מתישהו בקיץ 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, הייתי במשימת כיוון תנועה באזור מטולה. זה היה כבר אמצע הלילה, וקול תנועת הטנקים והמשאיות שקט. עמדתי על מדרכה בשולי כביש מואר עמומות מפנסי הרחוב, מאזין לשאון יציאות הארטילריה המתערבב עם דממת השעות הקטנות של הלילה.
לפתע שיירה של אוטובוסים אזרחיים צצה מאחת הדרכים ונעו לעברי. הם נסעו לכיוון הגבול עם לבנון. האוטובוסים היו חשוכים מבפנים, אפשר היה רק לראות את צללית הנהגים. כשהם חלפו על פני אחד אחרי השני, התחלתי להבין. עשרות פרצופים מלאים בהסוואה צבאית הסתכלו עליי מתוכם. היה שם ציוד, קיטבגים ובעיקר עיניים – זה מה שהצלחתי לראות, את העיניים.
עוד אוטובוס ועוד אוטובוס, כולם נראים לי מלאים עד אפס, המשיכו בנסיעתם עד שנעלמו באופק החשוך, כמו אוטובוסי רפאים. הימים היו סביב הקרב בבינת ג'בל.
כיום כשאני רואה את הנאורים והפרוגרסיבים מטעם עצמם בעולם צורחים עד שהם צרודים, משל היו שור שרואה דגל אדום, כשהם רואים את הדגל היפה שלנו, אני שב וחוזר לחשוב על הלוחמים האלה. בזכותם פנטזיה קולקטיבית של מיליונים רבים לא מתממשת – אנחנו לא ניחנק שוב במרחצאות המוות של אירופה. הם יצרחו וישנאו ואנחנו נמשיך להתקיים, לשגשג ולחתור לשלום בטוח.