שתיים שתיים במדרגות

לפני שעליתי אל שעון הנוכחות כדי להעביר את כרטיסי הכעור בעבודת השכר מינימום-אדם-מינימום שלי, חלפתי על פני לוח ההודעות. בין השאר תלוי שם הלו"ז השבועי; ביום חמישי מוצגים האירועים המתוכננים, ובקצה תמיד מתנוססת אותה תמונה מפוקסלת, שכאילו – או אולי באמת – יצאה מגלויה מאמצע שנות התשעים. יאכטה בלב ים עם שקיעה שבהחלט אפשר לכנותה רומנטית ברקע. בזמן שרגל אחר רגל טיפסה במדרגות שנראות בלתי נגמרות בימים כאלה, היאכטה המפוקסלת המשיכה לרצד בעיני רוחי.

שמעתי שחפים, הרחתי מי מלח, הרגשתי את הים מתחתיי. אני בעצם בפולינזיה הצרפתית, על יאכטה שעונה לשם כמו אזמרלדה או קליפסו בלו. זו שעת דמדומים, וממערכת סטריאו שאודיופילים היו מהללים בוקעים צלילי רוק יאכטות מנחם, כמו צ'ולנט בשבת קרה ומנוכרת. אולי מייקל מקדונלד או קריסטופר קרוס.

השחפים ממשיכים לקרוא והבריזה הכי טהורה – הבריזה במובן הכי בריזתי שלה – מלטפת את פניי. נשיבתה משתלבת עם פכפוך המים העדין בין רצועה לרצועה של רוק עדין וסנסואלי, הנשפך מגרונותיהם של גברים אמריקאיים מזוקנים ומסוקסים שנולדו כמה שנים אחרי תום המלחמה. אני שותה מאי-טאי או משהו צפוי כזה, ומביט אל השמש הנעלמת לה בתוך האינסוף שהוא האוקיינוס השקט.

באפטר-גלואו שלאחר התאיינותה המוחלטת, צלילי השחפים מתחזקים ומתחלפים בצפצופים באינטרוולים קבועים של מכונות בתי החולים. אני יושב לצד אבי בחדר. התשובות ברורות, קצרות ולא מרחמות. הריבוק הלבנות של האחות מזכירות לי סופרסטאר דהויות מהאייטיז שאומרות: "ככה זה, וזו הדרך שבה זה עובד". השמש שקעה גם על בית חולים מאיר.

רוב ריינר הופיע באחד מהפרקים האהובים עליי של "המופע של לארי סאנדרס", מהסדרות הכי הכי. זו היתה "סדרה על סדרה" על תוכנית אירוח לייט-נייט אותה מנחה לארי סאנדרס הנוירוטי והמיזנתרופ, אותו גילם גרי שנדלינג המנוח. סאטירה נפלאה על השואוביז שעשתה צחוק גדול מכל התעשייה, צחוק ביקורתי ונוקב על כמה הוליווד יכולה להסריח אך עדיין עם הרבה אהבה. כי כמו הרבה תעשיות אחרות, הוליווד הכי אוהבת להתעסק בעצמה.

ב-“Doubt of the Benefit” (עונה 3, פרק 12, ספטמבר 1994), ריינר עתיד להתארח בתוכנית, גולת הכותרת שגורמת ללארי להתלהב ולצפות להופעה (ולרייטינג שהיא תביא). מפיקו ואיש סודו, ארטי היודע ומכיר-כל בתעשייה (ריפ טורן המנוח), מנסה לצננו קצת כשאומר לו שריינר הרצין מאוד מאז שהפך משחקן לבמאי מוערך. לארי לא שועה לעצתו של ארטי ומבטל השתתפותו באירוע התרמה אליו ריינר ביקש שיגיע, ואת האזהרה של ארטי על כך שזה עלול לסכן את השתתפות ריינר בתכנית הוא פוטר בזה ש"הוא מאמין באדם".

דא עקא, בערב צילום התכנית, ריינר מבטל את השתתפותו בתואנה שנפל במדרגות ונקע את רגלו בדרך לצאת לאולפנים, מה שארטי מתאר כתירוץ סינמטי הממחיש את היותו גאון קולנוע. לארי מחליט לבטל את ביטול השתתפותו באירוע של ריינר כדי לעשות לו דווקא. באירוע הם נפגשים בשירותים ולארי המריר רואה את הסד שהותקן ברגלו של ריינר, שאומר לו שהוא ה-bigger man כי הגיע לאירוע ההתרמה למרות שהבריז מתכניתו בהתראה כה קצרה. ריינר מבטיח שיתארח בתכנית כשיחלים מהפציעה. לארי המבסוט אומר "There goes one of America's great filmmakers" בזמן שהשוט עובר לריינר צולע החוצה מהשירותים נתמך במקל הליכה ונייר טואלט שנדבק אליו.

בסוף הפרק, לקראת התכנית הנכספת בכיכובו, ריינר מתקשר ללארי שלא מצליח לשלוט בעצמו ואומר לו שהגיע לאירוע ההתרמה שלו רק כדי לגרום לו להרגיש לא בנוח. ריינר מבטל את השתתפותו בתכנית. זו ביקורת חכמה ומצחיקה על משחקי האגו וצביעות הסלבס בעולם התרומות והיח"צ, כשהמהות לא באמת אכפתית.

לצערי לא הכרתי אישית את רוב ריינר אבל נראה לי שלו באמת היה אכפת. לא מפתיע שרבים ממספידיו מספרים על מענטש גדול. הוא היה פילנתרופ לא ממניעים יח"ציים; בני אדם היו חשובים לו באמת. זה מסביר את היכולת שלו ליצור סרטים כמו "אני והחבר'ה" שנוגעים בחוויה האנושית בצורה רגישה ויפה כל כך. באותו זמן, הוא היה מצחיק בטירוף, אם בתור האבא הזועם של ג'ורדן בלפורט ב"הזאב מוול סטריט" שעונה לטלפון המעצבן כמו ג'נטלמן בריטי רגע לפני שקילל כמו נהג משאית, או כהבמאי שהוא בעצם הבמאי של המוקומנטרי ב"ספיינאל טאפ", המטא של המטא של המטא, מצחיק כל כך ואייקוני לנצח.

אז איך אמר לארי סאנדרס? There goes one of America's great filmmakers.

^{פורסם במקור בנענע10 ב-16 בדצמבר 2010, קצת אחרי אסון הכרמל. מפורסם ככה כי מעניין כמה זה יכול היה להיכתב גם היום.}

זהו, תמה השריפה הגדולה. חזרנו למתכונת הרגילה של התמזמזויות יומיות עם השערות לגבי ועדות חקירה וכתבות עמוד אחרון על החומוס הגדול ביותר במזרח התיכון. הישות העליונה בשמיים, באם קיימת כזו, בטוח העבירה עלינו כמה צחוקים טובים בסוף השבוע האחרון פלוס יום ראשון. או זה, או ששר האוצר בה הוא יובל שטייניץ ושר הפנים אלי ישי. זהו אחד מן ההסברים היחידים שמצליח אני למצוא לעובדה שבדיוק שבוע לאחר שפרפרנו נואשות עבור מעט צדק קוסמי במאבק מול איתני הטבע, בדמות טיפה שקופה אחת מסכנה שתיפול מהשמיים, ריקודי הגשם לא עזרו, ואז כשהכל כבר חרוך יפה כמו חלקת ג'ונגל שורצת ויאטקונג בשלהי שנות השישים, הופה! זאוס מאבד את העשתונות: גשמים, ברקים ורעמים, פרות מתעופפות באבן-גבירול, גונתר והלגה נוחתים ברודוס במקום בארץ הקודש.

מדינת ישראל כהרגלה התמודדה היטב עם איתני הטבע הרטובים. בחוף בבת-ים נגרם נזק שנאמד במיליוני שקלים, בנתב"ג שוב יצאו להפסקה ארוכה עם הטעמי והקפה ונחיתות והמראות בוטלו, בתל-אביב דלת נעקרה ומחצה קטנוע חונה, אפילו הסטודנטים הענווים במרכז הבינתחומי בהרצליה נאלצו לוותר על יום הלימודים לאחר שעץ מהפכני שהחליט ליפול על עמוד חשמל, ובחולון עלייה במתח יצרה שריפה שכמעט והתפשטה. עשרות פצועים וימבה נזקים אבל אף אחד לא נדרש לועדת חקירה כי רק שני אנשים וחצי נפצעו קשה. שנתיים הורסים לנו את הבריאות עם הקמפיין הבלתי-נסבל של "ישראל מתייבשת", ואז מגיע א ביסלע גשם וכל העסק מתפרק כמו יום של כיף בג'ימבורי.

אנחת רווחה מגיעה בתחום הכוננות האופנתית, שם, תודה לאל, אין מחדלים: עם הרעם הראשון רבבות הסתערו על חנויות הבגדים והמותגים. סיפורי גבורה נשמעו בכל אוזן על ה"תור הארוך בפוקס" ובהייצ'-אנד-אם גזרו קופון כמעט על כל השנה הפיסקלית בזכות הברברים בשערים. טרנינגים נרכשו, כובעי צמר עם פונפונים בלתי-ישראליים בעליל, מעילים וסריגים, וחברי מועדון קיבלו גם מטרייה, כאילו לא קיבלו במבצע הגדול של שנה שעברה במסגרתו רכשו חולצה שלבשו פעמיים בערך.

אני חושב שהספקתי בשעה וחצי לראות את כל קולקציית החורף של 2011/2010 שהרי עם הזרזיף הראשון נשלפו כבר הארסנלים מהגרדרובות החמושות כמו מחנה קבע מסתורי ומבודד במעמקי הנגב שמרדכי ואנונו רק היה חולם עליו. מאות סוגי מגפיים מסוגננים, כל זוג בדרכו הייחודית והלא-מסחרית-בכלל, הותירו שובלי בוץ ארצישראלי מדכא על מרצפותיהן של מוסדות ממלכתיים מהוגנים. הרוח ניצחה את המטריות שהושלכו לתוך פחי זבל במקום להינתן לחסרי-בית, אך העיקר שכולם מרוצים. אפשר לאכול מרק כשבחוץ יש גשם. אפשר להתעטף בפוך כשבחוץ יש גשם. אפשר לשתות תה כשבחוץ יש גשם. המשיח כבר כאן בדמות החורף הלבנטיני הפתטי של פלשתינה.

והנה, עברה וחלפה הטעות המטאורולוגית. החקלאים קיבלו מספיק גשם. שירות החזאות של אתר יאהו, החזאי היחיד שאני מאמין לו, לא רואה שום גשם בשבועיים הקרובים. בבוקר חג המולד כאשר דרדקים בלונדינים וגויים יפתחו מתנות למרגלות עץ האשוח בעוד פתיתי שלג משתקפים מהחלון, עצי הסקה מתפצפצים באח ודין מרטין מתנגן בפטיפון, אנחנו נסתפק בשמש מבאסת, דם ויזע. כי אין כאן באמת חורף. אבל אל ייאוש, מומחים בכירים מעריכים כי אולי תוך מספר שנים נתברך בחורף גרעיני מיוחד משלנו.

ההמתנה לג'יטיאיי 6 כבר מזמן הפכה לאירוע תרבותי בפני עצמו. הממים, השיח. אנשים שבחיים לא נגעו בג'ויסטיק יגידו לעצמם שזה טרנדי ומסקרן ולמה לא ויקנו את המשחק (ובדרך קונסולה).

רוקסטאר זו חברה בסטטוס של too big to fail, אך הם עדיין יכולים לחטוא בהיבריס. למשל כמו פרנסיס פורד קופולה והפלופ הענק של מגהלופוליס רק בלי הקטע של המימון העצמי. אני חושב שיש להם בתעשיית המשחקים ובאופן כללי בתרבות המערב gravitas של במאי בליגה של קופולה. כמו קופולה הם אמן שעוקביו, מעריציו, פטרוניו וכו', נתונים לגחמותיו ולקריזות שלו, לכן המשחק ייחטף כמו לחמניות חמות גם אם המחיר יעבור בהרבה את ה-60$ וברור שכך יהיה כמו שלמדנו מלא מעט תקדימים.

מראיון של דן האוזר, המייסד שותף של רוקסטאר, בפודקסט של לקס פרידמן, אפשר עוד יותר להבין את זה, וזה נכון אפילו שהוא כבר לא בחברה. האוזר רואה את עצמו כ-writer בראש ובראשונה, אנשים אחרים הופכים את הסיפורים שלו למשחק. במובן מסוים ואם אנחנו חוזרים אל קופולה, רוקסטאר בונים על יצירת הסנדק 2 של המשחקים. ג'יטיאיי זה מותג בקנה מידה של הסנדק, באופן כללי בקנה מידה של סרטים אייקוניים.

בלעשות משהו כל כך שאפתני ולבנות את ההייפ של כל היקום ואמא והדודה שלו מזטה רטיקולי, יש תרחיש מסוים של יכולת לא לענות על הציפיות שכבר ממזמן אינן אנושיות, הרי זה בסופו של דבר משחק וידיאו. נוסיף לכך את זה שהיו שם חילופי גברא של אנשי מפתח שהיו חתומים על ה-DNA וההצלחה של הסדרה (למשל לסלי בנזיס, לאזלו וכמובן דן האוזר).

במובן מסוים זו יריית פתיחה של עידן חדש ברוקסטאר, לכן הפרפקציוניזם הפטישיסטי שלהם מוגזם עוד פי אלף ולכן הם מרשים לעצמם לדחות שוב אפילו שזה פחות סבבה לביג מאני פיפל. אבל כמו שהציטוט החרוש אומר, עדיף משחק שדחו מאשר משחק שבור, או משהו כזה. במקרה של GTA 6 פשוט אין שום תרחיש אחר.