קטגוריה: מוסיקה

יש לי זיכרון חי מאוד של הפעם הראשונה בה שמעתי את בלק סבאת'. זה היה לפני 25 שנים כמעט בדיוק, באוגוסט 2000. כהרגלי בקודש צימחתי לי את הליפה החצי-שנתית שלי שהיתה סוג של ג'ופרו שאף פעם לא הפך לשיער הארוך שרציתי כמו של חבריי שהתברכו בשיער חלק, ושכנעו אותי להסתפר.

בזמנו לא היה לי "ספר קבוע", גם בגלל תכיפות התספורות וגם בגלל שאולי רק כשמתבגרים, מאיזה גיל מסוים (אולי 25+?) מתחילים ללכת ל"ספר שלי". או לפחות זה ככה אצלי. בכל מקרה, אני הלכתי על הרפתקה והסכמתי להסתפר אצל ספר זקן כלשהו מהרצליה שאבא שלי הכיר. הוא ישב במה שנהוג היה לכנות בעולם של פעם "פסאז", איפשהו באמצע רחוב סוקולוב הישן לפני שהפכו אותו למשהו שדי קשה לזיהוי כיום.

זו היתה מספרה של פעם, שכבר בשנת 2000 הרגישה ענתיקה, חדר קטן עם כיסא אחד וספר בשנות השישים המאוחרות או השבעים המוקדמות לחייו לערך שגם נותן שירותי גילוח עם תער – מה שנקרא, שוב, בשפת האתמול: גלב. אז עוד טיפחתי רק שפם בר מצווה צנוע לכן הסתפקנו בקיצוץ הליפה המרדנית. זו לא היתה תספורת מסובכת, עושים 0.5 או משהו כזה במכונת תספורת ונראיתי כמו חייל, מעולם לא התעניינתי בפריזורות מעניינות וחיפשתי את הדבר הכי נוח ופשוט.
בכל אופן, איפשהו שם בזמן טקס הגיזום, מהרדיו בקע לפתע ריף גיטרה שהפך ל-Paranoid של בלק סבאת'. מי שמכיר, מי ששמע, יודע שזה אחד השירים הכי קליטים וכיפיים שיש. לא צריך "לאהוב רוק" כדי להעריך אותו או ליהנות ממנו. בהיעדר שאזאם, חקרתי באשר ללהקה המבצעת את השיר המגניב הזה.

הספר, כאמור, גבר שנולד כנראה בשנות השלושים, אמר לי "זה בלאק סבאת' – רוק כבד מאנגליה" ונראה לי שהוסיף שהזמר שלהם משיגנע קופ. כשחזרתי הביתה ניגשתי לנאפסטר והורדתי ימבה שירים של בלאק סבאת' והתאהבתי בקסם שלהם, או כמו שאוזי זימר: Sabbra Cadabra.

הזוי לחשוב שהעולם נטול אוזי. הבדיחה הנצחית היא שזה מוזר שאוזי עדיין חי, סוג של שמעון פרס של המטאל, אבל כששמעון הלך לעולמו בגילו המופלג אני זוכר שעדיין הייתי בסוג של שוק. לא כי זה שוק גדול שאדם בן 93 עוצם עיניים, אלא בגלל שזה פאקינג שמעון פרס שמת. גם אגדה, גם אב מייסד. אז הנה, אותו דבר כאן, רק במוסיקה ועם הרבה הרבה יותר סמים וכל הנספחים שאוהבים לקשקש עליהם כשמדברים על סגנון החיים שאוזי ניהל.

וזה מחזיר אותי לאותו ספר זקן מהרצליה, בזמן אותה תספורת ארעית של קיץ דביק לפני רבע מאה, איש שהיה כנראה בן 40+ כאשר בלאק סבאת' פרצו לתודעה בראשית שנות השבעים של המאה ה-20, שהכיר אותם ואת אוזי וידע לומר ש-Paranoid שיר שלהם. זה ביג דיל בעיני, וזה יפה, וזה חמוץ-מתוק. חמוץ כי הזמן באמת עובר והמוות של אוזי מזכיר לנו שכולנו ארעיים, מתוק כי יש לנו את הזיכרונות ואת המוסיקה שהיא נצחית.

1998. חדר נוער ישראלי טיפוסי של התקופה, עטור פוסטרים של אנשים חשובים כמו טטנקה, קלאודיה שיפר וחיים רביבו. חברי אייל ואני מעמידים פני אילי רכבות במשחק המחשב האלמותי Transport Tycoon, מתכננים מסילות וסופרים את המזומנים הוירטואליים. את השניצלים של מאמא אייל אנו זוללים בחדר ולא במטבח, ולא בגלל שהעולם יקרוס אם לרגע נקיש אסקייפ ונפסיק להיות טייקונים. יש בחדר משהו חשוב יותר, למעשה קדוש: טלוויזית CRT קטנה עליה מרצד לוגו צהוב של MTV.

בכל רגע זה יכול לקרות: אסלה מתפוצצת.

We gotta, we gotta, we gotta

We gotta kick that gangster shit!

לא, אנחנו לא רוצים עוד ספייס גירלס, נמאס לנו מלני קרביץ ואכלתם ת'ראש עם גוגו דולס ודה אופספרינג.

הקליפ הכי מגניב בעולם, Gangsta Trippin' של פטבוי סלים, עלול להופיע בכל רגע. אסור לנוח על המשמר, פן נעלה למשפט בבית הצדק הגבוה של הביג ביט. אנחנו לא יודעים מה זה ביג ביט, אנחנו כן יודעים שזה מפציץ לנו את הראש.

קליק.

אביב 1999, אני בן 13 טרי, צועד בגאווה אל מרכז גירון ברעננה עם ידידי הטוב יצחק בן-צבי, שבשבילי באותה תקופה היה רק שטר של מאה שקלים חדשים. אך לא סתם שטר כי לבן-צבי יהיה תפקיד חלוצי בחיי: הוא ישמש אותי ברכישת הדיסק הראשון שלי אי פעם. נכנסתי לחנות תקליטים קטנה שהיום כבר לא קיימת במרכז המסחרי האייטיזי וניגשתי אל המשימה.

המטרה: הדיסק עם הבחור השמן המגניב, שבאותם ימים כמו רבים אחרים, טעיתי לחשוב שהוא פטבוי סלים. לאחר הטרנזקציה, שמתי פעמיי לביתי, נרגש מן היכולת להאזין בכל רגע שבא לי ל-The Rockafeller Skank, Right Here Right Now, Praise You וכמובן גולת הכותרת Gangsta' Trippin. החלפתי את ה"דיסקו מנאייק" העייף מהאזנות בלתי נגמרות בסטריאו לדיסק החדש והמבריק של "You've Come a Long Way, Baby" ולחצתי פליי.

מאחר שחייתי בעולם אחר אז, לא ידעתי אילו עוד קטעים אפגוש בדיסק חוץ מאת שמם. הרצועה השלישית התחילה כך: פטבוי סלים איז פאקינג אין heaven, פאקינג אנד פאקינג אנד פאקינג אין heaven, חוזר וחוזר וחוזר. ואז פתאום נכנסת הגיטרה הפ'אנקית, הביט, כל הבלאגן הזה שהאלכימאי נורמן קוק איכשהו רקם במוחו הקודח. כאוס מוחלט של סאונדים מגניבים כל כך בגיל מצוות שמסונכרנים במושלמות אחד עם השני וגוזרים על הגוף תזוזה, כל סוג של תזוזה. לימים המשפט הזה הפך להודעת ה-away שלי ב-ICQ.

וכך היה עם כל קטע אחר בדיסק שלא הכרתי מה-MTV, ערבוביה של צלילים חדשים ומעולים כל כך שיושבים על ביט מושלם וזורקים אותך למקום שמעולם לא היית בו, חנוט בתכריכי הזמן: מביט ברוקדים מחוננים מחוץ לבית הקולנוע ב-Praise You או מפזז על חוף באלרי עם בריטים שיכורים שרופי שמש ב-Love Island.

הרבה שנים לאחר מכן והרבה בגלל שאני starstruck כשזה נוגע לגיבורי המוסיקה שלי, שלחתי למר קוק בהודעה ישירה באינסטגרם תמונה של קעקוע הקראפטוורק הטרי שעשיתי בצירוף כמה מילות תודה על המוסיקה שלו. הוא השיב שהם היוו השראה גדולה בשבילו ואני חייכתי כאילו הייתי פאקינג בגן עדן.

בערב לח של יולי 2017 הייתי עצוב והיו לי כמה סיבות טובות. רדיוהד, להקה מעולה שמעולם לא העמקתי בה אך תמיד הערכתי מאוד, הופיעה בפארק הירקון מול עשרות אלפי מעריצים. לא הלכתי אבל בטוח היתה חוויה. גם האמנתי בכל לבי שמישהי ששנתיים לפני כן הייתי די בטוח שתהיה אשתי, דמעה שם מהתרגשות כי ראתה את הלהקה האהובה עליה. בעיקר הייתי עצוב כי נזכרתי שאת הלהקה האהובה עליי לעולם לא אזכה כבר לראות בהופעה חיה.

כדי להילחם בעצב, או לפחות להראות התנגדות כלשהי ולא למות על הברכיים תחת מטר של חיצי קופידון עם גולגולות בקצה, פניתי ליוטיוב וביקשתי את "I'm So Bad (Baby I Don't Care) של להקת הרוק'נ'רול האהובה עליי מוטורהד. יוטיוב הוא מתנה לאנושות: במעין נקרומנסיה דיגיטלית נוסטלגית, כל שנדרש ממני היה ללחוץ פליי ומוטורהד, שאז היתה להקה מתה, קמה לחיים, וכשהשיר נגמר יכולתי לעשות ריפליי שוב ולהתמוגג.

ריוויינד למחוגי השעון: קצת אחרי תחילת המילניה הנוכחית, עברתי טירונות 02 כללית של בני נוער בזמנו על כל המטאליקות והפאנטרות למיניהן, והאמנתי שמצאתי את המוסיקה הכי מגניבה בעולם. תוכנה קסומה שנקראת סולסיק גלגלה לכונני הקשיח את השיר "Going to Brazil" של מוטורהד. בבוסריותי החלטתי שמוטורהד זה שם של להקה של זקנים ואין מצב שהם מגניבים כמו מגהדת' וסלייר.

אבל התערבות אלוהית (עם פלולות או בלי) גרמה לי להטעין ווינאמפ שבאמת בעט בשת של הלמה המצויה, לחצתי פליי ותוך כמה שניות הבנתי שמצאתי זהב. פתאום אני בבואינג ג'מבו 747 אפוף עשן וריח של וויסקי. כיס אוויר מוסיף לכאוס השולט בקבינה שאותו מקריין בצרידות גבר בריטי ארוך שיער באמצע שנות הארבעים לחייו עם משקפי שמש, ז'קט ג'ינס וזוג פלולות אימפריאליות. זהו למי קילמיסטר שנכנס לחיי בסערה. אנחנו בטיסה אינטר-קונטיננטלית של 1991 לברזיל והעתיד כל כך בוהק שאני צריך להרכיב משקפי שמש של מגניבים.

מוטורהד פתחה את שנות התשעים עם "1916", אלבום שהפסיד בפרסי הגרמי של 1992 לאלבום השחור של מטאליקה בקטגורייה המתאימה. למעט מוזרות אחת (""Nightmare / The Dreamtime"), כל השירים בו פצצתיים ומוכיחים כי הלהקה היא לא "פוני של טריק אחד" שכל שיריה נשמעים אותו הדבר (טענה של מי שהאזין רק ל"אייס אוף ספיידס" הנהדר אך שחוק ומשום מה החליט שזה כל הרפרטואר המוטורהדי). בחלק מהשירים משולבים פסנתרים וסקסופונים השואבים השראה מהרוק'נ'רול שקילמיסטר טען כי הוא המוסיקה שהלהקה מנגנת וטרח להזכיר זאת בתחילת כל הופעה באינטרודוקציה שהפכה לאגדה: We are Motorhead and we play Rock'n'Roll.

מבלי לשקוע בבוץ של דיוני האיזה ז'אנר זה, יש פה רוק'נ'רול עם ליריקה חכמה, מצחיקה, אירונית ומודעת לעצמה. למשל ב-"Angel City", קילמיסטר שבדיוק אז עבר מאנגליה ללוס אנג'לס, מתאר לנו כוכב רוק הדוניסט שמשתזף ליד הבריכה בבל אייר ומשתכר עם בון ג'ובי מאחורי הקלעים. ב-"No Voices in The Sky", שקליפ ההופעה החיה שלו לא זכה אפילו לירידה אחת מצד ביוויס ובאטהד כשריצד על מסכיהם (נדיר כי הם ירדו על כל המוסיקאים), הוא פותח עם אמירה תמיד רלוונטית:

"Nobody gives a damn about anybody else

Think everyone should feel the way they feel themselves"

עוד שלושה "באנגרים" מהאלבום:

"R.A.M.O.N.E.S" שיר שנשמע כמו שיר של הלהקה שעל שמה נקרא ועושה לה מחווה מרגשת

"I'm So Bad (Baby I Don't Care)"

וכמובן שיר הטייטל של האלבום, "1916", בלדה איטית ושוברת לב מנקודת מבטו של חייל בריטי אנונימי שנופל בקרב המזעזע על הסום שהתחולל ב-1916 במלחמת העולם הראשונה.

היום אני זקן בעצמי וזה סבבה לגמרי. את מוטורהד לא אראה בהופעה חיה כי למי ורוב חברי הלהקה של פעם נפטרו, אבל היוטיוב תמיד שם, לצד הספוטיפיי והדיסק המאובק שיחזירו אותי לפחות לארבעים דקות להתלהבות מהמינידיסק החדש שלי בטיולי של"ח בכיתה ט' או למסעדת "ריינבו בר אנד גריל" בסאנסט בולוורד של לוס אנג'לס 1991.

אלבום הביכורים של Level 42 (מפלס 42), שיצא בשנה בה הכור הגרעיני בעיראק התאדה מן העולם (1981) הוא אלבום מושלם: שילוב של רצועות ג'אז-פיוז'ון-פ'אנק אינסטרומנטליות שכל כולן מקצועיות של מוסיקאים מן המעלה הראשונה (עם דגש על כישרונו יוצא הדופן של הבסיסט והזמר מארק קינג), לצד בלדות מחמיצות לב ושירים מקפיצים עם ליריקה חללית כמו Starchild שהוא אחד מהשירים הכי אהובים עליי אי-פעם, ו-Love Games שגם זיכה את הלהקה בהצלחה מסחרית (ועם סיבה טובה מאוד). פ'אנק של ילדים לבנים תכולי עיניים שעשו דוקטורט אצל הפרופסורים אמירטוס.

הקטע האהוב עליי הוא הרצועה השנייה, שמשום מה נקראת 43 – קטע אינסטרומנטלי בן שבע דקות וארבע שניות, ספציפית השלב שמתחיל בדקה השלישית: לפתע הריתמוס הפיוז'וני משתנה לחלוטין, במקום הסלאפ-באס של קינג נכנס בונגו משום מקום, המיני-מוג ועוד כמה כלים שאני לא יכול לשים עליהם שם מדויק, הם מעמיקים ומתגברים ומגיעים לסוג של קלימקס, מלווים בתופים שגורמים לי לפחות להרגיש חלק מחוויה דתית שבטית בלבו של ג'ונגל קודח. לרגע אפשר לטעות ולחשוב ש-Weather Report החליפו את Level 42 כדי לנגן את הקטע הזה בטלפורט פתאומי, אבל היופי הגדול הוא שזה לא חיקוי – יש פה צליל מזוקק, ייחודי: תלמיד שלמד ממורו היטב, לקח את אשר למד והביא אותו לשיאים חדשים.

לכן לא מפתיע בעיני שהלהקה הזו בהמשך האייטיז מיצבה עצמה כאחת מהחשובות במיינסטרים עם להיטי פופ ורדיו שעד היום נתקלים בהם לפעמים, ולא רק אחד וגם לא רק שניים. בכל אופן אני סבור שזה אלבום שלכל מי שאוהב מוסיקה כדאי להאזין לו לפחות פעם אחת – מבחינתי הוא עונה להגדרה המילונית של musicianship.

ביולי 2007 בשלהי שירותי הצבאי הסדיר וקצת לפני שפייסבוק תפס בישראל, התקשרתי ערב אחד לאהבתי הראשונה מכיתה ט'-י'. היא היתה אהבה ראשונה פרופר, לא הידלקות טיפשית אלא חליפת מכתבים אמיתיים בעולם שבו אפשר לפתוח תיבת מייל חינמית בפורטל החדשות המוביל "וואלה!", עם לבבות קטנים שאני מניח שכיום אפשר לראותם כפרוטו-אימוג'י.

היא היתה ירושלמית בלונדינית קסומה וכחולת עיניים שמשפחתה נעה ונדה כל הזמן בתוך העיר עד שלבסוף התבססו במבשרת ציון. התאהבנו קצת אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה והלוגיסטיקה שהיתה כרוכה במרחק 77 ק"מ היתה קצת יותר מדי עבור בת ובן 14. כמו פרח, אהבה נובלת ללא טיפוח, הזמן צעד קדימה והקשר ניתק. אבל חשבתי לעצמי, אם זה היה או לפחות הרגיש כל כך אמיתי, למה שלא נבדוק עכשיו כשאנחנו כבר כמעט מבוגרים צעירים?

לי היה מספר של ביתה בגבעה הצרפתית ולשם התקשרתי. לקח לי זמן להחליט ולממש את ההחלטה הנועזת. בסוף, בחמשוש בקיצו של שבוע עייף בצבא ההגנה, אזרתי אומץ וטילפנתי. תכננתי את כל התרחישים בקפידה, מי יענה, איך אבקש, איך אציג, מה אם יהיה אוקוורד. כל משתנה נשקל ונבחן.

ואז שעת השין הגיעה. לב דופק. כל הגוף הר געש. הזמן עוצר מלכת. מחייג את קומבינציית הספרות הקסומות לקידומת ה-02 הישן ששמרתי במגירה, יש צ'אנס לאהבה – הכניסה השנייה לארץ המובטחת עוד שניה פה! ואין אפילו פעימה אחת: "המספר אליו הגעתם איננו מחובר". חולפות כמה שניות עד שכל הבילד-אפ מתפוגג ומתחלף באכזבה של הפסד בדקה התשעים בגמר. ציפיותיי הגרנדיוזיות התפוגגו כמו כור גרעיני בסוריה. מה אעשה עכשיו? אשלח מייל לחשבון יאהו משנת 2000? אשאיר הודעה באייסיקיו? נאדה. גורנישט. אין אדם.

למזלי, ארבעה גרמנים מסורקים לתפארת מדיסלדורף תמיד היו שם כדי לנחם אותי. "The Telephone Call" היא הרצועה הרביעית באלבום הקרפטוורקי "Electric Cafe" (גם קרוי "Techno Pop") מ-1986, האלבום האחרון אותו הקליטה הלהקה בוורסיה הקלאסית שלה כשחברים בה וולפגנג פלוּר, פלוריאן שניידר-אסלבן, קרל ברטוס וראלף הוּטר. אם יש משהו שמאפיין את קרפטוורק עבורי זוהי שאיפתם לשלמות מוסיקלית; ראלף פעם אמר על פלוריאן ז"ל שהוא "פטישיסט של סאונד". על "אלקטריק קפה" התחילה מכונת האדם מדיסלדורף לעבוד עוד ב-1982 וכאמור הוא יצא רק ב-1986. על כל צליל פה הם עשו דוקטורט ב"קלינג קלאנג שטודיו" שלהם, ואני מכור לצלילי הזאפ הקרפטוורקיים שרק הם יכולים לעשות.

"שיחת הטלפון" היתה עוף מוזר בשמי דיסלדורף, משום שזהו השיר היחיד בו ראלף הוטר לא שר אלא קרל ברטוס במקומו. ברטוס במידה רבה הוא הנשמה בתוך הרובוט הקר שהוא קרפטוורק, ואם לתת אנלוגיה שחובבי דפש מוד יבינו – הוא האלן ויילדר שלהם. הוא שר לנו בקולו העדין:

"You're so close, but far away

I call you up all night and day"

אנחנו אמנם כבר לא בשלהי המאה ה-19 אבל זה עדיין די מדהים שאפשר לשמוע את קולו של מישהו כאילו הוא לידך כשהוא בעצם מעבר לאוקיינוס, ובתום השיחה כל שנותר בידך הוא סמארטפון.

עוד דברים מדהימים פה הם טריו הרצועות "Boing Boom Tschak", "Techno Pop" ו-"Music Non Stop", האחרון הפכה לשיר הסיום הקבוע בהופעות החיות של הלהקה, כשאדון הוטר אומר לקהל "אוף וידרזן, גוטה נאכט" ולפעמים לילה טוב בשפה המקומית, אז מתאיין בצניעותו הסבאית אל מאחורי הקלעים.

"מוסיקה ללא הפסקה". לא סתם MTV השתמשו שנים רבות בקטע מהשיר הזה כזמריר במעברים בין הקליפים. מה הוא עולם נטול אהבה ומוסיקה? וגם כשהתרוממות הנפש שרק אהבה מסוגלת להעניק תמה, הצמרמורות הייחודיות שרק מוסיקה שאתם הכי אוהבים בעולם יכולה לתת תמיד יהיו שם במרחק מחט.