פעם היה טוב. מפלגת העבודה עוד התקיימה. סניף הבורגר-ראנץ' במגדל המאה עדיין ניצב על תילו, בקומה התחתונה של השק"ם למטה. בלי ריאליטי. בלי ניסויי צופרים בכל שני, שלישי וחמישי בבוקר. ללא הודעות טקסט בגופן אריאל שבאבחת אצבע זעירה יכולות לנתץ לבבות לאלפי רסיסים. לכל הדעות, היה טוב.
רק מצב ספציפי אחד יכול היה לשבור את הטוב הזה, ולעקוף אותו בעיקול חד, כמו מיכאל שומאכר את ז'אק ווילאנב בגרנד פרי מונאקו, לצלילי שדרני אר.טי.אל המשתגעים בטבטונית.
היה זה טקס החזרה הביתה מחו"ל של ההורים. בין אם רק אחד מהם, או אפילו שניהם ביחד. ימים כלילות היית מעביר בציפייה דרוכה לרגע בו המזוודה תיפתח והשלל יתגלה, בדמות מתנה או כמה מהן, שאת דרכן הארוכה עשו, בעמל רב, מאיזה קונטיננט אחרת. אז היית סופר את הדקות בשעון הדיגיטלי הארכאי, בממיר המיושן של ערוצי זהב. כל מאווייך תלויים בספרות האדומות, זולגות לאיטן מאחת לשנייה, כמו שעון חול, מדגישות את המחיצה שבינך לבין הטובלרונים הזהובים.
וכאשר שעת השין הגיעה, הו, בהחלט היא הגיעה. מהמושב האחורי של הרכב, צופה בשדות בלתי נגמרים לצד נהגי מוניות חאפרים דוהרים באוטומובילים של מרצדס, היית עורג לרגע הנכסף בו יתחילו המטוסים הממריאים והנוחתים להיראות בשמי עולמך, אל הרגע של ההתפתלות המוכרת והממכרת, לשיחים שלצד הכביש, לבדיקת השי"ן גימ"ל, לחניון הבלתי נגמר, ואז, כדור הפררו-רושה החצי-נגוס של החוויה: ההגעה אל אולם מקבלי הפנים.
מבעד לשעטנז המתקהל לצד מעקי הבטיחות, אתה תופס נקודת תצפית מכסימאלית ומתביית על המטרה: הפתח המסתורי ההוא שממנו יוצאים החוזרים לארץ. והנה אתה, נשען לך שם על המעקה, באולם מקבלי הפנים הקלאסי של נמל התעופה על שם יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית מ-1935 עד 1948, ממתין בצורה הפרוזאית ביותר לרגע הגאולה; אותו הרגע שבו אבא או אימא יגיחו מהפתח כפניקס, דוחפים עגלה גדושה במזוודות, עטופים באיזה מעיל שממש לא מתאים לאקלים הלבנטיני, פורסים זרועותיהם בהתכווננות אל החיבוק המיוחל. ואז הנסיעה חזרה הביתה, תרגול האיפוק האחרון עד שפותחים את המזוודות וטקס החלוקה מתחיל.
היום כבר אין מתנות מחוץ לארץ, כי ההורים לא נוסעים. מפלגת העבודה לא כל-כך קיימת. את סניף הבורגר-ראנץ' סגרו כבר מזמן, גם לשק"ם הקלאסי הוסיפו "אלקטריק" וסבא לא בין החיים כבר 16 שנים, מוני הגייגר חורקים מרוב הדיבורים על כורים גרעיניים, ואין תקווה לעם ישראל, כי כולם רוצים להיות ג'ובניקים בקריה, או רבי-שגלים עם 25 קיי בהיי-טק אחרי השחרור.
על אולם מקבלי הפנים בכלל כלו כל הקצין; הפך זה מכבר לאיזה טרמינל של טיסות צ'ארטר לאילת. הכול הפך גדול יותר, מתקדם יותר, טכנולוגיה, עמדות בידוק מתכתיות ענקיות, ערימות של אגורות טבועות בתוך ציי המזרקות, מחכות לאמודאי הפריבאטיר שיושיע אותן, שלעולם לא יגיע. סטימצקי מצד ימין, צומת ספרים מצד שמאל, באג, שמאג, קוראסונים, כוסות קפה מפלסטיק, סמארטפונים, הנהגים הממתינים עם השלטים כבר איבדו את קסמם, והחיים שלך הם מערבולת של אקדמיה ואי-ודאות, קימה, קיום ושינה לשם השגת ציונים גבוהים, שיביאו לעוד ציונים ועוד ציונים שאין להם באמת שום ערך ממשי, ושום דבר לא משתנה, ושום דבר לא קורה, ואין מזוודות ענקיות של הניינטיז לחכות להן, כי הכול קטן וקומפקטי ודחוס, ואין הפתעות ואין אהבה וכולם מקומבנים במכס, והשקט המיוחל ביחסינו עם שכנינו עדיין בושש לבוא.