לפני שעליתי אל שעון הנוכחות כדי להעביר את כרטיסי הכעור בעבודת השכר מינימום-אדם-מינימום שלי, חלפתי על פני לוח ההודעות. בין השאר תלוי שם הלו"ז השבועי; ביום חמישי מוצגים האירועים המתוכננים, ובקצה תמיד מתנוססת אותה תמונה מפוקסלת, שכאילו – או אולי באמת – יצאה מגלויה מאמצע שנות התשעים. יאכטה בלב ים עם שקיעה שבהחלט אפשר לכנותה רומנטית ברקע. בזמן שרגל אחר רגל טיפסה במדרגות שנראות בלתי נגמרות בימים כאלה, היאכטה המפוקסלת המשיכה לרצד בעיני רוחי.
שמעתי שחפים, הרחתי מי מלח, הרגשתי את הים מתחתיי. אני בעצם בפולינזיה הצרפתית, על יאכטה שעונה לשם כמו אזמרלדה או קליפסו בלו. זו שעת דמדומים, וממערכת סטריאו שאודיופילים היו מהללים בוקעים צלילי רוק יאכטות מנחם, כמו צ'ולנט בשבת קרה ומנוכרת. אולי מייקל מקדונלד או קריסטופר קרוס.
השחפים ממשיכים לקרוא והבריזה הכי טהורה – הבריזה במובן הכי בריזתי שלה – מלטפת את פניי. נשיבתה משתלבת עם פכפוך המים העדין בין רצועה לרצועה של רוק עדין וסנסואלי, הנשפך מגרונותיהם של גברים אמריקאיים מזוקנים ומסוקסים שנולדו כמה שנים אחרי תום המלחמה. אני שותה מאי-טאי או משהו צפוי כזה, ומביט אל השמש הנעלמת לה בתוך האינסוף שהוא האוקיינוס השקט.
באפטר-גלואו שלאחר התאיינותה המוחלטת, צלילי השחפים מתחזקים ומתחלפים בצפצופים באינטרוולים קבועים של מכונות בתי החולים. אני יושב לצד אבי בחדר. התשובות ברורות, קצרות ולא מרחמות. הריבוק הלבנות של האחות מזכירות לי סופרסטאר דהויות מהאייטיז שאומרות: "ככה זה, וזו הדרך שבה זה עובד". השמש שקעה גם על בית חולים מאיר.