אתמול בבוקר בפטפוטים הבלתי נגמרים באולפני החדשות בטלוויזיה, באחד מהערוצים שודר אייטם על השקעות בזמן המלחמה. הבטתי בפאנל המהוקצע באולפן, במראיינים המקצועיים ובבחור הצעיר והמהודק בצד השני של המרקע, שהציג עצמו כמומחה להשקעות, וחשבתי על כך שלפני פחות מ-48 שעות תשעה אנשים נרצחו בבית שמש מטילים בליסטיים. בתים נהרסו, חיים נהרסו, טראומות לכל החיים, ישראל תחת אש, ילדים בוכים.
אמנם בישראל 2026 זה כבר לא אירוע יוצא דופן כשמשתינים מהמקפצה. הפכנו למדינה של משתינים מקצועיים מהמקפצה – ולא המקפצות שמדמיינים מהבריכות של הניינטיז, אלא המקפצות האולימפיות הגבוהות שעושים מהן סלטות. קופצים, עושים כמה סלטות באוויר, ומשתינים לכל עבר תוך כדי, לא משנה מי נרטב – בסוף גם מקבלים מחיאות כפיים ועשר מהשופטים.
אבל אולי בסופו של דבר, ואחרי הכול, העיתונאים שהחליטו שהאייטם הזה צריך להיות משודר בשעת בוקר שיקפו מציאות: הדבר הכי חשוב בישראל 2026 הוא כסף. לפני ערבות הדדית, לפני חיי אדם – איך שומרים על הכסף ואיך עושים יותר כסף וכמה שיותר.
פורסם במקור בנענע10 ב-16 בדצמבר 2010, קצת אחרי אסון הכרמל. מפורסם ככה כי מעניין כמה זה יכול היה להיכתב גם היום.
זהו, תמה השריפה הגדולה. חזרנו למתכונת הרגילה של התמזמזויות יומיות עם השערות לגבי ועדות חקירה וכתבות עמוד אחרון על החומוס הגדול ביותר במזרח התיכון. הישות העליונה בשמיים, באם קיימת כזו, בטוח העבירה עלינו כמה צחוקים טובים בסוף השבוע האחרון פלוס יום ראשון. או זה, או ששר האוצר בה הוא יובל שטייניץ ושר הפנים אלי ישי. זהו אחד מן ההסברים היחידים שמצליח אני למצוא לעובדה שבדיוק שבוע לאחר שפרפרנו נואשות עבור מעט צדק קוסמי במאבק מול איתני הטבע, בדמות טיפה שקופה אחת מסכנה שתיפול מהשמיים, ריקודי הגשם לא עזרו, ואז כשהכל כבר חרוך יפה כמו חלקת ג'ונגל שורצת ויאטקונג בשלהי שנות השישים, הופה! זאוס מאבד את העשתונות: גשמים, ברקים ורעמים, פרות מתעופפות באבן-גבירול, גונתר והלגה נוחתים ברודוס במקום בארץ הקודש.
מדינת ישראל כהרגלה התמודדה היטב עם איתני הטבע הרטובים. בחוף בבת-ים נגרם נזק שנאמד במיליוני שקלים, בנתב"ג שוב יצאו להפסקה ארוכה עם הטעמי והקפה ונחיתות והמראות בוטלו, בתל-אביב דלת נעקרה ומחצה קטנוע חונה, אפילו הסטודנטים הענווים במרכז הבינתחומי בהרצליה נאלצו לוותר על יום הלימודים לאחר שעץ מהפכני שהחליט ליפול על עמוד חשמל, ובחולון עלייה במתח יצרה שריפה שכמעט והתפשטה. עשרות פצועים וימבה נזקים אבל אף אחד לא נדרש לועדת חקירה כי רק שני אנשים וחצי נפצעו קשה. שנתיים הורסים לנו את הבריאות עם הקמפיין הבלתי-נסבל של "ישראל מתייבשת", ואז מגיע א ביסלע גשם וכל העסק מתפרק כמו יום של כיף בג'ימבורי.
אנחת רווחה מגיעה בתחום הכוננות האופנתית, שם, תודה לאל, אין מחדלים: עם הרעם הראשון רבבות הסתערו על חנויות הבגדים והמותגים. סיפורי גבורה נשמעו בכל אוזן על ה"תור הארוך בפוקס" ובהייצ'-אנד-אם גזרו קופון כמעט על כל השנה הפיסקלית בזכות הברברים בשערים. טרנינגים נרכשו, כובעי צמר עם פונפונים בלתי-ישראליים בעליל, מעילים וסריגים, וחברי מועדון קיבלו גם מטרייה, כאילו לא קיבלו במבצע הגדול של שנה שעברה במסגרתו רכשו חולצה שלבשו פעמיים בערך.
אני חושב שהספקתי בשעה וחצי לראות את כל קולקציית החורף של 2011/2010 שהרי עם הזרזיף הראשון נשלפו כבר הארסנלים מהגרדרובות החמושות כמו מחנה קבע מסתורי ומבודד במעמקי הנגב שמרדכי ואנונו רק היה חולם עליו. מאות סוגי מגפיים מסוגננים, כל זוג בדרכו הייחודית והלא-מסחרית-בכלל, הותירו שובלי בוץ ארצישראלי מדכא על מרצפותיהן של מוסדות ממלכתיים מהוגנים. הרוח ניצחה את המטריות שהושלכו לתוך פחי זבל במקום להינתן לחסרי-בית, אך העיקר שכולם מרוצים. אפשר לאכול מרק כשבחוץ יש גשם. אפשר להתעטף בפוך כשבחוץ יש גשם. אפשר לשתות תה כשבחוץ יש גשם. המשיח כבר כאן בדמות החורף הלבנטיני הפתטי של פלשתינה.
והנה, עברה וחלפה הטעות המטאורולוגית. החקלאים קיבלו מספיק גשם. שירות החזאות של אתר יאהו, החזאי היחיד שאני מאמין לו, לא רואה שום גשם בשבועיים הקרובים. בבוקר חג המולד כאשר דרדקים בלונדינים וגויים יפתחו מתנות למרגלות עץ האשוח בעוד פתיתי שלג משתקפים מהחלון, עצי הסקה מתפצפצים באח ודין מרטין מתנגן בפטיפון, אנחנו נסתפק בשמש מבאסת, דם ויזע. כי אין כאן באמת חורף. אבל אל ייאוש, מומחים בכירים מעריכים כי אולי תוך מספר שנים נתברך בחורף גרעיני מיוחד משלנו.
לאחרונה יש הרבה בעלויות על חיים במדינה. בכל אשר אני הולך אני שומע את הטייטל "חיים שלי", הרבה פעמים בין זרים מוחלטים, בין מוכרן ללקוח במזללה או מפי אדם שביקש וקיבל סיגריה מפלוני אלמוני ברחוב (ואולי על כך דווקא ראוי לומר חיים שלי, אפילו שהסיגריות מקצרות אותם).
ברור כי הסיפור הזה של "חיים שלי" לא חדש בנוף הישראלי ויש לו קרובים רבים כמו "נשמה", "עיניים של אבא", "עיוני", ומיטיבי לכת יוסיפו גם "חיימי". ברור גם כי הזבן במכולת לא באמת מחשיב את הלקוחה כחייו, אלא אם היא הבת שלו או משהו כזה. ומה זה בכלל "חיים שלי"? זו חתיכת אחריות.
זה מזכיר לי ביטוי נוסף שנתקלתי בו בעבר, מעט, אבל מספיק כדי להסיק כי הוא קיים: "עולם". אמרו על מישהו שהוא "עולם". אם חיים זו חתיכת אחריות, אז עולם זה מיליארדים של חיים. אולי כוונת המחבר המקורית היתה "אתה העולם שלי" (שגם זה, שוב, חתיכת משקל) או מחמאה כזו שאפשר היה לבטאה גם ב"וואלה אחי, אתה ממש אטלס אתה".
בכל אופן, חזרה ל"חיים שלי". אז כולם חיים של כולם בימינו. ואפשר להבין את זה במובן מסוים, בהקשר ההיסטורי של העם היהודי, בהקשר הגיאופוליטי של מדינת ישראל, המצב הביטחוני, מאות הטילים הבליסטיים שעפו לכאן רק לפני שבועיים והפגישו אותנו יום-יום ולילה-לילה עם הפחד הקמאי ביותר, ה"אמיתי" ביותר – הפחד מהמוות, מחידלון, מאי-קיום.
מספר ימים לאחר שהסתיימה המלחמה עם איראן (episode 1), איזה מיקרוב צעק על במה בפסטיבל מוסיקה מפורסם באנגליה "מוות לצה"ל". אינטלקטואלים בעיני עצמם ואנליטיקאים של ביסלי בצל ניסו להסביר: "הכוונה מוות לצה"ל כארגון, כמוסד, לא לאנשים שבו". כמובן שזה בולשיט, ומי שהיה צריך עוד הוכחה קיבל אותה בדמות סרטון שבו הנבלה מאחל באותה הופעה או באחרת "death to every single soldier out there".
ביומנו ב-14 במאי 1948, כתב דוד בן-גוריון: "בארבע אחר הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון". איך זה קשור ל"חיים שלי"? אם כבר יש משהו כזה שראוי לומר עליו – חיים שלי – זה צה"ל. צה"ל הוא החיים שלנו במובן הפרוזאי ביותר של קיום יום-יומי (שאר כוחות הביטחון גם, כמובן). כל אלו שמפנטזים על ה"מוות" של צה"ל יודעים כי בלעדיו יוכלו לגמור את הסיפור של המדינה היהודית באמצעות טבח כמו זה שראינו בשבעה באוקטובר. זה נכון שלא היה הרבה צה"ל שם באותו יום נורא, מה שעוד יותר מחדד את הרוח הרצח-עמית שמרחפת מאחורי הקריאות של המכוערים בפסטיבלי השנאה.
אז אולי נתחיל לקרוא אחד לשני בשמות של רמטכ"לים. חיים בר-לב מתבקש, דדו גם סבבה. לי תקראו משה וחצי או יעקב דורי.
לפעמים יוטיוב הוא סוג של הרפתקה, יש לו נטייה להקפיץ אותך בין עולמות שונים מרגע לרגע כמו מכונת פינבול של תוכן, בין ז'אנרים של מוסיקה, בין עבר לעתיד, בין סקירות על שואבי אבק לסרטוני גיימינג, טראמפ וקמאלה. אבל לפינבול של היום לא התכוננתי. איכשהו התגלגלתי לשיר של הראפר פישי הגדול ("עוד אח אחד" משנת 2000), משם לערוץ שאליו הועלה ששייך לאישה בשם יעל בדרשי, ומשם לסרטון עם הטייטל "טרמפיסטית עם מספר על היד".
ביום חורפי-שמשי בנובמבר 2019, יעל בדרשי נתנה טרמפ לאישה בת 92 שהמתינה למונית ליד קופת חולים בתל אביב, בחזרה לביתה ברמת גן. תיעוד השיחה ביניהן אורך 38 דקות, ונוגע בין השאר במקומות כמו אושוויץ, ברגן בלזן ובוכנוואלד, והשאלה למה ואיך בכל זאת. לא אסכם את הדברים בנקודות כי זה לא סרטון ב-reels או בטיקטוק, זה סרטון שהלוואי וכל ישראלי היה צופה בו.
מה שכן אגיד זה שזה גמר אותי בהתחלה ובסוף. קודם כל כי ראיתי לפרקים את סבתי זהבה ז"ל שם, גם היא עם קעקוע שמתחיל עם A, גם היא שרדה את אותה התופת. אבל גם ראיתי סבתא של מישהו אחר, וסבתא-רבתא של מישהו אחר. יש משהו סוריאליסטי בתמונה הזו של האישה הזו, שושנה קליינר ז"ל, נמצאת שם בנקודה הזו בזמן בסתם עוד יום שגרתי ברכב בגוש דן, מספרת על קורותיה בעברית צחה עם מבטא יידישאי נוסטלגי של פעם. ישראל 2019 נראית כל כך רחוקה מתמונות בשחור לבן מאירופה עם כינורות עצובים ברקע.
ובנקודה כלשהי, בגלל הדמעות של הנהגת, שברגע אחד נמצאת בציר ז'בוטינסקי ורגע מיד לאחר מכן בברגן בלזן, היא לא שמה לב שהרמזור התחלף לירוק, והצפצופים ההיסטריים לא מבוששים לבוא. ושליחי הוולט, הקפיצות של המצלמה בשל הבורות הקטנים בכביש, הווייז שלפעמים מוריד הנחיות ומהסה את השיחה, מתערבלים עם אנשי הבריגדה והעלייה הבלתי לגאלית, הופעות של יפה ירקוני ב-1951 והעיר ראדום שבפולין.
ועוד מעט, כמו שהסטטיסטיקות בעיתונים בימי השואה תמיד מספרות, כל זה ייגמר באמת. לא יתהלכו ביננו עוד הענקים האלה, "הדור הגדול ביותר" כמו שנהוג לכנותם בנכר. ראיתי אינטראקציה נדירה עם אישה מדהימה, אדיבות, טוב לב ואהבה. מרכיבים כל-כך בסיסיים כדי ליצור את אותה "חברת מופת" שאוהבים לדבר עליה, אבל כשמסתכלים בחדשות, ולא משנה באיזה ערוץ, נוכחים לגלות את מה שיודעים כבר – שהדברים האלה הופכים ליותר ויותר נדירים עד כדי שצריך לקרוא עליהם ב"סטטוסים מצייצים".
אני לא חושב שהסיפור אבוד, לא פטליסט לפחות באספקט הזה, וגם בצוק העיתים – ואני מאוד מקווה שלא יבוא – אישאר פה כשטנק האברמס המצרי יתגלגל במורד הרחוב או כשפתאום הכול ייהפך ללבן. כי אנשים כמו שושנה מזכירים לנו למה ואיך בכל זאת.
מתישהו בקיץ 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, הייתי במשימת כיוון תנועה באזור מטולה. זה היה כבר אמצע הלילה, וקול תנועת הטנקים והמשאיות שקט. עמדתי על מדרכה בשולי כביש מואר עמומות מפנסי הרחוב, מאזין לשאון יציאות הארטילריה המתערבב עם דממת השעות הקטנות של הלילה.
לפתע שיירה של אוטובוסים אזרחיים צצה מאחת הדרכים ונעו לעברי. הם נסעו לכיוון הגבול עם לבנון. האוטובוסים היו חשוכים מבפנים, אפשר היה רק לראות את צללית הנהגים. כשהם חלפו על פני אחד אחרי השני, התחלתי להבין. עשרות פרצופים מלאים בהסוואה צבאית הסתכלו עליי מתוכם. היה שם ציוד, קיטבגים ובעיקר עיניים – זה מה שהצלחתי לראות, את העיניים.
עוד אוטובוס ועוד אוטובוס, כולם נראים לי מלאים עד אפס, המשיכו בנסיעתם עד שנעלמו באופק החשוך, כמו אוטובוסי רפאים. הימים היו סביב הקרב בבינת ג'בל.
כיום כשאני רואה את הנאורים והפרוגרסיבים מטעם עצמם בעולם צורחים עד שהם צרודים, משל היו שור שרואה דגל אדום, כשהם רואים את הדגל היפה שלנו, אני שב וחוזר לחשוב על הלוחמים האלה. בזכותם פנטזיה קולקטיבית של מיליונים רבים לא מתממשת – אנחנו לא ניחנק שוב במרחצאות המוות של אירופה. הם יצרחו וישנאו ואנחנו נמשיך להתקיים, לשגשג ולחתור לשלום בטוח.
