואליזציה שהיא אינטרפרטציה אישית של הבמאי. יש שהגדירו את סיפור הבשורה כ"הסרט העתיק ביותר בעולם". מכך ניתן לגזור, כי נוצרי טוב שצופה בסרט, מכיר את הטקסט כבר בעל-פה. לכן תפקידה של הויזואליה הוא עיקר הסרט. אבקש לבחון ייצוגים ויזואליים אלו מנקודת מבט יהודית, ומתוך הלך המחשבה של הקורס. אעשה זאת גם באמצעות השוואה תכנית-ויזואלית לעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים אחרים של סיפורו של ישו, כמו "ישו מנצרת" של פרנקו זפירלי ו"הפסיון של ישו" של מל גיבסון. השאלה שאבקש לנסות ולענות עליה היא שאלה מנחה, שמלווה את העם היהודי לדורותיו, והיא: האם הסרט טוב ליהודים?

ויזואליה

מראשית הדברים, חשוב לעמוד על נקודה אחת ומרכזית ב"בשורה על פי מתי" של פאזוליני. זהו סרט נטול תסריט שנכתב לפי כללים. התסריט של הסרט הוא הבשורה עצמה. זהו תרגום של פאזוליני מהטקסט אל הנראה והנשמע. "הבשורה" אינו הסרט הראשון שצולם שעסק בבשורות ובחייו של ישו, אבל ייחודו נובע מן הגישה החדשה שהציג: לא עוד הליכה בתלם של פיאור והילולא לנרטיב הדתי, אלא פרשנות ניאו-ריאליסטית שמציגה את הסיפור הקדוש ככזה שמורכב מאנשים רגילים בחברה רגילה, בהתאם לתקופה בה הם חיו, ולא דמויות מיתיות שסביבן זוהרת הילת קדוּשה.

על הפן הריאליסטי הזה ניתן בראש ובראשונה ללמוד מן הליהוק שנעשה עבור הסרט. אלמנט ויזואלי מרכזי הוא ישו עצמו. לכל אורך 137 הדקות של הסרט, נחשפים הצופים לסצנות רבות של ישו מכל הזוויות, עם דגש על צילומי תקריב ארוכים. מבחינה חיצונית, דמותו של ישו מציגה גישה חדשה ואולי ניתן אף לומר, מהפכנית, לאופן שבו הוא נתפש מבחינה חיצונית לאורך ההיסטוריה. השחקן שנבחר לגלם את ישו היה צעיר ספרדי בן 19 בשם אנריקה אירזווקי. אירזווקי, באותה העת סטודנט לכלכלה, חסר ניסיון משחק, נבחר על-ידי פאזוליני בשל מראהו החיצוני המחוספס. גם יתר השחקנים שלוהקו היו לרוב חסרי ניסיון במשחק. דוגמא בולטת היא אימו של הבמאי, סוזנה פאזוליני, שגילמה את אימו של ישו. שחקנים נוספים שלוהקו היו אנשים שהתגוררו באזורי הצילום. לא שחקנים, אלא אנשים אותנטיים, ברוח הקולנוע הניאו-ריאליסטי האיטלקי.

מימד נוסף שמוסיף לריאליזם של הסרט משתקף באופן שבו הוא מצולם: בלא מעט סצנות נקודת המבט היא מגוף ראשון; המצלמה המוחזקת ביד רועדת ומתפקדת כאדם שלוקח חלק בהתרחשות או חוזה בה מן הצד. למשל, סצנת משפטו של ישו עליה ארחיב בהמשך, מתועדת דרך עיניו של אדם שמביט מן הצד בקהל מרחוק, וראשיהם של שאר הסקרנים מסתיר את המאורע.

בסרט ישנן סצנות רבות שמתמקדות בפרצופיהן של הדמויות שמסביב לישו. סצנות אלו משמשות כמעין הפסקות בטקסט הבשורה. אלו צילומי תקריב ארוכים שנותנים לדמויות נופך אנושי ומדגישים את ההתרשמות שלהן מן המתרחש ובכך יוצרים סיפור שהוא אמנם עוסק בישו, אך הוא אינו ישוצנטרי במובהק. ניתן למנות כמה צילומים מובהקים כאלה שמטביעים חותמם על הסרט באמצעות הבעות פנים, למשל: פתיחת הסרט שמורכבת מצילומי תקריב של הבעות פנים שמקיימות דיאלוג. צילום תקריב על פרצופה של מריה הצעירה, שנראית מבוישת. אז הצופה נחשף לצילום שתופס את כל גופה והסיבה מתבררת: היא בהיריון. מנגד, יש צילום תקריב של בעלה יוסף. הוא נראה כועס ומאוכזב מכך שאשתו בגדה בו, מאחר והוא אינו האחראי להריונה. יוסף עוזב את ביתם לש השניים ונרדם, ובחלומו מתגלה אליו מלאכית שמסבירה לו את פשר הריונה הקדוש של מריה. יוסף חוזר למריה, מביט בה ומחייך וגם היא מחייכת למראה חיוכו.

יוסף מגלה כי מריה לכאורה בגדה בו.

יוסף מביט במריה שוב, לאחר התגלות המלאך. שום מילה לא נאמרת לכל אורכה של ההתרחשות

צילום נוסף מתעכב על מריה המבוגרת יותר, שכורעת ובוכה במעמד הצליבה מול ישו בנה. זה צילום שמשיל מן האירוע את המימד הדתי-גרנדיוזי שלו, ומשאיר את הצופה עם תחושה של טרגדיה; תחושת חמלה על אם שכואבת את גורלו המר של בנה.

גם אתרי ההסרטה שעל הרקע שלהם מצולם הסרט, נותנים לו מימד אותנטי ומיידי. הסרט שצולם לרקע נוף דרום איטליה, מציג תמונה של ישימון וכפרים רעועים, שמשחזרים נאמנה תפאורה של מזרח תיכון עתיק, כפי שהדמיון מתרגם אותו מן הטקסט. זוהי מציאות של נחשלות ועוני, של חיים תחת השלטון הזר של הרומאי. בתנאים אלו מגיח ישו של פאזוליני, שמצטייר לאורך הסרט יותר כלוחם חברתי מאשר מטיף דתי. לישו יש העדפה מוחלטת אל האביונים ואל אלו שמצטיירים כפשוטי העם, להם הוא דואג לאוכל ולהם הוא נראה מטיף. הביקורת שלו כלפי הכוהנים נתפשת יותר כביקורת חברתית מאשר דתית, ודבר זה ניתן לייחס למרכסיזם של פאזוליני. הוא תופס את הכוהנים כביורוקרטים, בעלי הכוח וההון של תקופתם ונמנע מביקורת כלפי הרומאים שתפקידם בסרט שולי ביותר, כפי שיודגש בהמשך גם במעמד המשפט והצליבה.

דמותו של ישו ודמותם של היהודים

ישו של פאזוליני מהווה ניגוד מוחלט לישו של מיכאלאנג'לו, ישו היפה כחול העיניים וארוך השיער המתולתל, מזוקן וגברי, אוחז בצלב בגבורה. הישו הפאזולינאי ניחן ביופי שמי, ים-תיכוני, כזה הרחוק אלפי קילומטרים, גיאוגרפיים ותרבותיים, מישו המצויר על קתדרות אירופאיות מפוארות. מצח גבוה, שיער שחור המדגים שלב מוקדם של התקרחות, גבות עבות, שיער פנים שאינו מגולח אך גם אינו זקן; יש כאן ישו שבנקל יכול הצופה להיתקל בו ברחוב ולא להבחין.

ישו של זפירלי

ישו של פאזוליני. ישו האירופאי של ציורים ואמנות מול ישו הים-תיכוני של האדם הפשוט

בהטפותיו של ישו ניתן דגש על מסרים חברתיים ופחות על מסרים דתיים. ישו אינו אוונגליסט בעל גלימה לבנה וזוהרת שמבצע ניסים ונפלאות, אלא בחור צעיר וכחוש, שלבוש בגלימה שחורה צנועה. הדגש העיקרי ניתן על הרטוריקה של ישו. הוא מצטייר כאדם עדין ופייסן, אבל כאשר הוא נואם הוא מדבר בזעם מאוד מורגש. הניסים שמחולל ישו משניים ואינם מוצגים בהוד ובתפארת, למשל הסצנה בה ישו מרפא את האדם המצורע, וסצנת ההליכה על המים. ייתכן וזהו ניסיון להראות כי ישו הגיע ללבבותיהם של תומכיו לא באמצעות ניסים ונפלאות אלא באמצעות הרטוריקה שלו.

דוגמא לכוחה של הרטוריקה שלו ניתן לראות בסצנת דרשת ההר, בה ישו דורש את דבריו במהירות כל-כך מסחררת שהוא יכול להישמע כמו מנהיג הפגנה או נציג פועלים במפעל. בעת דרשתו, ישו מצולם מזוויות שונות, פעם בחושך ופעם באור, שיערו מתנופף ברוח של מזג האוויר הסוער. פעם אחת הוא מצולם משמאל ופעם אחת מימין. ברקים מאירים את פרצופו. יש כאן דרשה שיש בה עוצמה אדירה. לצד הרפרזנטציה הרטורית של ישו, יש גם מימד דיכוטומי באופי שלו: מצד אחד הוא מלטף ורך ומצד שני קשוח, טוטאלי ובלתי מתפשר. ישו הקשוח הוא זה שפאזוליני שם את הדגש עליו, כאשר הוא מצולם מאחור, עוצר, מביט אל המצלמה חמור-סבר ומצהיר בא "לא להביא שלום, אלא חרב". ישו הטוב הוא זה שמרפא את החולים ומטפל בילדים, ומחייך למראה שלהם.

באשר לכוהנים שיוצאים נגד ישו בסרט, אלו מוצגים על-ידי שחקנים בעלי מראה הטרוגני. אי-אפשר להצביע על איזשהו ניסיון לנסות ולשוות להם מראה שמי יהודי. הם מצטיירים לכל אורך הסרט כמנהיגים כוחניים שכל משמעותם היא לרדוף כופרים ולדאוג שייעשה בהם צדק. אלמנט חזותי בולט שאפשר לזהות בהם הוא כיסויי הראש שלהם; מדובר על כובעים משונים, חלק יכולים גם להזכיר כיסויי ראש של בישופים. לכל אורך הסרט, המנהיגים היהודיים נראים צועדים יחדיו בדבוקה, והכובעים המוזרים שעל ראשיהם יוצרים ניגוד מוחלט בינם לבין היהודים האחרים, ההמון, שישו נתקל בו במהלך הסרט. דבר זה יכול להעיד על חיזוק מצד פאזוליני, ל"נוסטרה אטאטה". הכוהנים והפרושים נתפשים כאנשים שנבדלים ומתרחקים מאלו שהם מתיימרים לייצג, ובעצם הלבוש שלהם הם יוצרים חוצץ משמעותי בינם לבין האחרים. כך ניתן להסיק, כי המנהיגים הללו הם אינם בהכרח נציגיהם של היהודים ככלל.

הכוהנים וכובעיהם המשונים מגיעים אל משפטו של ישו

מעמד המשפט

הסצנה שבה ניצב ישו מול הסנהדרין מצולמת מנקודת מבט אישית, של אדם הנמצא בקהל ומתבונן מרחוק. כך, ראשיהם של אנשים שעומדים מולו מסתירים לפעמים את המאורע. כל הדיון מול הסנהדרין מתקיים מהזווית הזו, ומלבד לתגובותיו של ישו, אין לדעת מי הדוברים האחרים, שמטיחים בו את כתב האשם. לאחר שגזר הדין ניתן, צילום תקריב ארוך מציג את יהודה איש קריות עם מבע שמראה כי הוא הלום מהעונש שנגזר על ישו. ראוי לבצע הסתכלות השוואתית על הייצוג של יהודה איש קריות של פאזוליני אל מול יהודה איש קריות של מל גיבסון ב"פסיון של ישו", כדי לראות היכן ניתן דגש חיצוני, אף ניתן לומר גזעי, על חזותו של האדם שהסגיר את ישו לרומאים. אם אצל פאזוליני יהודה איש קריות מגולם על-ידי שחקן נאה בעל חזות איטלקית ים-תיכונית, הרי שחזותו של יהודה איש קריות של גיבסון היא ניגוד מוחלט.

יהודה איש קריות של פאזוליני

יהודה איש קריות של גיבסון. גבר איטלקי נאה מול יהודי מזוקן עם אף בולבוסי

לא כמו יהודה איש קריות של גיבסון, שהצופה מלווה אותו בדרכו הארוכה והמיוסרת מרגע החרטה ועד התאבדותו, יהודה איש קריות של פאזוליני מגיב מהיר יותר: הוא מביע חרטתו בפני הכוהנים ומשליך עליהם את השלמונים, נס מן המקום, משיל חולצתו מגופו ותולה את עצמו.

סצנת המשפט מול פונטיוס פילאטוס, גם היא, כל כולה, מצולמת מנקודת מבט של אדם הנמצא בקהל. אין כאן את הגרנדיוזיות שניתן למעמד המשפט בסרטים אחרים. אפילו קשה להבחין בתווי הפנים של פונטיוס פילאטוס בעקבות המרחק הרב, ואת שפתיו הזזות בזמן שהוא מדבר. הוא וחייליו ניצבים מול הכוהנים וישו ולא מעליהם, וההמון עומד מסביב לכיכר שבמרכזה באר. פילאטוס לא שואל את ישו אם הוא מלך היהודים אלא רק שואל אותו האם הוא שמע את ההאשמות שכנגדו, וישו לא משיב. פילאטוס מתקשר עם הכוהנים ועם ההמון מסביב, כאשר שואל את מי לשחרר, את בראבאס או את ישו, ולאחר שמקבל את התשובה הנלהבת בראבאס, מסיר מעצמו אחריות ממותו של ישו מבלי שהוא נוטל את ידיו. בניגוד לסרטים אחרים, בייחוד סרטו של גיבסון, שדאג לכער עד מאוד את בראבאס ולהדגיש את החיצוניות שלו, במעמד המשפט אצל פאזוליני בראבאס בכלל לא נראה, רק שמו נקרא.

מיד לאחר ההחלטה על צליבתו של ישו, נשמע קולו של אדם אחד שאינו נראה בסצנה, שצועק "דמו עלינו ועל בנינו". בטקסט הבשורה אמירה מכוננת זו מיוחסת לכלל הקהל שנכח במשפט, ואצל פאזוליני באופן מובהק, נשמע רק אדם אחד שצועק את הצעקה, והוא אינו נראה בכלל. פאזוליני פועל כאן בנאמנות אל הבשורה אך עם פרשנות משלו, אולי כדי לומר כי שנאתם של מיליונים, שהיא בת שנים רבות, מבוססת על צעקה סתמית של ריף-רף, ובכך השנאה מצטיירת כנבובה וחסרת בסיס, מסר שישו של פאזוליני נושא איתו לכל אורך הסרט. הצעקה הזו גם תואמת את רוח הדברים של ה"נוסטרה אטאטה", פרי ועידת הוותיקן השנייה, שגובש באותם ימים. המנהיגים היהודיים הם אלו שמוצגים כדורשי דמו של ישו, אבל לא המוני העם, שלאורך הסרט האביונים והחלשים שבהם הצטיירו כאנשים שמתייחסים אליו באהדה.

לאור הסצנה הזו ניתן לגזור כי פאזוליני מקל באשמתו של השלטון הרומי לרדיפתו ומותו של ישו, וזה אולי גם כדי לרצות את אלו שעזרו לו במימון הסרט. פונטיוס פילאטוס הוא דמות משנית, אין התייחסות להיותו שליט אכזר שצולב אלפים. אמנם מצד שני ניתן לטעון כי דווקא השרירותיות שבה המשפט בוצע וגזר הדין ניתן, נועדה כדי לרמוז על האדישות של השלטון הרומי באותה תקופה, אדישות שהולכת יד ביד עם המסרים החברתיים שישו של פאזוליני מביא עימו.

מעמד הצליבה  

כפי שפונטיוס פילאטוס הוצג באור ניטראלי, כמעט אדיש, במשפטו של ישו, כך גם מוצגים כמעט כל החיילים הרומאים בסרט. ישנו רק חייל רומאי אחד לו פאזוליני מייחס רגשות רחמים כלפי ישו. בניגוד לדמיון הנוצרי הרווח, של מסעו של ישו אל גבעת הגולגולתא אל הצליבה, כמסע מייסר ומשפיל, הרי שאצל פאזוליני אין כך הדבר בכלל: המסע אל הצליבה מוצג באופן שקט ושליו. מלבד לכתר הקוצים שעל ראשו, ישו רחוק מאוד מהייסורים הגרוטסקיים שנראים ב"פסיון" של גיבסון. ישו צועד לצדם של החיילים רומאים ומלוויו, כאשר שמעון איש קירניה סוחב עבורו את הצלב לכל אורך הדרך. במהלך המסע נותן לו אותו חייל רומאי רחמן לשתות מהמימייה שלו. זהו אותו חייל שינסה לתת לו לשתות מן הספוג כאשר ישו הצלוב ישאל את האל כיצד נטש אותו על הצלב. אין במסע אל הצליבה, אכזריות ורעב לדם, אלא אם כבר, אנושיות.

החייל הרומאי הרחמן שמעניק לישו מים בעת המסע אל צליבתו, ורגע לפני שנופח את נשמתו

אם אין שום ייצוג של הצלפות והשפלות בדרכו של ישו אל הצליבה, דווקא הסבל והאלימות מוצגים באמצעות אחד מן השודדים שנצלבים לצד ישו: המצלמה מתמקדת על פרצופו הסובל ועל פיו הצועק בזמן שהחיילים ממסמרים את ידיו. לא כמו יצירות אחרות שביקשו לפאר את מותו של ישו ואת הגבורה שהוא עבר בדרכו אל המוות הזה, ישו של פאזוליני הוא מאוד אנושי, דווקא בגלל שהוא נבחר ללכת ולמות בדרך משפילה ומייסרת כמו אלפי שודדים ושאר חסרי-מזל בתקופתו. הוא פוגש במוות הזה לאו דווקא בגלל היותו ישו, לא בגלל שנאה חסרת גבולות אליו באופן אישי. המוות הזה הוא תולדה של חוסר הצדק המשווע שמרחף מעל כלל האנושות, וההתמקדות בייסוריו של השודד הנקלה שנצלב לידו מדגימים זאת, שכן דרכי העולם האכזר הזה הם אלו שלבסוף גם הובילו את השודד להפוך למה שהוא.

טוב ליהודים?

בשביל לענות על השאלה האם הסרט של פאזוליני טוב ליהודים, ראוי לשוב ולהתבונן בהשוואתיות על סרטו הקוטבי לגמרי של מל גיבסון. צריך להתייחס אל שני הבמאים, פאזוליני וגיבסון, כמתרגמים, לאור העובדה ששניהם התבססו על הכתבים הדתיים כדי ליצור את סרטיהם. אבל כאן גם ההתפצלות הגדולה בעבודות של שניהם: פאזוליני החליט לתרגם באופן ספציפי את הבשורה על פי מתי, וכראיה לכך, גם כינה את הסרט על שמה. מל גיבסון לא התבסס על בשורה ספציפית כלשהי, והאלמנטים העל-טבעיים שבסרט שלו מבליטים זאת. למשל, התינוק המפלצתי שישו חוזה בו בעת שהוא מעונה. בכתבים הקדושים אין ברייה כזו. מדוגמא זו ומדוגמאות אחרות שהעצימו את העל-טבעי בסרט של גיבסון, ניתן לגזור כי אם אצל פאזוליני אנחנו ראינו את הבשורה על פי מתי, אצל גיבסון ראינו את הבשורה על פי גיבסון. עצם הבחירה של גיבסון שלא להתבסס על אף בשורה ספציפית, אולי נועדה כדי לשכנע את הצופה כי יש איזושהי אמת מוחלטת בסיפור המסופר ובכך לטשטש את העובדה כי קיימות ארבע בשורות, ליצור מעין האחדה שלהן לכדי הבשורה על פי גיבסון.

גם בשפות המדוברות בשני הסרטים ניתן למצוא חלק מהתשובה. פאזוליני השתמש אך ורק באיטלקית בסרטו, בזמן שהדמויות בסרטו של גיבסון דיברו בארמית ובלטינית, כביכול בשביל שהסרט יהיה נאמן למקור. אבל בסופו של דבר, גיבסון כן התבסס על הבשורות, שכתובות בשפה אחת ואחידה. השפה הזו היא יוונית ולא איטלקית כפי זו שמדוברת אצל פאזוליני, אבל דבקותו של הסרט אך ורק לשפה אחת היא מה שלה היא מה שמותיר את הסרט נאמן לטקסט הכתוב וגם מה שמונע מהצופה ליצור איזושהי הדרה בראשו כלפי הדמויות שדוברות שפות שונות. גיבסון יוצר דואליזם באשר לשפות המדוברות בסיפור וזהו דבר שהבשורות בכלל לא מתייחסות אליו. הדואליזם הבלשני הזה הפך את הסרט למעין קונפליקט של קהילות שפה: התושבים הגיאוגרפיים דוברי הארמית הדורשים את מותו של ישו בן האלוהים, מול השלטון הזר ששפתו היא לטינית. השימוש באיטלקית אצל פאזוליני הוא נדבך חשוב בקוסמופוליטיות של הסרט והמסר האוניברסאלי שהוא רוצה להעביר דרך סיפורו של ישו, מול הפאזל הבלשני שמתגלה אצל גיבסון, שהופך את סיפורו של ישו לסיפור של איבה עמוקה והדרה שמגיעה מצד קהילת שפה מאוד מוגדרת, שמזוהה כיהודית.

מעמד המשפט ומעמד הצליבה ונספחיהם, כפי שהראיתי, הוצגו על-ידי פאזוליני בצורה מהירה וריאליסטית, רחוקים מהדמיון האנטישמי הרווח שאומץ לאורך השנים, רחוקים מאוד מהקלימקס של אותו דמיון רב שנים, שהתפרץ החוצה בדרמטיזציה הסאדו-מזוכיסטית של גיבסון. הפרושים והכוהנים דורשי דמו של ישו אצל פאזוליני, מצטיירים כמחמירי דת שמשקיעים את זמנם בהדרתם של כופרים מחברתם. אצל גיבסון, אותם פרושים וכוהנים מצטיירים כאובססיביים וחולניים, והמסתכל על חזותם החיצונית יכול לחשוד כי נלקחו מקריקטורה ב"דר שטירמר" ועברו האנשה.

גם האנכרוניזם בו פאזוליני חוטא בסרט במכוון תורם להרגשה כי זהו עיבוד של הבשורה, ברוח השינויים שמבקשת הכנסייה הקתולית לערוך. שתי דוגמאות בולטות הן הייצוג של החיילים הרומאים והמוסיקה שמלווה את הסרט. את החיילים הרומאים בחר פאזוליני להראות לא כפי שנהוג לדמיין אותם במחשבה הפופולארית, עם שריון נוצץ, קסדות מהודרות וגלימות. פאזוליני נתן לחיילים הרומאים מראה רנסאנסי, פחות מיליטריסטי. זה דבר שמתחבר לבחירה האקלקטית של מוסיקה שנשמעת לאורך הסרט: יצירות של באך, מוצארט ופרוקופייב לצד מוסיקת בלוז ותפילה של מקהלה קונגולזית. שיר אחד בולט הוא "Sometimes I feel like a Motherless Child", שיר של אודטה הולמס, זמרת אפריקאית-אמריקנית מוכרת שהייתה מזוהה בחייה עם תנועות זכויות האזרח. פאזוליני אמנם יצר עולם עתיק נאה ואמין, אבל באמצעות האנכרוניזם המוסיקלי והייצוגי הזה, הוא מנסה להפוך את סיפור הבשורה לכזה שרלבנטי גם אלפיים שנים מאוחר יותר, זהו סיפור שלא חלה עליו התיישנות, ובסרטו של פאזוליני זהו סיפור אנושי המטיף לסובלנות יותר מאשר לדתיות.

לדעתי הסרט טוב ליהודים, משום שהוא מציג תמונה ריאליסטית, אנושית, אפילו אם מרכסיסטית, על סיפורו של ישו. הסרט מנסה בהצלחה לזקק את האלמנטים הדתיים שבסיפור ולהדגיש את המסרים החברתיים שנשא ישו בדרשותיו. אין אווירה של שנאה עמוקה בסרט, אלא דווקא אנושיות וסובלנות, שמשתקפת בפיסחים ובעניים שממלאים את הארץ בה ישו פועל, בחייל הרומאי הרחמן שמשקה את ישו, במריה שבוכה מול בנה הצלוב, כאם שמתאבלת על אובדן בנה, ולא כנוצרייה הבוכה על מרטיר. המסר של ישו מוצג כקוד חברתי ומוסרי יותר מאשר מסר דתי, כוח מניע של רצון לשנות עולם שהוא כל-כך אכזרי. הכוהנים שמוצגים כאנשים שמנותקים ואינם מייצגים את העם היהודי, אינם אחראים למותו של ישו. גם נציגי השלטון הרומאי, באדישותם הרבה, אינם אחראים. האחראי הבלעדי הוא שיכרון הכוח המסמא, שכנגדו יצא ישו לכל אורך הסרט.

ביבליוגרפיה

Robert S. C. Gordon, "Pasolini: Forms of Subjectivity" (Oxford University Press, 1996)


Maurizio Viano, "A Certain Realism: Making Use of Pasolini's Film Theory and Practice" (University of California Press, 1993)

Pier Paolo Pasolini: An Epical-Religious View of the World, Film Quarterly Vol. 18, No. 4 (Summer, 1965)

חיילים מרושלים וקייזר וילהלם השני

שלהי יולי 2011. האוטובוס הבינעירוני בו אני עושה את דרכי מעוד מבחן אוניברסיטאי מתיש בחזרה אל כוך מבטחי, עוצר בתחנה מיוזעת של שעת צהריים קיצית-כנענית. על כלי התחבורה הציבורי עולה חייל, תג היחידה שלו אומר חיל החינוך, חולצת האל"ף הנשפכת לכל מקום חוץ מאל תוך המכנסיים, לפי הפקודות הצה"ליות, אומרת אחרת. בנעלי ספורט מאובקות צועד המגויס שאמוּן על ביטחוני אל עבר המושב הריק המיוחל, שבאופן מקרי, נבחר כזה הסמוך אליי.

באוזניי המבקשות לברוח מן ההמולה האורבאנית ומצלילי חווית התחבורה הציבורית, מתנגן ה"קייזרג'אגר מארש", "גבירגסג'אגר מארש", מארש חיילי ההרים הגרמני והאוסטרי. לצלילי שאון הקורנית, המצילתיים הבאס והחלילים השמחים של אחד מן המארשים האהובים עליי ביותר, מתיישב לצדי החייל המרושל, מתחיל לפתוח כפתורי חולצת האל"ף ונפטר מכומתתו במהירות גלקטית.

אינני מספיק לומר "אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק" כשחולצת האל"ף כבר מושלת במהירות בזק מעל פלג גופו העליון של החייל, מקופלת ונדחסת לתוך תיק ג'אנספורט מסוגנן. כבל שחור של אוזניות טלפון סלולרי מתקדם משתפל לידי, כמעט פוגע ברצפה, מורם ונדחס אל אוזניי כשל המשטרה הצבאית וכל רס"רי המשמעת. שיחת טלפון מיד מתחילה, כזו שצליליה הרמים מצליחים אפילו לחדור את מעטה האוזניות שלי, בשעת החלפת רצועה.

בראשי צועדים טורים של חיילי הרים מאומנים, מדוגמים ומצוחצחים. הם צועדים בסנכרון פרוסי מדויק לרקע האלפים, קרני השמש מתנפצות על כלי הנשיפה בצהריי יום קיץ מרכז-אירופאי בריזי, אף אחד לא מתאונן, אף אחד לא פותח כפתור, הכול קדימה, רכטס-לינקס, למען הקייזר, ממושמעים ומהוללים כמו שחיילים אמורים להיות. בעולם המציאות לידי, ולאחר-מכן מסתבר גם שבמושב שמלפניי, קמים שני חיילים בצבא ההגנה לישראל, בלתי מגולחים בעליל, שהדבר היחיד שאפשר לזהות באמצעותו את שיוכם אל הצבא המהולל הזה, הוא המכנסיים הצבאיים שהם לובשים. הם קופצים החוצה בדיצה ובמרץ, מוכנים לכלות את האפטר או את החמש תשע יומיות או את הרבעוש, בשעה 13:05 ביום רביעי, ואני חושב, לעזאזל, היכן ישנם עוד חיילים כמו החיילים ההם.