תגית: שעונים

_{ג'ון גוטי, "הדון המהודר"}

ניו-יורק, ה-6 בנובמבר 1990, לקראת שבע בערב. מכונית מרצדס S-Class שחורה מדגם W126 עוצרת בשולי הדרך, לא רחוק משכונת ברייטון ביץ' בברוקלין. מאחורי ההגה יושב אדי לינו בן ה-48, קפטן במשפחת גמבינו, אחת מחמש משפחות הפשע של ניו-יורק. לינו הוא "made man", מעמד שמקנה לו חסינות מחיסול שיכולה לפוג אך ורק באישור של הערכאות הגבוהות ביותר במשפחה, קרי הבוס.

החסינות הזו לא תעמוד לצידו הערב. שמו נקשר בחטא קרדינלי: חיסולו של בוס משפחת גמבינו פול קסטלנו בדצמבר 1985 מחוץ למסעדת "ספארקס" במנהטן, חיסול שזיעזע את הפשע המאורגן באמריקה רבתי. המאפיונר הסלב הנודע וחמום המוח ג'ון גוטי יזם את החיסול – והפך בעקבותו בעצמו לבוס החדש של המשפחה.

אבל כמו שאסור לחסל "made man", בטח שאסור לחסל בוס, וכאשר ג'ון גוטי עשה זאת, הוא גזר על עצמו ועל כל המעורבים בחיסול גזר דין מוות. גוטי אומנם חמק מהתנקשות ונאסף אל אבותיו בכלא – אך זו תוצאה אחרת של המעשה, שלא נעסוק בה כאן. אמנם שלפול קסטלנו היו מתנגדים רבים, כדי לחסל בוס גם אם הוא לא פופולרי, עדיין צריך לקבל אישור של "הוועדה" (The Commission), מעין מועצת מנהלים שנועדה להשליט סדר וליישב סכסוכים בפשע המאורגן באמריקה.

לכן לינו היה פרנואיד, וחרף מעמדו במשפחת גמבינו, ידע כי יכול למצוא עצמו מול קנה אקדח בכל יום, בכל שעה, ומשום מקום, ולא היה עוצר בלי סיבה בשולי הדרך. אבל באותו ערב הוא היה חייב לעצור, כי רכב פורד קראון ויקטוריה שחור הפעיל צ'קלקות מאחוריו. מהקראון ויקטוריה יצאו שני גברים בלבוש אזרחי וניגשו ללינו. אחד מהם, גבר גבוה כחוש ממושקף ומשופם, שלף אקדח והחל לירות בלינו. כמו בסצנה של חיסול מרושל ב"סופרנוס", רגלו של לינו החליקה מדוושת הבלם והמרצדס הידרדרה מהשול.

היורה רץ אחרי המרצדס וירה עוד כמה יריות בלינו כדי לוודא חיסול. הרכב נתקע בגדר של מגרש ספורט של בית ספר תיכון. לינו מת והמחסל ושותפו הסתלקו מן הזירה. שני אלו היו לואי אפוליטו וסטיבן קרקפה, בלשי מחלק רצח ב-NYPD שלימים זכו לכינוי המחמיא "Mafia Cops". הם היו שוטרים מלוכלכים במיוחד שבמקרה הזה קיבלו 65 אלף דולר מסגן הבוס של משפחת לוקזי, אנטוני "Gaspipe" קאסו, תמורת חיסול לינו. שמם נקשר לעוד הרבה חיסולים ופעולות עברייניות אחרות שהזמינה מהם משפחת לוקזי ולפרקים גם משפחת ג'נוביז, עוד שתיים מחמש המשפחות של ניו-יורק.

_{"שוטרי המאפיה"}

אפוליטו וקרקפה היו שוטרים מוערכים ומנוסים עם הרבה שנות שירות מאחוריהם, לכאורה מסווה מעולה לזוג מוציאים לפועל של המאפיה. אבל עם כל הניסיון המצטבר, קרקפה – מי שבמקרה זה חיסל את אדי לינו – פישל. כאשר רץ אחרי המרצדס כדי לוודא הריגה, רצועת שעון הפולסאר שענד נשברה, אולי מהרתע, אולי מהריצה. קרקפה לא שם לב שהשעון נפל – והשאיר ראיה משמעותית בשטח. ואמנם שהיה ברור שהשעון היה שייך לרוצח של לינו, חלפו 16 שנה עד שקושר לקרקפה עצמו.

בשנת 2006 כבר התנהל משפט נגד אפוליטו וקרקפה, ושוטר לשעבר ששירת עם השניים הגיש לבית המשפט קלטת פרטית שהסריט בזמן מסיבה משרדית שנה לפני רצח אדי לינו בשנת 1989, בה נראה קרקפה עונד את השעון שנמצא בזירת הרצח של אדי לינו. אמנם שהשעון לא היה "האקדח המעשן" שהביא להרשעתו, הוא בוודאי לא פגע בקייס נגד קרקפה, שנדון למאסר עולם עם בונוס של 80 שנה בכלא – ומת בו בשנת 2019.

בסרט הפולחן משנת 2000 "אמריקן פסיכו" מגלם כריסטיאן בייל את פטריק בייטמן, בנקאי השקעות צעיר נרקיסיסט שמתגורר במנהטן של שלהי שנות השמונים ויש לו לכאורה את הכול: תואר יוקרתי ממכללת ivy league, עבודה מסודרת ומפרנסת היטב, הוא מאורס לבחירת לבו ויש לו מעגל חברים מזויפים שלא מפסיקים להסניף קוק ושגרת אימון וטיפוח עצמי מטרידה משהו.

אבל יש בעיה אחת גדולה: פטריק בייטמן הוא רוצח סדרתי. הוא מנהל את שגרת חייו הלכאורה רגילה בניו-יורק של שלהי שנות השמונים, אולי עידן שיא ההגזמה הקפיטלסטית שייצג העשור בעבור מי ששפר עליו גורלו בשנות השמונים של ה-trickle down economics של הנשיא רונלד רייגן: העניים נהיים עניים יותר, העשירים נהיים עשירים יותר, ומעמד הביניים? שידאג לעצמו.

בבוקר בייטמן מתבודד במשרדו היוקרתי בבנק שככל הנראה הנפוטיזם סידר לו, מסנן שיחות ומאזין למיטב להיטי האייטיז בווקמן שלו, בלילה הוא רוצח הומלסים, זונות וגם כמה קולגות. הוא גר בדירת פאר במנהטן ונמנה על השמנה והסלתה של אליטת וול סטריט, כסף ישן ונובורישית כאחת, זו שגורדון גקו ייצג בסרט "וול סטריט" כאשר אמר: "Greed is good". הוא לובש חליפות מעצבים יקרות, אוכל במסעדות היוקרתיות ביותר במנהטן עם חבריו היאפים שהוא שונא, ומקפיד על נימוסים מזויפים של WASPS* באמריקה הרייגנית של שנות השמונים – שמרנית למראה אך מתירנית, פרוצה ומסואבת בטירוף בפועל.

בייטמן הוא איסטניס שהנראות חשובה לו יותר מהמשמעות וכל דבר הוא תחרות להראות למי יש את היפה והגדול ביותר.

לכן, טבעי שבייטמן יענוד רולקס, ואיזה רולקס? ברור שדייטג'אסט טו-טון, רפרנס 16013 עם לוח שמפניה וצמיד ג'ובילי. אבל הנה הטוויסט: בסרט בייטמן לא עונד דייטג'אסט. עם התקדמות השנים והוצאתו של הסרט בפורמטים יותר חדים וברורים, חדי העין (כלומר: חולי השעונים האובססיביים) גילו כי השעון שבייטמן עונד שבאוטומט הניחו כי הוא רולקס דייטג'אסט, הוא למעשה שעון סייקו 5 רפרנס SNXJ90. פשוט לפענח זאת: הכתר בשעה ארבע, אין ציקלופ, ויש חלון יום לצד התאריך.

אז מה הסיפור? הסרט מבוסס על רומן מוצלח מאוד משנת 1991 שכתב הסופר ברט איסטון אליס. כמייצג את תרבות הצרכנות וה"עודף" של שנות השמונים, בספר בייטמן גאה מאוד ברולקס שלו, עד כדי כך שהוא כועס על הזונות עימן הוא מרבה לשכב כאשר הן בטעות נוגעות בו בזמן הקויטוס וגוער בהן פעם אחת בזמן האקט: "Don't touch the Rolex!".

אז כמובן שהיה חשוב שבייטמן ההוליוודי יענוד דייטג'אסט המתאים לתקופה וצורח שנות השמונים. אבל רולקס לא רצו שום קשר לסרט. לא התאים להם רוצח סדרתי שהופך אנשים לקציצות עם גרזן בזמן ענידת השעון שלהם לצלילי "Hip to Be Square" של "יואי לואיס והחדשות". אז בהפקה של הסרט אילתרו, ותודות לאלים ההורולוגיים מהמזרח הרחוק בתקופה שלפני שהיו זיליון הומאז'ים – נמצא הסייקו 5 רפרנס SNXJ90. לכן גם בסצנה בה בייטמן מבלה עם הזונות, הוא אומר להן "Don't touch the watch" – שום אזכור לרולקס, אבל מן הסתם שכל מי שאינו חנון של שעונים יחשוב שזה רולקס כי זה מובן מאליו.

_{מרטין לותר תולה את 95 התזות}

בשנת 1517 לספירה הנוצרית תלה הכומר הגרמני מרטין לותר (1546-1483) את 95 התזות שלו על דלתות הכנסייה בוויטנברג ושינה את הנצרות ואת העולם המערבי לעד עם הרפורמציה הפרוטסטנטית. במידה מסוימת לתמורה משמעותית הזו בנצרות היתה השפעה על עולם השעונים. הפרוטסטנטיות קראה תיגר על התפיסה הקתולית ששלטה בעולם הנוצרי עד אז ועל המונופול המוחלט שהיה לכנסייה על כתבי הקודש וה"קשר" הבלעדי עם האל והשחיתות שפשתה בה; מנהגים כמו שטרי מחילה שהעניקו כפרה ומחילה לחוטאים בעבור תשלום הגדישו את הסאה.

כתבי הקודש שעד אז היו נחלתה של הכנסייה הקתולית ונכתבו בלטינית, תורגמו על-ידי לותר לגרמנית וניתנו לקריאה על-ידי מי שידע קרוא וכתוב (כל זה קורה פחות ממאה שנה לאחר מהפכת הדפוס).

באופן טבעי, גם לרפורמציה עצמה קמו רפורמטורים רבים, שפירשו אותה בדרכם שלהם. אחד מהחשובים שבהם היה ז'אן קלווין (1564-1509), איש דת צרפתי שהשתכנע מהרעיונות של לותר והתגלגל לעיר ז'נבה שבשווייץ שם התברג במועצת העיר, והפך את העיר למה שחלק נוהגים לכנות "רומא הפרוטסטנטית".

_{ז'אן קלווין}

הזרם הפרוטסטנטי שאת יסודותיו הגה נקרא "קלוויניזם", ויש בו בין השאר פירוש מחמיר של תפיסה שנקראת "פרדסטינציה" – האמונה כי גורל האדם בעולם הבא נקבע זה מכבר על-ידי האל, וגם אם אדם יחיה חייו באמונה אדוקה ויהיה צדיק מוחלט, זה לא בהכרח מבטיח לו מושב בטוח בגן עדן. אבל יש קאצ' – בקלוויניזם יש סימנים מקדימים שיכולים לתת למאמין אינדיקציה כי יזכה לגאולה. אלו סימנים שנוגעים למרכיבים הבסיסיים של החיים – להיות איש משפחה מסור, להיות מוסרי ולהצליח כלכלית; אלו יכולים לרמוז כי אתה מסודר בעולם הבא.

ההצלחה הכלכלית לא נתפסה כמה שאולי קל לחשוב עליו כיום – להתעשר לשם צבירת ממון – אלא קידשו בה את העבודה הקשה והמסורה בפני עצמה, היא פועל יוצא של האמונה האיתנה של האדם. אם אתה עושה משהו, תעשה אותו הכי טוב – ואם תצליח, זה סימן שהאל אוהב אותך וזה מה שחשוב באמת, לא העניין שאתה מיליונר.

התפיסה הזו של גורלנו בעולם הבא מקושרת למונח "מוסר העבודה הפרוטסטנטי" שאנו נתקלים בו לפעמים. הסוציולוג הגרמני המשפיע מקס ובר (1920-1864) עסק בקשר שבין הפרוטסטנטיות לקפיטליזם – ההצלחה הכלכלית היא נגזרת של הרצון לתת תוקף לגאולה, וביטוייה הם עבודה קשה, מסירות עמוקה ומקצועיות. המתיישבים הראשונים שעגנו לחופי צפון אמריקה בתחילת המאה ה-17 היו פרוטסטנטים (פוריטנים) – מאז ועד היום הפרוטסטנטים מהווים רוב מבין הנוצרים בארצות הברית של אמריקה ומזה גם אפשר אולי להבין מדוע הפכה למעצמה הכלכלית שהיא.

חזרה למרכז אירופה: קלווין לא היה הצרפתי היחיד שהגיע לז'נבה; במאה ה-16 העיר הפכה מפלטם של פרוטסטנטים צרפתיים שגורשו או ברחו מצרפת הקתולית, שהיתה נתונה במלחמות דת בעקבות הופעת הפרוטסטנטיות. בקרב צרפתים אלו שמכונים הוגנוטים היו גם שענים ובנקאים. הם חצו את הרי היורה מצרפת לשווייץ והתיישבו בז'נבה, שהיתה כור היתוך לא רק של צרפתים אלא גם של בעלי מקצועות שהיגרו אליה מארצות אחרות באירופה, כדוגמת איטליה וגרמניה (שגם ממנה הגיעו שענים).

_{נדידות ההוגנוטים}

תושבי ז'נבה חיו תחת חוקים דתיים מחמירים שביקשו להדגיש צניעות ופשטוּת – בהתאם חל איסור על מופעים של עושר בצורת תכשיטים ודומיהם, והעוסקים במלאכה היו צריכים למצוא אלטרנטיבות – צורפים הפכו בעל כורחם לשענים. בז'נבה הקלוויניסטית היה מאוד חשוב להגיע בזמן לכנסייה, לא לאחר לדרשה וכד', ומה יסייע לעשות זאת אם לא שעון מדויק? שעונים נחשבו לכלים פונקציונליים ולא בהכרח לתכשיטים ולכן לא הוטל עליהם איסור, לכן הפכו לאלמנט חשוב ומרכזי בז'נבה וחמישית מתושביה עסקו בהם נכון לתחילת המאה ה-17. לא היתה רגולציה מסודרת כלשהי לגבי איך שעון צריך להיראות – כך ששענים יכלו ליצור שעונים עם עיצובים שונים שהקנו אינדיבידואליות מסוימת לעונד, אינדיבידואליות שלא עמדה בניגוד לדחף הקלווינסטי להצטיין.

כך בשל מניעים דתיים וחברתיים התפתחה תרבות ותעשיית השעונים בשווייץ. ב-1601 נחנכה גילדת השענים המקצועית בז'נבה, שהיתה לגילדה הראשונה מסוג זה בעולם. באופן טבעי, שוק השעונים בעיר הפך תחרותי – והתפשט צפונה אל חלקיה אחרים של שווייץ. חקלאים באזורים ההרריים היו לרוב מושבתים בימות החורף, וכדי שלא ישבו בחוסר מעש בעונות הקור כי זה לא מקיש עם הערכים שהוזכרו מקודם, הם מצאו עבודה – ייצור חלקים לשעונים, מה שבין השאר גם הפך אותם ליוצרי שעונים בעצמם שלא מייצרים רק חלקים אלא שעונים שלמים. העיסוק הזה רווח באזור שלאורך הרי היורה מז'נבה ועד העיר באזל, אזור שזכה לכינוי "עמק השעונים" ברבות השנים ובו יושבות חברות שעונים שוויצריות רבות כולל הרבה מן המותגים המוכרים והיוקרתיים שהחלו כעסקים משפחתיים קטנים.

_{עמק השעונים}

שעונים ויוצריהם לא נולדו בשווייץ, אבל היא היתה המקום הנכון בזמן הנכון כדי לתת להם את זריקת המרץ שהביאה את שווייץ לאן שהגיעה – ולא מעט מזה בגלל כומר גרמני שלא השתגע על האפיפיור.

_{ארני עונד את הארני ב"טורף" (1987)}

מה לשעון צלילה יפני משנות השמונים ולעולם הקולנוע? אחד שרירן, פוליטיקאי, איש עסקים וגם שחקן בין שאר כובעיו הרבים – ארנולד אלואיס שוורצנגר. בקרב אספני וחובבי שעונים, ובפרט חובבי חברת השעונים היפנית "סייקו", יש שעון אחד שזה מכבר תפס לו משבצת של אייקון, וזכה לכינוי "ארני".

דגם ה-H558-5000/9 הושק בשנת 1982 וזכה לפופולריות רבה, גם בעקבות היותו שעון אנלוגי עם מראה שעה ופונקציות דיגיטליות, חלק מטרנד חזק של שעונים בשנות השמונים שמכונים גם "ana-digi". בנוסף לכך, השעון היה עמיד למים וניתן היה לצלול עימו עד עומק של 150 מטר ומכסה פלסטיק שחור שהגן על גוף השעון תרם עוד יותר לקשיחותו ולאסתטיקה מחוספסת.

אבל את הפופולריות שלו קנה בעיקר בגלל ארנולד שוורצנגר, שהשעון כיכב על פרק כף ידו בלא פחות מחמישה סרטים במהלך העשור, וגם נענד על-ידו מחוץ למסך בחייו האישיים. בין השאר ענד אותו כשהציל את בתו מידי אריוס המרושע במדינת ואל-ורדה הדרום אמריקאית הפיקטיבית (Commando, 1985), כאשר פירק ארגון מאפיה (Raw Deal, 1986) וכשהפך מניצוד לצייד מול חייזר רצחני (Predator, 1987).

הביקוש לשעון קפץ בעקבות פרסומו בסרטים, והדגם המשיך להיות מיוצר עד שנות התשעים המוקדמות. באופן טבעי ה"ארני" הפך לשעון נחשק ונחשב בקרב חובבי שעונים, וכיום אם תמצאו חתיכה במצב טוב למכירה, אתם צפויים להיפרד מ-500 עד 900 דולרים אמריקאיים בהתאם למצב כדי לענוד אחד כזה. לאחרונה חברת סייקו הוציאה גרסא מחודשת לשעון, אך לטעמי אין בה את היופי ויותר חשוב מזה, את הקסם של הדגם המקורי.