תגית: סרטים

רוב ריינר הופיע באחד מהפרקים האהובים עליי של "המופע של לארי סאנדרס", מהסדרות הכי הכי. זו היתה "סדרה על סדרה" על תוכנית אירוח לייט-נייט אותה מנחה לארי סאנדרס הנוירוטי והמיזנתרופ, אותו גילם גרי שנדלינג המנוח. סאטירה נפלאה על השואוביז שעשתה צחוק גדול מכל התעשייה, צחוק ביקורתי ונוקב על כמה הוליווד יכולה להסריח אך עדיין עם הרבה אהבה. כי כמו הרבה תעשיות אחרות, הוליווד הכי אוהבת להתעסק בעצמה.

ב-“Doubt of the Benefit” (עונה 3, פרק 12, ספטמבר 1994), ריינר עתיד להתארח בתוכנית, גולת הכותרת שגורמת ללארי להתלהב ולצפות להופעה (ולרייטינג שהיא תביא). מפיקו ואיש סודו, ארטי היודע ומכיר-כל בתעשייה (ריפ טורן המנוח), מנסה לצננו קצת כשאומר לו שריינר הרצין מאוד מאז שהפך משחקן לבמאי מוערך. לארי לא שועה לעצתו של ארטי ומבטל השתתפותו באירוע התרמה אליו ריינר ביקש שיגיע, ואת האזהרה של ארטי על כך שזה עלול לסכן את השתתפות ריינר בתכנית הוא פוטר בזה ש"הוא מאמין באדם".

דא עקא, בערב צילום התכנית, ריינר מבטל את השתתפותו בתואנה שנפל במדרגות ונקע את רגלו בדרך לצאת לאולפנים, מה שארטי מתאר כתירוץ סינמטי הממחיש את היותו גאון קולנוע. לארי מחליט לבטל את ביטול השתתפותו באירוע של ריינר כדי לעשות לו דווקא. באירוע הם נפגשים בשירותים ולארי המריר רואה את הסד שהותקן ברגלו של ריינר, שאומר לו שהוא ה-bigger man כי הגיע לאירוע ההתרמה למרות שהבריז מתכניתו בהתראה כה קצרה. ריינר מבטיח שיתארח בתכנית כשיחלים מהפציעה. לארי המבסוט אומר "There goes one of America's great filmmakers" בזמן שהשוט עובר לריינר צולע החוצה מהשירותים נתמך במקל הליכה ונייר טואלט שנדבק אליו.

בסוף הפרק, לקראת התכנית הנכספת בכיכובו, ריינר מתקשר ללארי שלא מצליח לשלוט בעצמו ואומר לו שהגיע לאירוע ההתרמה שלו רק כדי לגרום לו להרגיש לא בנוח. ריינר מבטל את השתתפותו בתכנית. זו ביקורת חכמה ומצחיקה על משחקי האגו וצביעות הסלבס בעולם התרומות והיח"צ, כשהמהות לא באמת אכפתית.

לצערי לא הכרתי אישית את רוב ריינר אבל נראה לי שלו באמת היה אכפת. לא מפתיע שרבים ממספידיו מספרים על מענטש גדול. הוא היה פילנתרופ לא ממניעים יח"ציים; בני אדם היו חשובים לו באמת. זה מסביר את היכולת שלו ליצור סרטים כמו "אני והחבר'ה" שנוגעים בחוויה האנושית בצורה רגישה ויפה כל כך. באותו זמן, הוא היה מצחיק בטירוף, אם בתור האבא הזועם של ג'ורדן בלפורט ב"הזאב מוול סטריט" שעונה לטלפון המעצבן כמו ג'נטלמן בריטי רגע לפני שקילל כמו נהג משאית, או כהבמאי שהוא בעצם הבמאי של המוקומנטרי ב"ספיינאל טאפ", המטא של המטא של המטא, מצחיק כל כך ואייקוני לנצח.

אז איך אמר לארי סאנדרס? There goes one of America's great filmmakers.

ההמתנה לג'יטיאיי 6 כבר מזמן הפכה לאירוע תרבותי בפני עצמו. הממים, השיח. אנשים שבחיים לא נגעו בג'ויסטיק יגידו לעצמם שזה טרנדי ומסקרן ולמה לא ויקנו את המשחק (ובדרך קונסולה).

רוקסטאר זו חברה בסטטוס של too big to fail, אך הם עדיין יכולים לחטוא בהיבריס. למשל כמו פרנסיס פורד קופולה והפלופ הענק של מגהלופוליס רק בלי הקטע של המימון העצמי. אני חושב שיש להם בתעשיית המשחקים ובאופן כללי בתרבות המערב gravitas של במאי בליגה של קופולה. כמו קופולה הם אמן שעוקביו, מעריציו, פטרוניו וכו', נתונים לגחמותיו ולקריזות שלו, לכן המשחק ייחטף כמו לחמניות חמות גם אם המחיר יעבור בהרבה את ה-60$ וברור שכך יהיה כמו שלמדנו מלא מעט תקדימים.

מראיון של דן האוזר, המייסד שותף של רוקסטאר, בפודקסט של לקס פרידמן, אפשר עוד יותר להבין את זה, וזה נכון אפילו שהוא כבר לא בחברה. האוזר רואה את עצמו כ-writer בראש ובראשונה, אנשים אחרים הופכים את הסיפורים שלו למשחק. במובן מסוים ואם אנחנו חוזרים אל קופולה, רוקסטאר בונים על יצירת הסנדק 2 של המשחקים. ג'יטיאיי זה מותג בקנה מידה של הסנדק, באופן כללי בקנה מידה של סרטים אייקוניים.

בלעשות משהו כל כך שאפתני ולבנות את ההייפ של כל היקום ואמא והדודה שלו מזטה רטיקולי, יש תרחיש מסוים של יכולת לא לענות על הציפיות שכבר ממזמן אינן אנושיות, הרי זה בסופו של דבר משחק וידיאו. נוסיף לכך את זה שהיו שם חילופי גברא של אנשי מפתח שהיו חתומים על ה-DNA וההצלחה של הסדרה (למשל לסלי בנזיס, לאזלו וכמובן דן האוזר).

במובן מסוים זו יריית פתיחה של עידן חדש ברוקסטאר, לכן הפרפקציוניזם הפטישיסטי שלהם מוגזם עוד פי אלף ולכן הם מרשים לעצמם לדחות שוב אפילו שזה פחות סבבה לביג מאני פיפל. אבל כמו שהציטוט החרוש אומר, עדיף משחק שדחו מאשר משחק שבור, או משהו כזה. במקרה של GTA 6 פשוט אין שום תרחיש אחר.

בסרט הפולחן משנת 2000 "אמריקן פסיכו" מגלם כריסטיאן בייל את פטריק בייטמן, בנקאי השקעות צעיר נרקיסיסט שמתגורר במנהטן של שלהי שנות השמונים ויש לו לכאורה את הכול: תואר יוקרתי ממכללת ivy league, עבודה מסודרת ומפרנסת היטב, הוא מאורס לבחירת לבו ויש לו מעגל חברים מזויפים שלא מפסיקים להסניף קוק ושגרת אימון וטיפוח עצמי מטרידה משהו.

אבל יש בעיה אחת גדולה: פטריק בייטמן הוא רוצח סדרתי. הוא מנהל את שגרת חייו הלכאורה רגילה בניו-יורק של שלהי שנות השמונים, אולי עידן שיא ההגזמה הקפיטלסטית שייצג העשור בעבור מי ששפר עליו גורלו בשנות השמונים של ה-trickle down economics של הנשיא רונלד רייגן: העניים נהיים עניים יותר, העשירים נהיים עשירים יותר, ומעמד הביניים? שידאג לעצמו.

בבוקר בייטמן מתבודד במשרדו היוקרתי בבנק שככל הנראה הנפוטיזם סידר לו, מסנן שיחות ומאזין למיטב להיטי האייטיז בווקמן שלו, בלילה הוא רוצח הומלסים, זונות וגם כמה קולגות. הוא גר בדירת פאר במנהטן ונמנה על השמנה והסלתה של אליטת וול סטריט, כסף ישן ונובורישית כאחת, זו שגורדון גקו ייצג בסרט "וול סטריט" כאשר אמר: "Greed is good". הוא לובש חליפות מעצבים יקרות, אוכל במסעדות היוקרתיות ביותר במנהטן עם חבריו היאפים שהוא שונא, ומקפיד על נימוסים מזויפים של WASPS* באמריקה הרייגנית של שנות השמונים – שמרנית למראה אך מתירנית, פרוצה ומסואבת בטירוף בפועל.

בייטמן הוא איסטניס שהנראות חשובה לו יותר מהמשמעות וכל דבר הוא תחרות להראות למי יש את היפה והגדול ביותר.

לכן, טבעי שבייטמן יענוד רולקס, ואיזה רולקס? ברור שדייטג'אסט טו-טון, רפרנס 16013 עם לוח שמפניה וצמיד ג'ובילי. אבל הנה הטוויסט: בסרט בייטמן לא עונד דייטג'אסט. עם התקדמות השנים והוצאתו של הסרט בפורמטים יותר חדים וברורים, חדי העין (כלומר: חולי השעונים האובססיביים) גילו כי השעון שבייטמן עונד שבאוטומט הניחו כי הוא רולקס דייטג'אסט, הוא למעשה שעון סייקו 5 רפרנס SNXJ90. פשוט לפענח זאת: הכתר בשעה ארבע, אין ציקלופ, ויש חלון יום לצד התאריך.

אז מה הסיפור? הסרט מבוסס על רומן מוצלח מאוד משנת 1991 שכתב הסופר ברט איסטון אליס. כמייצג את תרבות הצרכנות וה"עודף" של שנות השמונים, בספר בייטמן גאה מאוד ברולקס שלו, עד כדי כך שהוא כועס על הזונות עימן הוא מרבה לשכב כאשר הן בטעות נוגעות בו בזמן הקויטוס וגוער בהן פעם אחת בזמן האקט: "Don't touch the Rolex!".

אז כמובן שהיה חשוב שבייטמן ההוליוודי יענוד דייטג'אסט המתאים לתקופה וצורח שנות השמונים. אבל רולקס לא רצו שום קשר לסרט. לא התאים להם רוצח סדרתי שהופך אנשים לקציצות עם גרזן בזמן ענידת השעון שלהם לצלילי "Hip to Be Square" של "יואי לואיס והחדשות". אז בהפקה של הסרט אילתרו, ותודות לאלים ההורולוגיים מהמזרח הרחוק בתקופה שלפני שהיו זיליון הומאז'ים – נמצא הסייקו 5 רפרנס SNXJ90. לכן גם בסצנה בה בייטמן מבלה עם הזונות, הוא אומר להן "Don't touch the watch" – שום אזכור לרולקס, אבל מן הסתם שכל מי שאינו חנון של שעונים יחשוב שזה רולקס כי זה מובן מאליו.