לפעמים יוטיוב הוא סוג של הרפתקה, יש לו נטייה להקפיץ אותך בין עולמות שונים מרגע לרגע כמו מכונת פינבול של תוכן, בין ז'אנרים של מוסיקה, בין עבר לעתיד, בין סקירות על שואבי אבק לסרטוני גיימינג, טראמפ וקמאלה. אבל לפינבול של היום לא התכוננתי. איכשהו התגלגלתי לשיר של הראפר פישי הגדול ("עוד אח אחד" משנת 2000), משם לערוץ שאליו הועלה ששייך לאישה בשם יעל בדרשי, ומשם לסרטון עם הטייטל "טרמפיסטית עם מספר על היד".
ביום חורפי-שמשי בנובמבר 2019, יעל בדרשי נתנה טרמפ לאישה בת 92 שהמתינה למונית ליד קופת חולים בתל אביב, בחזרה לביתה ברמת גן. תיעוד השיחה ביניהן אורך 38 דקות, ונוגע בין השאר במקומות כמו אושוויץ, ברגן בלזן ובוכנוואלד, והשאלה למה ואיך בכל זאת. לא אסכם את הדברים בנקודות כי זה לא סרטון ב-reels או בטיקטוק, זה סרטון שהלוואי וכל ישראלי היה צופה בו.
מה שכן אגיד זה שזה גמר אותי בהתחלה ובסוף. קודם כל כי ראיתי לפרקים את סבתי זהבה ז"ל שם, גם היא עם קעקוע שמתחיל עם A, גם היא שרדה את אותה התופת. אבל גם ראיתי סבתא של מישהו אחר, וסבתא-רבתא של מישהו אחר. יש משהו סוריאליסטי בתמונה הזו של האישה הזו, שושנה קליינר ז"ל, נמצאת שם בנקודה הזו בזמן בסתם עוד יום שגרתי ברכב בגוש דן, מספרת על קורותיה בעברית צחה עם מבטא יידישאי נוסטלגי של פעם. ישראל 2019 נראית כל כך רחוקה מתמונות בשחור לבן מאירופה עם כינורות עצובים ברקע.
ובנקודה כלשהי, בגלל הדמעות של הנהגת, שברגע אחד נמצאת בציר ז'בוטינסקי ורגע מיד לאחר מכן בברגן בלזן, היא לא שמה לב שהרמזור התחלף לירוק, והצפצופים ההיסטריים לא מבוששים לבוא. ושליחי הוולט, הקפיצות של המצלמה בשל הבורות הקטנים בכביש, הווייז שלפעמים מוריד הנחיות ומהסה את השיחה, מתערבלים עם אנשי הבריגדה והעלייה הבלתי לגאלית, הופעות של יפה ירקוני ב-1951 והעיר ראדום שבפולין.
ועוד מעט, כמו שהסטטיסטיקות בעיתונים בימי השואה תמיד מספרות, כל זה ייגמר באמת. לא יתהלכו ביננו עוד הענקים האלה, "הדור הגדול ביותר" כמו שנהוג לכנותם בנכר. ראיתי אינטראקציה נדירה עם אישה מדהימה, אדיבות, טוב לב ואהבה. מרכיבים כל-כך בסיסיים כדי ליצור את אותה "חברת מופת" שאוהבים לדבר עליה, אבל כשמסתכלים בחדשות, ולא משנה באיזה ערוץ, נוכחים לגלות את מה שיודעים כבר – שהדברים האלה הופכים ליותר ויותר נדירים עד כדי שצריך לקרוא עליהם ב"סטטוסים מצייצים".
אני לא חושב שהסיפור אבוד, לא פטליסט לפחות באספקט הזה, וגם בצוק העיתים – ואני מאוד מקווה שלא יבוא – אישאר פה כשטנק האברמס המצרי יתגלגל במורד הרחוב או כשפתאום הכול ייהפך ללבן. כי אנשים כמו שושנה מזכירים לנו למה ואיך בכל זאת.