תגית: נוסטלגיה

יש לי זיכרון חי מאוד של הפעם הראשונה בה שמעתי את בלק סבאת'. זה היה לפני 25 שנים כמעט בדיוק, באוגוסט 2000. כהרגלי בקודש צימחתי לי את הליפה החצי-שנתית שלי שהיתה סוג של ג'ופרו שאף פעם לא הפך לשיער הארוך שרציתי כמו של חבריי שהתברכו בשיער חלק, ושכנעו אותי להסתפר.

בזמנו לא היה לי "ספר קבוע", גם בגלל תכיפות התספורות וגם בגלל שאולי רק כשמתבגרים, מאיזה גיל מסוים (אולי 25+?) מתחילים ללכת ל"ספר שלי". או לפחות זה ככה אצלי. בכל מקרה, אני הלכתי על הרפתקה והסכמתי להסתפר אצל ספר זקן כלשהו מהרצליה שאבא שלי הכיר. הוא ישב במה שנהוג היה לכנות בעולם של פעם "פסאז", איפשהו באמצע רחוב סוקולוב הישן לפני שהפכו אותו למשהו שדי קשה לזיהוי כיום.

זו היתה מספרה של פעם, שכבר בשנת 2000 הרגישה ענתיקה, חדר קטן עם כיסא אחד וספר בשנות השישים המאוחרות או השבעים המוקדמות לחייו לערך שגם נותן שירותי גילוח עם תער – מה שנקרא, שוב, בשפת האתמול: גלב. אז עוד טיפחתי רק שפם בר מצווה צנוע לכן הסתפקנו בקיצוץ הליפה המרדנית. זו לא היתה תספורת מסובכת, עושים 0.5 או משהו כזה במכונת תספורת ונראיתי כמו חייל, מעולם לא התעניינתי בפריזורות מעניינות וחיפשתי את הדבר הכי נוח ופשוט.
בכל אופן, איפשהו שם בזמן טקס הגיזום, מהרדיו בקע לפתע ריף גיטרה שהפך ל-Paranoid של בלק סבאת'. מי שמכיר, מי ששמע, יודע שזה אחד השירים הכי קליטים וכיפיים שיש. לא צריך "לאהוב רוק" כדי להעריך אותו או ליהנות ממנו. בהיעדר שאזאם, חקרתי באשר ללהקה המבצעת את השיר המגניב הזה.

הספר, כאמור, גבר שנולד כנראה בשנות השלושים, אמר לי "זה בלאק סבאת' – רוק כבד מאנגליה" ונראה לי שהוסיף שהזמר שלהם משיגנע קופ. כשחזרתי הביתה ניגשתי לנאפסטר והורדתי ימבה שירים של בלאק סבאת' והתאהבתי בקסם שלהם, או כמו שאוזי זימר: Sabbra Cadabra.

הזוי לחשוב שהעולם נטול אוזי. הבדיחה הנצחית היא שזה מוזר שאוזי עדיין חי, סוג של שמעון פרס של המטאל, אבל כששמעון הלך לעולמו בגילו המופלג אני זוכר שעדיין הייתי בסוג של שוק. לא כי זה שוק גדול שאדם בן 93 עוצם עיניים, אלא בגלל שזה פאקינג שמעון פרס שמת. גם אגדה, גם אב מייסד. אז הנה, אותו דבר כאן, רק במוסיקה ועם הרבה הרבה יותר סמים וכל הנספחים שאוהבים לקשקש עליהם כשמדברים על סגנון החיים שאוזי ניהל.

וזה מחזיר אותי לאותו ספר זקן מהרצליה, בזמן אותה תספורת ארעית של קיץ דביק לפני רבע מאה, איש שהיה כנראה בן 40+ כאשר בלאק סבאת' פרצו לתודעה בראשית שנות השבעים של המאה ה-20, שהכיר אותם ואת אוזי וידע לומר ש-Paranoid שיר שלהם. זה ביג דיל בעיני, וזה יפה, וזה חמוץ-מתוק. חמוץ כי הזמן באמת עובר והמוות של אוזי מזכיר לנו שכולנו ארעיים, מתוק כי יש לנו את הזיכרונות ואת המוסיקה שהיא נצחית.

1998. חדר נוער ישראלי טיפוסי של התקופה, עטור פוסטרים של אנשים חשובים כמו טטנקה, קלאודיה שיפר וחיים רביבו. חברי אייל ואני מעמידים פני אילי רכבות במשחק המחשב האלמותי Transport Tycoon, מתכננים מסילות וסופרים את המזומנים הוירטואליים. את השניצלים של מאמא אייל אנו זוללים בחדר ולא במטבח, ולא בגלל שהעולם יקרוס אם לרגע נקיש אסקייפ ונפסיק להיות טייקונים. יש בחדר משהו חשוב יותר, למעשה קדוש: טלוויזית CRT קטנה עליה מרצד לוגו צהוב של MTV.

בכל רגע זה יכול לקרות: אסלה מתפוצצת.

We gotta, we gotta, we gotta

We gotta kick that gangster shit!

לא, אנחנו לא רוצים עוד ספייס גירלס, נמאס לנו מלני קרביץ ואכלתם ת'ראש עם גוגו דולס ודה אופספרינג.

הקליפ הכי מגניב בעולם, Gangsta Trippin' של פטבוי סלים, עלול להופיע בכל רגע. אסור לנוח על המשמר, פן נעלה למשפט בבית הצדק הגבוה של הביג ביט. אנחנו לא יודעים מה זה ביג ביט, אנחנו כן יודעים שזה מפציץ לנו את הראש.

קליק.

אביב 1999, אני בן 13 טרי, צועד בגאווה אל מרכז גירון ברעננה עם ידידי הטוב יצחק בן-צבי, שבשבילי באותה תקופה היה רק שטר של מאה שקלים חדשים. אך לא סתם שטר כי לבן-צבי יהיה תפקיד חלוצי בחיי: הוא ישמש אותי ברכישת הדיסק הראשון שלי אי פעם. נכנסתי לחנות תקליטים קטנה שהיום כבר לא קיימת במרכז המסחרי האייטיזי וניגשתי אל המשימה.

המטרה: הדיסק עם הבחור השמן המגניב, שבאותם ימים כמו רבים אחרים, טעיתי לחשוב שהוא פטבוי סלים. לאחר הטרנזקציה, שמתי פעמיי לביתי, נרגש מן היכולת להאזין בכל רגע שבא לי ל-The Rockafeller Skank, Right Here Right Now, Praise You וכמובן גולת הכותרת Gangsta' Trippin. החלפתי את ה"דיסקו מנאייק" העייף מהאזנות בלתי נגמרות בסטריאו לדיסק החדש והמבריק של "You've Come a Long Way, Baby" ולחצתי פליי.

מאחר שחייתי בעולם אחר אז, לא ידעתי אילו עוד קטעים אפגוש בדיסק חוץ מאת שמם. הרצועה השלישית התחילה כך: פטבוי סלים איז פאקינג אין heaven, פאקינג אנד פאקינג אנד פאקינג אין heaven, חוזר וחוזר וחוזר. ואז פתאום נכנסת הגיטרה הפ'אנקית, הביט, כל הבלאגן הזה שהאלכימאי נורמן קוק איכשהו רקם במוחו הקודח. כאוס מוחלט של סאונדים מגניבים כל כך בגיל מצוות שמסונכרנים במושלמות אחד עם השני וגוזרים על הגוף תזוזה, כל סוג של תזוזה. לימים המשפט הזה הפך להודעת ה-away שלי ב-ICQ.

וכך היה עם כל קטע אחר בדיסק שלא הכרתי מה-MTV, ערבוביה של צלילים חדשים ומעולים כל כך שיושבים על ביט מושלם וזורקים אותך למקום שמעולם לא היית בו, חנוט בתכריכי הזמן: מביט ברוקדים מחוננים מחוץ לבית הקולנוע ב-Praise You או מפזז על חוף באלרי עם בריטים שיכורים שרופי שמש ב-Love Island.

הרבה שנים לאחר מכן והרבה בגלל שאני starstruck כשזה נוגע לגיבורי המוסיקה שלי, שלחתי למר קוק בהודעה ישירה באינסטגרם תמונה של קעקוע הקראפטוורק הטרי שעשיתי בצירוף כמה מילות תודה על המוסיקה שלו. הוא השיב שהם היוו השראה גדולה בשבילו ואני חייכתי כאילו הייתי פאקינג בגן עדן.

דיוק ניוקם 3D מציין 29 שנה היום. הפעם הראשונה שפגשתי בו היתה מתישהו ב-1996, בביתו של חברי החדש מכיתה ד', מייק אלדר. הוא עלה ארצה עם משפחתו מקנדה והם התגוררו ברחוב על שמו של המשורר הלאומי, רחוב צד ישנוני רענני קלאסי. את המשחק שיחקנו על מחשב העבודה של אביו, מחשב פקרד בל ענקי עם מסך CRT מצויד ברמקולים בילט-אין. פאפא אלדר היה איש מחשבים רציני, איש חמור סבר וגבוה כמו בנו, מהאבות הניינטיזיים האלה שבקושי נמצאים בבית וכל חודש טסים לעסקים. לכן הופתעתי לגלות משחק כמו דיוק ניוקם על מחשב העבודה שלו. אבל אולי כאן טמון סוד ההצלחה הגדולה, האימפקט של המשחק, שמשך גם ילדים בני 10 מתלהבים וגם אנשי משפחה בשנות הארבעים לחייהם, בעשור ובזמן שבו המילה "גיימר" עדיין היתה זרה לזולת ושמורה למי שבאמת אהב ושיחק במשחקים.

על דמותו של דיוק ניוקם אפשר לכתוב הרבה, כתבו ועוד יכתבו. בשבילי הוא התמצית של הפנטזיה הכל-אמריקנית גברית של הניינטיז, וזה מצחיק כי הוא עצמו דווקא מאוד אייטיזי. הוא גברתן, שרירן, גס רוח וחסר עכבות. במראהו הוא מזכיר את ארנולד שוורצנגר, נער הפוסטר של סרטי הפעולה באותה תקופה, הלא-אמריקאי הכי אמריקאי שיש. דיוק מרכיב משקפי שמש של מגניבים ובפיו תמיד נמצא סיגר שמן. תספורתו היא מעין flat top שמזוהה מאוד עם הצבא האמריקאי וספציפית עם זה של המחצית השנייה של המאה העשרים, ועם המארינז.

אבל דיוק ניוקם, חוץ מהיותו מכונת הרג, הוא כל דבר חוץ ממארין. נטול משמעת, רודף שמלות, יורה קודם ושואל שאלות אחר-כך. הוא לובש גופיה אדומה וג'ינס כחול, לגופו רתום נרתיק לנשיאת תחמושת (מעין בנדולייר סגנון קאובוי) ועל אבזם חגורתו מצויר סימן אזהרה אטומי. רוצה לומר: אני ה-all American badass, יש לי אטום ואני אגמור אותך אם אני רוצה. לא להתעסק.

ואכן, עם דיוק לא כדאי להתעסק. למה לא? תשאלו את החייזרים המוזרים שהחליטו לפלוש ללוס אנג'לס הדיסוטופית שנרקחה במוחותיהם הקודחים של יוצרי המשחק, 3D Realms, שמם יבורך לעד. איזה ש"ג חייזרי מחליט להפיל את ספינת החלל של דיוק ניוקם, שמתרסקת על גג בניין. כאשר עולה השלב הראשון, החללית המופלת מתפוצצת, דיוק מטעין את אקדחו ואומר בעצבים, באמצעות קולו הרדיופוני של המדבב ג'ון סיינט ג'ון שמאז הפך לאייקון:

"Damn! Those alien bastards are gonna pay for shooting up my ride!"

ואז, בעל כורחו, דיוק נהפך למושיע האנושות, או לפחות של הווסט קואסט של אמריקה: הוא יוצא לרחובות לוס אנג'לס ושוחט את החייזרים, שבאים בצורות שונות ומגוונות: יצורים מוזרים שנראים כמו קרנג מצבי הנינג'ה, שלפעמים יכולים לעוף, pig-cops שכמו שהשם מרמז הם סוג של שוטרים שעברו מוטציה שהפכה אותם לחזירים רצחניים עם יכולת לירות, ועוד לטאות מוזרות שמעיפות על דיוק כל מיני פצצות ויריות, והוא מחזיר להם שבעתיים תוך זריקת אינסוף רפרנסים תרבותיים.

דיוק מוכן לאתגר, הוא חמוש בכלי זין מתקדמים ביותר שכוללים בין השאר שוטגאן, תת מקלע עם צליל ממכר ואפילו נשק מתקדם שמכווץ את האויבים לממדים של ריק מוראניס ב"מותק הילדים התכווצו" עד כדי שדיוק יכול למחוץ אותם עם מגפיו, מה שהוא אכן עושה. בסוף הוא משמיד את הבוס הגדול של החייזרים אחרי קרב אפי במגרש פוטבול. גוויית הבוס, ציקלופ אימתני שרק רגע לפני כן נראה חסין מפני כל פגע, מוטלת לפני דיוק, שבועט בדיוק במקום הנכון כדי שהעין הציקלופית תעוף בין השער הזה של הפוטבול האמריקאי. הקיים סוף יותר אמריקאי מזה?

המשחק מקוטלג כ-"first person shooter", הוא לא היה הראשון בסגנון, קדמו לו קלאסיקות כמו וולפנשטיין 3D (הטירה הנאצית במחוזותינו) שיצא ב-1992 ודום שיצא שנה לאחר מכן. אבל דיוק לדעתי היה חלוצי בכך שהוא זיקק וכמו שאוהבים להגיד בימינו וסליחה לא סליחה על משחק המילים, "דייק" את הז'אנר בכך שהפך את הדמות הראשית לחלק מרכזי בעלילה, שאופייה עיצב את כל חוויית המשחק. לא היה בג"צ ולא פוליטיקלי קורקט (באחד מהשלבים דיוק מגיש לרקדניות-חשפניות חופן דולרים כדי שיחשפו את שדיהן), ואם היום בהרבה משחקים יש עיסוק רב בדמות הראשית עצמה, הרי שדיוק אמנם שהיה לו אופי, לא היה עסוק בהתחבטויות פילוסופיות, דילמות מוסריות ומבט פנימי עמוק. היום יורים ובוכים, דיוק ירה וצחק. הוא לא הציל את העולם כי היה אלטרואיסט גדול, החייזרים הרסו לו חופשה מתוכננת בכך שהפילו את החללית שלו, אבל הוא עדיין גיבור כל-אמריקאי עצבני וכל יכול שמזכיר לנו מי היא המעצמה האמיתית והבלעדית של העולם הנושק לאלף השלישי לספירה.

הסדרה של דיוק ניוקם לא התחילה ב-1996 אלא ב-1991, ואחרי דיוק ניוקם 3D יצאו הרבה גירסאות שונות, אבל שום דבר לא משתווה לחוויה ש-3D הביא לעולם, כיף ניינטיזי-אייטיזי עם אינסוף פיצוצים ו-one liners במציאות שבה ברור מאוד מי הרשע ומי הטוב. ב-29 שנים שחלפו מאז יציאתו, שיחקתי בו תדיר בשלבים שונים בחיי, גם באולמות ענק בהרצאות מבוא משעממות באוניברסיטה וגם כשהייתי עמוק בתחתית בור הדיכאון, והוא אף פעם לא כשל בלהגניב חיוך על פניי. מייק, החבר שהכיר לי את המשחק, עזב לארה"ב ב-2003 וגם אליו אני מתגעגע מאז, ואסיר תודה לנצח על כך שהכניס לחיי את רוצח המוני החייזרים הבלונדיני. הוי לוס אנג'לס דיסוטופית שלי, ההיית או שחלמתי חלום?

ביולי 2007 בשלהי שירותי הצבאי הסדיר וקצת לפני שפייסבוק תפס בישראל, התקשרתי ערב אחד לאהבתי הראשונה מכיתה ט'-י'. היא היתה אהבה ראשונה פרופר, לא הידלקות טיפשית אלא חליפת מכתבים אמיתיים בעולם שבו אפשר לפתוח תיבת מייל חינמית בפורטל החדשות המוביל "וואלה!", עם לבבות קטנים שאני מניח שכיום אפשר לראותם כפרוטו-אימוג'י.

היא היתה ירושלמית בלונדינית קסומה וכחולת עיניים שמשפחתה נעה ונדה כל הזמן בתוך העיר עד שלבסוף התבססו במבשרת ציון. התאהבנו קצת אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה והלוגיסטיקה שהיתה כרוכה במרחק 77 ק"מ היתה קצת יותר מדי עבור בת ובן 14. כמו פרח, אהבה נובלת ללא טיפוח, הזמן צעד קדימה והקשר ניתק. אבל חשבתי לעצמי, אם זה היה או לפחות הרגיש כל כך אמיתי, למה שלא נבדוק עכשיו כשאנחנו כבר כמעט מבוגרים צעירים?

לי היה מספר של ביתה בגבעה הצרפתית ולשם התקשרתי. לקח לי זמן להחליט ולממש את ההחלטה הנועזת. בסוף, בחמשוש בקיצו של שבוע עייף בצבא ההגנה, אזרתי אומץ וטילפנתי. תכננתי את כל התרחישים בקפידה, מי יענה, איך אבקש, איך אציג, מה אם יהיה אוקוורד. כל משתנה נשקל ונבחן.

ואז שעת השין הגיעה. לב דופק. כל הגוף הר געש. הזמן עוצר מלכת. מחייג את קומבינציית הספרות הקסומות לקידומת ה-02 הישן ששמרתי במגירה, יש צ'אנס לאהבה – הכניסה השנייה לארץ המובטחת עוד שניה פה! ואין אפילו פעימה אחת: "המספר אליו הגעתם איננו מחובר". חולפות כמה שניות עד שכל הבילד-אפ מתפוגג ומתחלף באכזבה של הפסד בדקה התשעים בגמר. ציפיותיי הגרנדיוזיות התפוגגו כמו כור גרעיני בסוריה. מה אעשה עכשיו? אשלח מייל לחשבון יאהו משנת 2000? אשאיר הודעה באייסיקיו? נאדה. גורנישט. אין אדם.

למזלי, ארבעה גרמנים מסורקים לתפארת מדיסלדורף תמיד היו שם כדי לנחם אותי. "The Telephone Call" היא הרצועה הרביעית באלבום הקרפטוורקי "Electric Cafe" (גם קרוי "Techno Pop") מ-1986, האלבום האחרון אותו הקליטה הלהקה בוורסיה הקלאסית שלה כשחברים בה וולפגנג פלוּר, פלוריאן שניידר-אסלבן, קרל ברטוס וראלף הוּטר. אם יש משהו שמאפיין את קרפטוורק עבורי זוהי שאיפתם לשלמות מוסיקלית; ראלף פעם אמר על פלוריאן ז"ל שהוא "פטישיסט של סאונד". על "אלקטריק קפה" התחילה מכונת האדם מדיסלדורף לעבוד עוד ב-1982 וכאמור הוא יצא רק ב-1986. על כל צליל פה הם עשו דוקטורט ב"קלינג קלאנג שטודיו" שלהם, ואני מכור לצלילי הזאפ הקרפטוורקיים שרק הם יכולים לעשות.

"שיחת הטלפון" היתה עוף מוזר בשמי דיסלדורף, משום שזהו השיר היחיד בו ראלף הוטר לא שר אלא קרל ברטוס במקומו. ברטוס במידה רבה הוא הנשמה בתוך הרובוט הקר שהוא קרפטוורק, ואם לתת אנלוגיה שחובבי דפש מוד יבינו – הוא האלן ויילדר שלהם. הוא שר לנו בקולו העדין:

"You're so close, but far away

I call you up all night and day"

אנחנו אמנם כבר לא בשלהי המאה ה-19 אבל זה עדיין די מדהים שאפשר לשמוע את קולו של מישהו כאילו הוא לידך כשהוא בעצם מעבר לאוקיינוס, ובתום השיחה כל שנותר בידך הוא סמארטפון.

עוד דברים מדהימים פה הם טריו הרצועות "Boing Boom Tschak", "Techno Pop" ו-"Music Non Stop", האחרון הפכה לשיר הסיום הקבוע בהופעות החיות של הלהקה, כשאדון הוטר אומר לקהל "אוף וידרזן, גוטה נאכט" ולפעמים לילה טוב בשפה המקומית, אז מתאיין בצניעותו הסבאית אל מאחורי הקלעים.

"מוסיקה ללא הפסקה". לא סתם MTV השתמשו שנים רבות בקטע מהשיר הזה כזמריר במעברים בין הקליפים. מה הוא עולם נטול אהבה ומוסיקה? וגם כשהתרוממות הנפש שרק אהבה מסוגלת להעניק תמה, הצמרמורות הייחודיות שרק מוסיקה שאתם הכי אוהבים בעולם יכולה לתת תמיד יהיו שם במרחק מחט.