משה לוי, הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל (1987-1983)
לאחרונה יש הרבה בעלויות על חיים במדינה. בכל אשר אני הולך אני שומע את הטייטל "חיים שלי", הרבה פעמים בין זרים מוחלטים, בין מוכרן ללקוח במזללה או מפי אדם שביקש וקיבל סיגריה מפלוני אלמוני ברחוב (ואולי על כך דווקא ראוי לומר חיים שלי, אפילו שהסיגריות מקצרות אותם).
ברור כי הסיפור הזה של "חיים שלי" לא חדש בנוף הישראלי ויש לו קרובים רבים כמו "נשמה", "עיניים של אבא", "עיוני", ומיטיבי לכת יוסיפו גם "חיימי". ברור גם כי הזבן במכולת לא באמת מחשיב את הלקוחה כחייו, אלא אם היא הבת שלו או משהו כזה. ומה זה בכלל "חיים שלי"? זו חתיכת אחריות.
זה מזכיר לי ביטוי נוסף שנתקלתי בו בעבר, מעט, אבל מספיק כדי להסיק כי הוא קיים: "עולם". אמרו על מישהו שהוא "עולם". אם חיים זו חתיכת אחריות, אז עולם זה מיליארדים של חיים. אולי כוונת המחבר המקורית היתה "אתה העולם שלי" (שגם זה, שוב, חתיכת משקל) או מחמאה כזו שאפשר היה לבטאה גם ב"וואלה אחי, אתה ממש אטלס אתה".
בכל אופן, חזרה ל"חיים שלי". אז כולם חיים של כולם בימינו. ואפשר להבין את זה במובן מסוים, בהקשר ההיסטורי של העם היהודי, בהקשר הגיאופוליטי של מדינת ישראל, המצב הביטחוני, מאות הטילים הבליסטיים שעפו לכאן רק לפני שבועיים והפגישו אותנו יום-יום ולילה-לילה עם הפחד הקמאי ביותר, ה"אמיתי" ביותר – הפחד מהמוות, מחידלון, מאי-קיום.
מספר ימים לאחר שהסתיימה המלחמה עם איראן (episode 1), איזה מיקרוב צעק על במה בפסטיבל מוסיקה מפורסם באנגליה "מוות לצה"ל". אינטלקטואלים בעיני עצמם ואנליטיקאים של ביסלי בצל ניסו להסביר: "הכוונה מוות לצה"ל כארגון, כמוסד, לא לאנשים שבו". כמובן שזה בולשיט, ומי שהיה צריך עוד הוכחה קיבל אותה בדמות סרטון שבו הנבלה מאחל באותה הופעה או באחרת "death to every single soldier out there".
ביומנו ב-14 במאי 1948, כתב דוד בן-גוריון: "בארבע אחר הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון". איך זה קשור ל"חיים שלי"? אם כבר יש משהו כזה שראוי לומר עליו – חיים שלי – זה צה"ל. צה"ל הוא החיים שלנו במובן הפרוזאי ביותר של קיום יום-יומי (שאר כוחות הביטחון גם, כמובן). כל אלו שמפנטזים על ה"מוות" של צה"ל יודעים כי בלעדיו יוכלו לגמור את הסיפור של המדינה היהודית באמצעות טבח כמו זה שראינו בשבעה באוקטובר. זה נכון שלא היה הרבה צה"ל שם באותו יום נורא, מה שעוד יותר מחדד את הרוח הרצח-עמית שמרחפת מאחורי הקריאות של המכוערים בפסטיבלי השנאה.
אז אולי נתחיל לקרוא אחד לשני בשמות של רמטכ"לים. חיים בר-לב מתבקש, דדו גם סבבה. לי תקראו משה וחצי או יעקב דורי.