שתיים שתיים במדרגות

בערב לח של יולי 2017 הייתי עצוב והיו לי כמה סיבות טובות. רדיוהד, להקה מעולה שמעולם לא העמקתי בה אך תמיד הערכתי מאוד, הופיעה בפארק הירקון מול עשרות אלפי מעריצים. לא הלכתי אבל בטוח היתה חוויה. גם האמנתי בכל לבי שמישהי ששנתיים לפני כן הייתי די בטוח שתהיה אשתי, דמעה שם מהתרגשות כי ראתה את הלהקה האהובה עליה. בעיקר הייתי עצוב כי נזכרתי שאת הלהקה האהובה עליי לעולם לא אזכה כבר לראות בהופעה חיה.

כדי להילחם בעצב, או לפחות להראות התנגדות כלשהי ולא למות על הברכיים תחת מטר של חיצי קופידון עם גולגולות בקצה, פניתי ליוטיוב וביקשתי את "I'm So Bad (Baby I Don't Care) של להקת הרוק'נ'רול האהובה עליי מוטורהד. יוטיוב הוא מתנה לאנושות: במעין נקרומנסיה דיגיטלית נוסטלגית, כל שנדרש ממני היה ללחוץ פליי ומוטורהד, שאז היתה להקה מתה, קמה לחיים, וכשהשיר נגמר יכולתי לעשות ריפליי שוב ולהתמוגג.

ריוויינד למחוגי השעון: קצת אחרי תחילת המילניה הנוכחית, עברתי טירונות 02 כללית של בני נוער בזמנו על כל המטאליקות והפאנטרות למיניהן, והאמנתי שמצאתי את המוסיקה הכי מגניבה בעולם. תוכנה קסומה שנקראת סולסיק גלגלה לכונני הקשיח את השיר "Going to Brazil" של מוטורהד. בבוסריותי החלטתי שמוטורהד זה שם של להקה של זקנים ואין מצב שהם מגניבים כמו מגהדת' וסלייר.

אבל התערבות אלוהית (עם פלולות או בלי) גרמה לי להטעין ווינאמפ שבאמת בעט בשת של הלמה המצויה, לחצתי פליי ותוך כמה שניות הבנתי שמצאתי זהב. פתאום אני בבואינג ג'מבו 747 אפוף עשן וריח של וויסקי. כיס אוויר מוסיף לכאוס השולט בקבינה שאותו מקריין בצרידות גבר בריטי ארוך שיער באמצע שנות הארבעים לחייו עם משקפי שמש, ז'קט ג'ינס וזוג פלולות אימפריאליות. זהו למי קילמיסטר שנכנס לחיי בסערה. אנחנו בטיסה אינטר-קונטיננטלית של 1991 לברזיל והעתיד כל כך בוהק שאני צריך להרכיב משקפי שמש של מגניבים.

מוטורהד פתחה את שנות התשעים עם "1916", אלבום שהפסיד בפרסי הגרמי של 1992 לאלבום השחור של מטאליקה בקטגורייה המתאימה. למעט מוזרות אחת (""Nightmare / The Dreamtime"), כל השירים בו פצצתיים ומוכיחים כי הלהקה היא לא "פוני של טריק אחד" שכל שיריה נשמעים אותו הדבר (טענה של מי שהאזין רק ל"אייס אוף ספיידס" הנהדר אך שחוק ומשום מה החליט שזה כל הרפרטואר המוטורהדי). בחלק מהשירים משולבים פסנתרים וסקסופונים השואבים השראה מהרוק'נ'רול שקילמיסטר טען כי הוא המוסיקה שהלהקה מנגנת וטרח להזכיר זאת בתחילת כל הופעה באינטרודוקציה שהפכה לאגדה: We are Motorhead and we play Rock'n'Roll.

מבלי לשקוע בבוץ של דיוני האיזה ז'אנר זה, יש פה רוק'נ'רול עם ליריקה חכמה, מצחיקה, אירונית ומודעת לעצמה. למשל ב-"Angel City", קילמיסטר שבדיוק אז עבר מאנגליה ללוס אנג'לס, מתאר לנו כוכב רוק הדוניסט שמשתזף ליד הבריכה בבל אייר ומשתכר עם בון ג'ובי מאחורי הקלעים. ב-"No Voices in The Sky", שקליפ ההופעה החיה שלו לא זכה אפילו לירידה אחת מצד ביוויס ובאטהד כשריצד על מסכיהם (נדיר כי הם ירדו על כל המוסיקאים), הוא פותח עם אמירה תמיד רלוונטית:

"Nobody gives a damn about anybody else

Think everyone should feel the way they feel themselves"

עוד שלושה "באנגרים" מהאלבום:

"R.A.M.O.N.E.S" שיר שנשמע כמו שיר של הלהקה שעל שמה נקרא ועושה לה מחווה מרגשת

"I'm So Bad (Baby I Don't Care)"

וכמובן שיר הטייטל של האלבום, "1916", בלדה איטית ושוברת לב מנקודת מבטו של חייל בריטי אנונימי שנופל בקרב המזעזע על הסום שהתחולל ב-1916 במלחמת העולם הראשונה.

היום אני זקן בעצמי וזה סבבה לגמרי. את מוטורהד לא אראה בהופעה חיה כי למי ורוב חברי הלהקה של פעם נפטרו, אבל היוטיוב תמיד שם, לצד הספוטיפיי והדיסק המאובק שיחזירו אותי לפחות לארבעים דקות להתלהבות מהמינידיסק החדש שלי בטיולי של"ח בכיתה ט' או למסעדת "ריינבו בר אנד גריל" בסאנסט בולוורד של לוס אנג'לס 1991.

דיוק ניוקם 3D מציין 29 שנה היום. הפעם הראשונה שפגשתי בו היתה מתישהו ב-1996, בביתו של חברי החדש מכיתה ד', מייק אלדר. הוא עלה ארצה עם משפחתו מקנדה והם התגוררו ברחוב על שמו של המשורר הלאומי, רחוב צד ישנוני רענני קלאסי. את המשחק שיחקנו על מחשב העבודה של אביו, מחשב פקרד בל ענקי עם מסך CRT מצויד ברמקולים בילט-אין. פאפא אלדר היה איש מחשבים רציני, איש חמור סבר וגבוה כמו בנו, מהאבות הניינטיזיים האלה שבקושי נמצאים בבית וכל חודש טסים לעסקים. לכן הופתעתי לגלות משחק כמו דיוק ניוקם על מחשב העבודה שלו. אבל אולי כאן טמון סוד ההצלחה הגדולה, האימפקט של המשחק, שמשך גם ילדים בני 10 מתלהבים וגם אנשי משפחה בשנות הארבעים לחייהם, בעשור ובזמן שבו המילה "גיימר" עדיין היתה זרה לזולת ושמורה למי שבאמת אהב ושיחק במשחקים.

על דמותו של דיוק ניוקם אפשר לכתוב הרבה, כתבו ועוד יכתבו. בשבילי הוא התמצית של הפנטזיה הכל-אמריקנית גברית של הניינטיז, וזה מצחיק כי הוא עצמו דווקא מאוד אייטיזי. הוא גברתן, שרירן, גס רוח וחסר עכבות. במראהו הוא מזכיר את ארנולד שוורצנגר, נער הפוסטר של סרטי הפעולה באותה תקופה, הלא-אמריקאי הכי אמריקאי שיש. דיוק מרכיב משקפי שמש של מגניבים ובפיו תמיד נמצא סיגר שמן. תספורתו היא מעין flat top שמזוהה מאוד עם הצבא האמריקאי וספציפית עם זה של המחצית השנייה של המאה העשרים, ועם המארינז.

אבל דיוק ניוקם, חוץ מהיותו מכונת הרג, הוא כל דבר חוץ ממארין. נטול משמעת, רודף שמלות, יורה קודם ושואל שאלות אחר-כך. הוא לובש גופיה אדומה וג'ינס כחול, לגופו רתום נרתיק לנשיאת תחמושת (מעין בנדולייר סגנון קאובוי) ועל אבזם חגורתו מצויר סימן אזהרה אטומי. רוצה לומר: אני ה-all American badass, יש לי אטום ואני אגמור אותך אם אני רוצה. לא להתעסק.

ואכן, עם דיוק לא כדאי להתעסק. למה לא? תשאלו את החייזרים המוזרים שהחליטו לפלוש ללוס אנג'לס הדיסוטופית שנרקחה במוחותיהם הקודחים של יוצרי המשחק, 3D Realms, שמם יבורך לעד. איזה ש"ג חייזרי מחליט להפיל את ספינת החלל של דיוק ניוקם, שמתרסקת על גג בניין. כאשר עולה השלב הראשון, החללית המופלת מתפוצצת, דיוק מטעין את אקדחו ואומר בעצבים, באמצעות קולו הרדיופוני של המדבב ג'ון סיינט ג'ון שמאז הפך לאייקון:

"Damn! Those alien bastards are gonna pay for shooting up my ride!"

ואז, בעל כורחו, דיוק נהפך למושיע האנושות, או לפחות של הווסט קואסט של אמריקה: הוא יוצא לרחובות לוס אנג'לס ושוחט את החייזרים, שבאים בצורות שונות ומגוונות: יצורים מוזרים שנראים כמו קרנג מצבי הנינג'ה, שלפעמים יכולים לעוף, pig-cops שכמו שהשם מרמז הם סוג של שוטרים שעברו מוטציה שהפכה אותם לחזירים רצחניים עם יכולת לירות, ועוד לטאות מוזרות שמעיפות על דיוק כל מיני פצצות ויריות, והוא מחזיר להם שבעתיים תוך זריקת אינסוף רפרנסים תרבותיים.

דיוק מוכן לאתגר, הוא חמוש בכלי זין מתקדמים ביותר שכוללים בין השאר שוטגאן, תת מקלע עם צליל ממכר ואפילו נשק מתקדם שמכווץ את האויבים לממדים של ריק מוראניס ב"מותק הילדים התכווצו" עד כדי שדיוק יכול למחוץ אותם עם מגפיו, מה שהוא אכן עושה. בסוף הוא משמיד את הבוס הגדול של החייזרים אחרי קרב אפי במגרש פוטבול. גוויית הבוס, ציקלופ אימתני שרק רגע לפני כן נראה חסין מפני כל פגע, מוטלת לפני דיוק, שבועט בדיוק במקום הנכון כדי שהעין הציקלופית תעוף בין השער הזה של הפוטבול האמריקאי. הקיים סוף יותר אמריקאי מזה?

המשחק מקוטלג כ-"first person shooter", הוא לא היה הראשון בסגנון, קדמו לו קלאסיקות כמו וולפנשטיין 3D (הטירה הנאצית במחוזותינו) שיצא ב-1992 ודום שיצא שנה לאחר מכן. אבל דיוק לדעתי היה חלוצי בכך שהוא זיקק וכמו שאוהבים להגיד בימינו וסליחה לא סליחה על משחק המילים, "דייק" את הז'אנר בכך שהפך את הדמות הראשית לחלק מרכזי בעלילה, שאופייה עיצב את כל חוויית המשחק. לא היה בג"צ ולא פוליטיקלי קורקט (באחד מהשלבים דיוק מגיש לרקדניות-חשפניות חופן דולרים כדי שיחשפו את שדיהן), ואם היום בהרבה משחקים יש עיסוק רב בדמות הראשית עצמה, הרי שדיוק אמנם שהיה לו אופי, לא היה עסוק בהתחבטויות פילוסופיות, דילמות מוסריות ומבט פנימי עמוק. היום יורים ובוכים, דיוק ירה וצחק. הוא לא הציל את העולם כי היה אלטרואיסט גדול, החייזרים הרסו לו חופשה מתוכננת בכך שהפילו את החללית שלו, אבל הוא עדיין גיבור כל-אמריקאי עצבני וכל יכול שמזכיר לנו מי היא המעצמה האמיתית והבלעדית של העולם הנושק לאלף השלישי לספירה.

הסדרה של דיוק ניוקם לא התחילה ב-1996 אלא ב-1991, ואחרי דיוק ניוקם 3D יצאו הרבה גירסאות שונות, אבל שום דבר לא משתווה לחוויה ש-3D הביא לעולם, כיף ניינטיזי-אייטיזי עם אינסוף פיצוצים ו-one liners במציאות שבה ברור מאוד מי הרשע ומי הטוב. ב-29 שנים שחלפו מאז יציאתו, שיחקתי בו תדיר בשלבים שונים בחיי, גם באולמות ענק בהרצאות מבוא משעממות באוניברסיטה וגם כשהייתי עמוק בתחתית בור הדיכאון, והוא אף פעם לא כשל בלהגניב חיוך על פניי. מייק, החבר שהכיר לי את המשחק, עזב לארה"ב ב-2003 וגם אליו אני מתגעגע מאז, ואסיר תודה לנצח על כך שהכניס לחיי את רוצח המוני החייזרים הבלונדיני. הוי לוס אנג'לס דיסוטופית שלי, ההיית או שחלמתי חלום?

אלבום הביכורים של Level 42 (מפלס 42), שיצא בשנה בה הכור הגרעיני בעיראק התאדה מן העולם (1981) הוא אלבום מושלם: שילוב של רצועות ג'אז-פיוז'ון-פ'אנק אינסטרומנטליות שכל כולן מקצועיות של מוסיקאים מן המעלה הראשונה (עם דגש על כישרונו יוצא הדופן של הבסיסט והזמר מארק קינג), לצד בלדות מחמיצות לב ושירים מקפיצים עם ליריקה חללית כמו Starchild שהוא אחד מהשירים הכי אהובים עליי אי-פעם, ו-Love Games שגם זיכה את הלהקה בהצלחה מסחרית (ועם סיבה טובה מאוד). פ'אנק של ילדים לבנים תכולי עיניים שעשו דוקטורט אצל הפרופסורים אמירטוס.

הקטע האהוב עליי הוא הרצועה השנייה, שמשום מה נקראת 43 – קטע אינסטרומנטלי בן שבע דקות וארבע שניות, ספציפית השלב שמתחיל בדקה השלישית: לפתע הריתמוס הפיוז'וני משתנה לחלוטין, במקום הסלאפ-באס של קינג נכנס בונגו משום מקום, המיני-מוג ועוד כמה כלים שאני לא יכול לשים עליהם שם מדויק, הם מעמיקים ומתגברים ומגיעים לסוג של קלימקס, מלווים בתופים שגורמים לי לפחות להרגיש חלק מחוויה דתית שבטית בלבו של ג'ונגל קודח. לרגע אפשר לטעות ולחשוב ש-Weather Report החליפו את Level 42 כדי לנגן את הקטע הזה בטלפורט פתאומי, אבל היופי הגדול הוא שזה לא חיקוי – יש פה צליל מזוקק, ייחודי: תלמיד שלמד ממורו היטב, לקח את אשר למד והביא אותו לשיאים חדשים.

לכן לא מפתיע בעיני שהלהקה הזו בהמשך האייטיז מיצבה עצמה כאחת מהחשובות במיינסטרים עם להיטי פופ ורדיו שעד היום נתקלים בהם לפעמים, ולא רק אחד וגם לא רק שניים. בכל אופן אני סבור שזה אלבום שלכל מי שאוהב מוסיקה כדאי להאזין לו לפחות פעם אחת – מבחינתי הוא עונה להגדרה המילונית של musicianship.

ביולי 2007 בשלהי שירותי הצבאי הסדיר וקצת לפני שפייסבוק תפס בישראל, התקשרתי ערב אחד לאהבתי הראשונה מכיתה ט'-י'. היא היתה אהבה ראשונה פרופר, לא הידלקות טיפשית אלא חליפת מכתבים אמיתיים בעולם שבו אפשר לפתוח תיבת מייל חינמית בפורטל החדשות המוביל "וואלה!", עם לבבות קטנים שאני מניח שכיום אפשר לראותם כפרוטו-אימוג'י.

היא היתה ירושלמית בלונדינית קסומה וכחולת עיניים שמשפחתה נעה ונדה כל הזמן בתוך העיר עד שלבסוף התבססו במבשרת ציון. התאהבנו קצת אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה והלוגיסטיקה שהיתה כרוכה במרחק 77 ק"מ היתה קצת יותר מדי עבור בת ובן 14. כמו פרח, אהבה נובלת ללא טיפוח, הזמן צעד קדימה והקשר ניתק. אבל חשבתי לעצמי, אם זה היה או לפחות הרגיש כל כך אמיתי, למה שלא נבדוק עכשיו כשאנחנו כבר כמעט מבוגרים צעירים?

לי היה מספר של ביתה בגבעה הצרפתית ולשם התקשרתי. לקח לי זמן להחליט ולממש את ההחלטה הנועזת. בסוף, בחמשוש בקיצו של שבוע עייף בצבא ההגנה, אזרתי אומץ וטילפנתי. תכננתי את כל התרחישים בקפידה, מי יענה, איך אבקש, איך אציג, מה אם יהיה אוקוורד. כל משתנה נשקל ונבחן.

ואז שעת השין הגיעה. לב דופק. כל הגוף הר געש. הזמן עוצר מלכת. מחייג את קומבינציית הספרות הקסומות לקידומת ה-02 הישן ששמרתי במגירה, יש צ'אנס לאהבה – הכניסה השנייה לארץ המובטחת עוד שניה פה! ואין אפילו פעימה אחת: "המספר אליו הגעתם איננו מחובר". חולפות כמה שניות עד שכל הבילד-אפ מתפוגג ומתחלף באכזבה של הפסד בדקה התשעים בגמר. ציפיותיי הגרנדיוזיות התפוגגו כמו כור גרעיני בסוריה. מה אעשה עכשיו? אשלח מייל לחשבון יאהו משנת 2000? אשאיר הודעה באייסיקיו? נאדה. גורנישט. אין אדם.

למזלי, ארבעה גרמנים מסורקים לתפארת מדיסלדורף תמיד היו שם כדי לנחם אותי. "The Telephone Call" היא הרצועה הרביעית באלבום הקרפטוורקי "Electric Cafe" (גם קרוי "Techno Pop") מ-1986, האלבום האחרון אותו הקליטה הלהקה בוורסיה הקלאסית שלה כשחברים בה וולפגנג פלוּר, פלוריאן שניידר-אסלבן, קרל ברטוס וראלף הוּטר. אם יש משהו שמאפיין את קרפטוורק עבורי זוהי שאיפתם לשלמות מוסיקלית; ראלף פעם אמר על פלוריאן ז"ל שהוא "פטישיסט של סאונד". על "אלקטריק קפה" התחילה מכונת האדם מדיסלדורף לעבוד עוד ב-1982 וכאמור הוא יצא רק ב-1986. על כל צליל פה הם עשו דוקטורט ב"קלינג קלאנג שטודיו" שלהם, ואני מכור לצלילי הזאפ הקרפטוורקיים שרק הם יכולים לעשות.

"שיחת הטלפון" היתה עוף מוזר בשמי דיסלדורף, משום שזהו השיר היחיד בו ראלף הוטר לא שר אלא קרל ברטוס במקומו. ברטוס במידה רבה הוא הנשמה בתוך הרובוט הקר שהוא קרפטוורק, ואם לתת אנלוגיה שחובבי דפש מוד יבינו – הוא האלן ויילדר שלהם. הוא שר לנו בקולו העדין:

"You're so close, but far away

I call you up all night and day"

אנחנו אמנם כבר לא בשלהי המאה ה-19 אבל זה עדיין די מדהים שאפשר לשמוע את קולו של מישהו כאילו הוא לידך כשהוא בעצם מעבר לאוקיינוס, ובתום השיחה כל שנותר בידך הוא סמארטפון.

עוד דברים מדהימים פה הם טריו הרצועות "Boing Boom Tschak", "Techno Pop" ו-"Music Non Stop", האחרון הפכה לשיר הסיום הקבוע בהופעות החיות של הלהקה, כשאדון הוטר אומר לקהל "אוף וידרזן, גוטה נאכט" ולפעמים לילה טוב בשפה המקומית, אז מתאיין בצניעותו הסבאית אל מאחורי הקלעים.

"מוסיקה ללא הפסקה". לא סתם MTV השתמשו שנים רבות בקטע מהשיר הזה כזמריר במעברים בין הקליפים. מה הוא עולם נטול אהבה ומוסיקה? וגם כשהתרוממות הנפש שרק אהבה מסוגלת להעניק תמה, הצמרמורות הייחודיות שרק מוסיקה שאתם הכי אוהבים בעולם יכולה לתת תמיד יהיו שם במרחק מחט.