הרבה לפני שבינה מלאכותית הכינה שיעורי הבית ויצרה תמונות מוזרות היישר מעמק ה-uncanny, בשבילי המשמעות שלה היתה האויבים הכי מפחידים במשחק מחשב: החיילים הרצחניים שנשלחו למתקן בלאק מסה כדי לטייח ולהעלים את האינצידנט החייזרי שאירע בו, ולהפגיש את המדען הצעיר, המבטיח והסורר גורדון פרימן, עם בוראו.
שלא כמו האויבים של קלאסיקות כמו דיוק ניוקם 3D, שאדו וואריור ודום שהיו ממתינים לך שתגיע ובדרך-כלל פשוט ועומדים שם ויורים בך עד שאחד ימות משל הייתם שני בוקרים מזופזפים בדו-קרב ב-high noon. בבלאק מסה דברים עבדו אחרת: החיילים היו מתקשרים בין עצמם בקולות מפולטרים דרך מכשיר קשר מפחיד, מתאמים את הקרבות איתך, מתחבאים, משליכים רימונים, מאגפים, ובאופן כללי עושים הרבה מאוד כדי לנסות ולחסל את ישבנך הג'ינג'י.
והיו שם גם חייזרים, שלא נשכח כמובן, כן? וגם הם היו חכמים וערמומיים ומפתיעים ומוזרים אחושרמוטה. אבל עבורי, לא היה משהו יותר מפחיד מהחיילים הללו. הם השתייכו ליחידה בשם H.E.C.U, ראשי תיבות ל-Hazardous Environment Combat Unit, שזה שם סקסי ל"לכו למקום הזה שקרה בו משהו פריקי וחייזרי ולגמרי לא מן העולם הזה ותחסלו את כולם, חייזרים ובני אדם כאחד". הם ירו קודם ולא שאלו שאלות אף פעם. מדען, מאבטח (Barney), חייזר, ג'ינג'י ממושקף עם לום? כדור בראש.
אבל הם לא ידעו למה הם הכניסו את עצמם. ואני לא ידעתי למה אני הכנסתי את עצמי. כלומר קצת: ידעתי שהלף לייף משחק מדובר מאוד עם הייפ וכשירדתי מהרכבל בתחילת המשחק ופגשתי באיינשטיינים שהאיצו בי להגיע לחדר הניסויים, הבנתי שמשהו שונה קורה פה. אבל רק כשאותם חיילי סער נטולי רגשות ועכבות (חוץ מאחד אבל זה ב-DLC של אחר כך) צדו אותי במשחק מלחיץ של חתול ועכבר של סוף המילניום השני, הבנתי שמשהו שונה קורה פה.
ההמתנה לג'יטיאיי 6 כבר מזמן הפכה לאירוע תרבותי בפני עצמו. הממים, השיח. אנשים שבחיים לא נגעו בג'ויסטיק יגידו לעצמם שזה טרנדי ומסקרן ולמה לא ויקנו את המשחק (ובדרך קונסולה).
רוקסטאר זו חברה בסטטוס של too big to fail, אך הם עדיין יכולים לחטוא בהיבריס. למשל כמו פרנסיס פורד קופולה והפלופ הענק של מגהלופוליס רק בלי הקטע של המימון העצמי. אני חושב שיש להם בתעשיית המשחקים ובאופן כללי בתרבות המערב gravitas של במאי בליגה של קופולה. כמו קופולה הם אמן שעוקביו, מעריציו, פטרוניו וכו', נתונים לגחמותיו ולקריזות שלו, לכן המשחק ייחטף כמו לחמניות חמות גם אם המחיר יעבור בהרבה את ה-60$ וברור שכך יהיה כמו שלמדנו מלא מעט תקדימים.
מראיון של דן האוזר, המייסד שותף של רוקסטאר, בפודקסט של לקס פרידמן, אפשר עוד יותר להבין את זה, וזה נכון אפילו שהוא כבר לא בחברה. האוזר רואה את עצמו כ-writer בראש ובראשונה, אנשים אחרים הופכים את הסיפורים שלו למשחק. במובן מסוים ואם אנחנו חוזרים אל קופולה, רוקסטאר בונים על יצירת הסנדק 2 של המשחקים. ג'יטיאיי זה מותג בקנה מידה של הסנדק, באופן כללי בקנה מידה של סרטים אייקוניים.
בלעשות משהו כל כך שאפתני ולבנות את ההייפ של כל היקום ואמא והדודה שלו מזטה רטיקולי, יש תרחיש מסוים של יכולת לא לענות על הציפיות שכבר ממזמן אינן אנושיות, הרי זה בסופו של דבר משחק וידיאו. נוסיף לכך את זה שהיו שם חילופי גברא של אנשי מפתח שהיו חתומים על ה-DNA וההצלחה של הסדרה (למשל לסלי בנזיס, לאזלו וכמובן דן האוזר).
במובן מסוים זו יריית פתיחה של עידן חדש ברוקסטאר, לכן הפרפקציוניזם הפטישיסטי שלהם מוגזם עוד פי אלף ולכן הם מרשים לעצמם לדחות שוב אפילו שזה פחות סבבה לביג מאני פיפל. אבל כמו שהציטוט החרוש אומר, עדיף משחק שדחו מאשר משחק שבור, או משהו כזה. במקרה של GTA 6 פשוט אין שום תרחיש אחר.
בקיץ הלח של שנת 1985, בחדר מלון מהודר או אולי על איזו גונדולה מושטת בידיו של איזה ג'וספּה או אצְיו בוונציה, התרחש האירוע שהביא, בחלוף תשעה חודשים ארוכים, את המיילד דוקטור שרגא וקסלר, לשלוף אותי מן המקום שבו כל-כך אביתי להישאר. בדמעות שליש גייסתי את כל כוחותיי האפסיים בניסיון להישאר שם בפנים רק עוד קצת, אך בסוף כוח זרועו האיתנה של דוקטור וקסלר גבר פי כמה מונים על כל הגייסות שגופי התינוקי הצליח לערום. על-פי כל המקורות המהימנים, במקרה שלי לא נדרש ולו אף ספאנק אחד; בכיתי כמו קטן. היום, ברטרוספקטיבה של 9,497 ימים, אני בהחלט יכול להבין את עצמי הוולד. בכי הוא דרך מבריקה לבטא דברים שאי-אפשר באמת לבטא, בין אם על הכתב או באופן מילולי. אני אומר את זה לא על סמך קריאת מאמרים מדעיים אלא על סמך מה שאני מרגיש.
לפני שבוע ימים נמצאתי בתוך רכב פרטי, בכניסה לתל-אביב, שדרות רוקח לכיוון הים. זה היה יומיים לפני ליל הסדר ואווירת ה"יומיים לפני ליל הסדר" הדחוסה שלטה ללא עוררין במתרחש. בתוך הפקק המייאש שהשתרך עמוק אל תוך העיקול של רחוב הירקון, בחורה צעירה עוטה שמלה קיצית ורוכבת על אופניים בכיוון הנגדי, תפסה את עיניי. המחזה הוליד בין בני שיחי וביני שיחה ערה על בנות ובני עשרים פלוס שאינם יודעים לרכוב על אופניים. בין טורי האוטומובילים הנדחסים אחד אחר השני, משווים לטיפת מרווח וברכה מהאלה שאחראית על סיום הפקקים, והמוסיקה שאני לא רוצה לשמוע ושאף תחנה, על אף החלפות, לא משמיעה מוסיקה שאני רוצה לשמוע, דחקה אותי השיחה אחורה אחורה, היישר אל שנת 1996 הרחוקה.
השעה שעת ביניים מנומנמת בין הצהריים לאחר הצהריים. המיקום מגרש חניה בין שני בניינים, והמשתתפים האקטיביים הם חברי הטוב ביותר דאז, אופני בי.אמ.אקס כחולים ושדופים, ואני, שמנסה לרכוב עליהם. למן שעות הצהריים המוקדמות ועד שעות הערב המוקדמות, ניסה חברי היקר, רוכב אופניים מדופלם ומנוסה ובנו של עיתונאי תרבות אהוב ומושמץ, ללמדני את מה שבאותה עת אף אבי לא הצליח ללמד: לרכוב על אופניים.
לא שאבי לא ניסה חלילה וחס; ניסה גם ניסה, אך לא היה לאל ידו להצליח. הבעיה הייתה בי: לא האמנתי בעצמי, לא כל שכן, לא הגעתי בכלל אל עמדה שבה יכולתי לבחור אם להאמין בעצמי או לא. רכיבה על אופניים, באותם הימים שבהם זבולון המר ז"ל ניהל את משרד החינוך, נתפסה בעיניי הצעירות כדבר מה נשגב שיש כאלו שמסוגלים לעשותו, בצורה מיטבית או פחות, ויש כאלו שאינם. חלוקה דיכוטומית של דברים בחיים שהקונצפט שלה הוא די פשוט: יש דברים שאחרים יכולים לעשות ואתה לא יכול לעשות, ויש דברים שגם אתה יכול לעשות ככולם. להצליח במבחן, לעשות חיל בצבא, לעבור טסט ראשון, להתחיל עם בנות ולא להתרסק בזמן שאתה עושה את זה, ובאופן כללי, לא להשתרך יותר מדי מאחורי הנורמה.
בעיניי, רכיבה על אופניים נפלה על הקטגוריה הראשונה. משהו שאפשר לוותר עליו כי לא נוצקת מן החומר שיאפשר לך לעשותו. ובכלל, לדבר הזה יש שני גלגלים, היכן לכל הרוחות אמצא בליבת כישוריי את הנוסחה הפיזיקלית שתביא לכך שדו-האופן לא יהתל בי ויפגישני עם בטון קונקרטי, קר ובכלל לא מרחם. אז ישבתי בביתי בימי כיפור, תזמורת הבלינג-בלינגים הבלתי-נפסקת מבחוץ מקציבה את פעימות לבי המתייסר. ככה זה. אדמונד הילרי ועוד כמה אחריו יכלו לטפס על האברסט, חברי יכול לרכוב על אופניים, אני אסתפק בקו 86, הלוא הוא זוג רגליי המתפקדות.
ואז נפל דבר בישראל, וגם כמה זוגות אופניים. החליט חברי האמביציוזי כי בתום אותו יום עבודה של שנות התשעים התיכוניות, יידע חברו הטוב לרכוב על אופניים. איך וכיצד שוכנעתי לתת ידי לפרויקט, זאת איני זוכר. המחשבה כי חברי, בן גילי, יצליח היכן שאבי לא צלח, הייתה פרועה מעצם יסודה. ועדיין, וייתכן כי זהו העדיין שהכריע את הכף, לימודים כאלו עם חבר הם נטולי מתיחות ולחץ בניסיון לא לאכזב, שבאופן טבעי, אני מניח, מאפיינים לימודים עם אב.
כזוג אקדוחנים בודדים התייצבנו במגרש החניה. 4-2, שלאפשטונדה מקודש. התיישבתי בזהירות על כיסא הבי-אמ-אקס הבלתי-נוח בעליל, דרוּך כאביר אנגלי המעפיל על סוסו לקראת הסתערות אל תוך ההמון הנורמאני הפולש. שפיצי הפלסטיק שעל הכידון יוצרים בכפות ידיי טביעה אגדית, רגליי דבוקות לקרקע. חברי תפס את המושכות ואת הכידון בידיו, נאחז בחוזקה וביקש שרק אפּדל. בלית ברירה פּידלתי, ונפלתי. ניסינו שוב. נבלמה הנפילה, רק הביטחון העצמי כבר כמעט מצא נפט. "זה לא יעבוד, בוא נלך לשחק אייג' אוף אמפיירז אצלך" פטרתי, וכך המשיכה עוד שורה של תירוצים שלא ריפו את ידיו של חברי, שהכריז מניה וביה:
"דרוס אותי!".
"אה?".
"תנסה לדרוס אותי!".
כך הורה לי בתקיפות חברי הטוב. זה שטבל עמי בחולותיו העמוקים של גן אסתר; שדחף אותי במורד המגלשה של גן חיה; שאמר איתי שלום כיתה א'; שצהל עמי ועם פטריק קלייברט ואייאקס הנהדרת בגמר ליגת האלופות 1995; שחלק עמי אותה אהבה טיפשית, ילדותית ובלתי-רציונאלית בעליל ליפת הכיתה, שפחד בלא שום רציונאל מכלבי הידידותי שכל מה שרצה זה רק לישון. כל הזיכרונות הללו כולם, ועכשיו הוא מבקש ממני שאדרוס אותו. לאחר שבמלוא התוקף סירבתי למלא הוראתו, הוא החל בריצה מזוגזגת אליי, תוך המרצה מילולית ערנית. נתמך ברגליים ובכל מיני קומבינציות מוזרות, ניסיתי להתקדם לעברו ולמלא בקשתו. הוא המשיך לזגזג ולשסות אותי, תוך כדי שאני שוב ושוב מנסה לצאת מן הברוֹך, אומר "פעם אחרת, פעם אחרת", אבל הוא לא ויתר. ילד בן 9 וחצי, קטן ממני בחצי שנה, לא נותן לי הנחות, מפציר בי להתייצב מול האתגר ולהיות מסוגל לו.
וכמו הסצנה המרגשת הברירת-מחדל בסרטים, כשלפתע האנדרדוג שספג אינספור מכות ונפל פעם ועוד פעם מתחיל להשיב מלחמה שערה, הדבר קרה. איפשהו באותו רגע לבטח נשמעו נצנוצים קסמיים כאלה מאותם סרטים. רכבתי על אופניים. ולא רק שרכבתי: גם דרסתי את חברי. לא הייתה זו דריסה רצינית, שכן מהירות הרכיבה הייתה מינימלית. הצלחתי. רכבתי. תפסתי את זה די מהר. לא יודע כיצד. איזה סוויץ' פסיכולוגי, רוח השכינה, מה שזה לא יהיה – הבלתי-אפשרי הפך, בנקל, לאפשרי.
חלפו מאז 16 שנים. ביום כיפור של אותה השנה הרווחתי שפשוף טוב בברך, וגם ביום הכיפור שלאחר-מכן. המשכנו לרכוב, עד שלהי שנות החטיבה, כאשר האופניים אוחסנו בחדרים ובמחסנים קרירים. אין לי מושג מה עלה בגורל אופניי מאז, וגם לא מה עלה בגורלם של האופניים שעליהם בותקו בתוליי הפּידוליים. ואני חזרה ב-2012. הפקק קצת התקדם, אני כבר בגשר מעל הירקון. הרדיו עדיין מנגן מוסיקה שאיני אוהב. איש לבוש חולצה כתומה בוהקת חוצה בפזיזות את הכביש לקול תרועת הצפצפות. עכשיו, חברי כבר מתגורר בברלין עם חברתו, לומד באוניברסיטה ואומר ביטשן דאנקשן כל יום. אני עודני בביתי כשאיני תקוע בפקקים, לפעמים חולף בטיול עם כלבתי, מחליפתו הרוחנית של כלבי האהוב שנפטר ב-2004, במגרש החנייה ההוא שעדיין ניצב שם כיום. אני הולך שם ומדמיין ברוחי השתקפויות של שני ילדים, האחד מנסה לדרוס באופניים את השני, ואין אייפון, ואין פייסבוק, ואין ריאליטי, ואין לבבות שבורים, ובהפסקות בבית-ספר מפציצים אחד את השני עם קיפודור בחיי-שרה, ומוחו המחודד של פוקס מולדר לא יכול בכלל להגות את עצם קיומו של האנק מוּדי.
לפני יומיים האזנתי לנעימה מתוך משחק מחשב פופולארי בן התקופה ההיא שמאוד הזכיר לי, ובכיתי (Diablo Tristram Theme). לא בכי תמרורים, לא משהו שדומה למה שנשמע שם בחדר הלידה הארור ההוא באסותא; הוזלו כשלוש עד ארבע דמעות, נרשמו כמה צמרמורות, מספר זעום של רעידות, והמשכתי הלאה. עכשיו אני מאזין שוב, והדמעות זולגות מעצמן. אחר-כך אתאושש ואאחסן את קפסולת הזמן הזו איפשהו בצד, בפייבוריטס, ואשוב בטח אולי עוד חודש שוב לחזור קצת שוב. או אולי עוד שבועיים. או אולי מחרתיים. או מחר.
