לאן קלטות הווידיאו הולכות?

בפרפרזה על השאלה שהונצחה בפולקלור הישראלי על אודות מעשיהן של האיילות בשעות שבהן השמש מאירה על צדדים אחרים של הגלובוס, חשבתי גם אני על שאלה דומה לפני מספר ימים, עת התפרקדתי על יצועי בשעה 2 אחר חצות בערך, מביט בתקרה ומאזין בעל כורחי לסימפוניית האהבה של השכנה מהקומה הרביעית.

חשבתי: לאן קלטות הווידיאו הולכות?

אמנם יודע אני כי זוהי שאלה מעט אנכרוניסטית לשאול בשנת 2013 לספירה, שבה בכל רגע בכל מקום עם אינטרנט מהיר אדם שנפשו חפצה בסרט מסוים, יכול להורידו במהירות בזק ממה קוראים אותם "טורנטים". ואמנם עדיין ישנן בנמצא ספריות וידיאו, ויש סרטי די.וי.די ובלוריי. אבל אני אדבר על קלטות וידיאו, כי כמו קלטת וידיאו אני מרגיש.

ושוב אקליד שאלה מטאפיזית הרת-גורל זו: לאן קלטות הווידיאו הולכות, כאשר זורקים אותן למקום הנוראי הזה, לתוך הבולען המתכתי הזה, אשנב ההחזרה, שבדרך-כלל יש בו מעין מגלשה שאליה משליכים את האריזה, ושלום על ישראל, נגמר הגעשפט ואפשר להמשיך בחיים באף לא דאגה אחת.

ואני תוהה, מה קורה לקלטות הווידיאו כאשר הן נזרקות לשם? האם מישהו אי-פעם חשב על קלטות הווידיאו? האם מישהו חש חמלה מסוימת כאשר השליך את האריזה פנימה אל תוך האין-כלום הזה?

כמובן, יטענו הרציונאלים, מה כבר יכול לקרות? הקלטת מחליקה אל תוך ערימה של קלטות אחרות, שגם הן מיצו את תפקידן בחייו של מישהו מסוים או כמה אינדבידואלים מסוימים, ויחדיו הן שוכבות שם באלם, עד אשר איזה בחורצ'יק שחוסך כסף לטיול בדרום-אמריקה מושכן ומחזיר אל המדפים המיועדים. נו, יגידו, נישט א גרויסע מצייע. לא קורה שם משהו מיוחד.

אבל אני חושב מעבר לכך, לפעולה הברורה מאליה הזו.

אני יודע איך זה להיות קלטת וידיאו.

והרשו לי לומר לכם, אין מדובר בגליק גדול.

לוקחים אותך,

צופים בך,

מחזירים אותך,

זהו.

ואין הרבה סנטימנטים כאשר מחזירים אותך. אולי קצת, גבוליים, אולי הסרט היה מהנה, כמה הוא נגע בנו, הוא הצחיק וריגש, הוא מתח, הוא עצבן.

אבל כשרוצים להחזיר את סרט הווידיאו זה כבר לא כיף. זה כרוך בטרחה רבה. צריך ללכת ולהחזיר את הסרט, שלמעשה כבר מילא את תפקידו החיוני בחיים של הצופה המאושר. ולמי יש כוח להקדיש לו עוד זמן?

כל משאת נפשו של מחזיר הסרט, לכאשר סיים את הצפייה בו, היא להחזיר אותו בחזרה. להוריד את התיק הזה. ברגע מסוים אולי היה מקריב משהו, אולי ארוחה, בתמורה לאיזה מכשיר טלפורט חדשני עתידני כזה שישגר ת'קלטת ברגע אחד היישר בחזרה אל ספריית הווידיאו. אבל אין בנמצא. אז צריך למצוא איזו פרצת זמן בלוח הזמנים כדי להחליק אריזה קטנה לתוך הבולען הנוראי הזה של ספריות הסרטים. להשליך את "מצור ימי 2" בטרנינג בפומבי, חשופים לעיניים הבוחנות של הזולת.

אני יודע שהמקום הזה אליו הולכות קלטות הווידיאו, הוא מאוד מאוד עצוב. אני גם מניח שהוא חשוך למדי. אפשר לומר שזה מעין רִיק . אין שם הרבה מקום לתקווה. אין ידיות להיתפס בהן. כל חסדיך תלויים בידיו השעירות של הגביר שישלופך ויחזירך אל המדף שאליו אתה שייך בצדק בית הדין הגבוה לקלטות וידיאו.

אבל עד שזה קורה, פי יה. אתה שוכב שם חסר-אונים. מנסה לפענח, להבין, איך יכולים לעשות לך ככה, או כמו ששואלים בלעז יותר טוב: How can you do me this way?

לוקחים אותך,

צופים בך,

זורקים אותך.

ואולי נוירון פה ושם יתבזבז על זיכרון עליך. על הרגע ההוא שסטיבן סיגל פירק למישהו את המפרקת, אבל לא לפני שסיפר איזו בדיחה עסיסית. או הרגע האחר שבו היה פיצוץ ענק ומלא פירוטכניקה שהיתה גורמת למנחם גולן להרטיב. אבל בגדול, זה נגמר. מיצית את תפקידך עלי-אדמות בעבור אותו צופה מדומיין.

ואתה תוהה שוב, ושואל את עצמך, בעודך שוכב שם, בערימה, ליד "טיפשים בלי הפסקה" ו"שמש נצחית בראש צלול": איך אפשר? איך אפשר ככה?  ללחוץ על מתג ולהיפטר ממני. לדבר גבוהה-גבוהה על הערכת הזמן שהיה ביננו אבל בלא רצון אמיתי להישאר ידידים. לזרוק לסל וחסל. חזרה למדף המטונף. איך אפשר למחות את כל הזיכרונות, לטאטא ברגע את כל הרגשות? מי אי-פעם חשב על קלטות הווידיאו הנטושות? ואיך יוצאים ככה, בנקל, בלי שום עונש, גורנישט, אלא נהפוך הוא – עם סרט אחר, מאושר, או אפילו, חלילה, סט עונות שלם של "הסמויה"? בזמן שאתה שם, בוואקום, נחנק.

איך אפשר להתייחס אליי ככה, כמו אל קלטת וידיאו?

ואז אתה נזכר.

אתה קלטת וידיאו.