בלב הסוואנה שהיא רחוב נווה שאנן, יושב משה כהן על שרפרף מדולדל, חובש כובע מצחייה שצבעו דהה ומביט בזעם על העוברים והשבים. ידיו המשולבות קפוצות, מסוככות בהגנה על שורת המרכולות שהוא מציע לצרכנים הפוטנציאליים החולפים ביעף; פיצ'פקעס כגון כבלים אלקטרוניים שעונים ובטריות ניצבים בטורים מסודרים היטב כמו חיילים פרוסיים, משגיחים על היקר מכול שמתחתיהם: סרטי DVD למבוגרים בלבד, על עטיפותיהם מתנוססות דמויותיהן של כל מיני הלגות ונטַשות וקַטיות, שכאן, באמצע העלטה, הן מגיחות כתיעוד אקזוטי לעולם אחר ורחוק.
בלבו של הגבר הדרוך, שעשה דרכו מקיבוץ מצובה שהופרט היישר אל השרפרף באמצע אל חור הגיהנום שהוא נווה שאנן, יש המון לספר עבור מי שהוא מגדיר "אלו שלא נמצאים פה". לדבריו, יום בו הוא לא מתמודד עם ניסיון כיוּס מדוכנו הוא יום נדיר. הוא מצביע על גברים צעירים שחורי עור מתגודדים בצדי הבזאר, ורוטן עם עיניים בוהקות: "המצרים יורים בהם ואנחנו אוספים אותם. הייתי רוצה שיזרקו את הממשלה לפה, שיראו מה זה. יום-יום יש פה אלימות, זה איום על המדינה". מאחורי הקיבוצניק לשעבר מגיחה איזו שכנה, זועקת "אל תתראיין, כתבה זה לא טוב", והוא משיב לה, מנגב את הדמעות: "צריך שידעו, צריך לספר להם".
לפני שהתמסר לעבודה בקיבוץ הוריו, מצובה, כהן מספר על ימיו בגדוד 12 של גולני בשנות החמישים הסוערות של פעולות התגמול. בכאב הוא נזכר במבצע "הר געש", בו לדבריו לקח חלק. 1955. "אני הייתי בגדוד 12. היינו שוכבים במארבים שבוע, מחרבנים במכנסיים כדי שלא ייכנסו לכאן מחבלים. ותראה עכשיו מה הם מביאים לנו פה". גבר בעל חזות אסייתית ניגש אל הדוכן ומפשפש בין הכבלים השונים. "נו טאצ'" נובח לעברו הרוכל המדופרס, שולח אותו אל הדוכן הבא. "אני אומר לך, הם יביאו לנו את הסטירה בסוף. הם יתנו לנו סטירה לא רק פה אלא בכל המדינה". באשר להאשמות בנוגע לגזענות, כהן לא מתרגש. "אני לא שונא אותם בגלל צבע העור שלהם, אני לא שונא אותם בכלל. הם לא שייכים למדינה וצריך לחיות פה כדי להבין למה הם מסוכנים".
האומנם מסוכנים? האשמותיו הגרנדיוזיות של הלוחם הבלתי-מושר לא מופרכות כאשר מתקדם הצופה הניטראלי מספר צעדים הלאה במעלה צינור השופכין האורבני. סודני צעיר נמרץ ומחויך, סוחב תיק גב ספורטיבי ולבוש חולצת כפתורים מהודרת, ניצב מעל שורה ארוכה של זוגות נעליים ושועה לכל פנייה, מצד האדם הלבן, האירופי, החוקר, הסטודנט חובש הכובע של מגלה הארצות המשופם. היליד בארץ זרה, סיימון, נותן רושם כי בנקל יכול היה להיות בצד השני של המתרס, לו רק צבע עורו לא היה שחור.
כאשר החיוך המדבק לא מוסר מפניו אף ולו למאית השנייה, מספר הפליט על התלאות שעבר עד שהגיע אל המטרופוליס שהיא תל-אביב. הוא בילה 10 שנים ארוכות במצרים שם נולדו שני בניו הראשונים, עד ששמע על הזדמנויות בישראל והחליט לעשות עלייה. כדי לפרנס גם את שני ילדיו הנוספים שנולדו כבר בארץ ואת אשתו, הוא "מסתדר", לדבריו, ומידי פעם נקרא אל הדגל כדי להרצות מול דיוויזיות של גבי מחשבים ניידים יוקרתיים במרכז הבינתחומי בהרצליה.
הוא אוהב את הישראלים, את ישראל ואת הישראליוּת, ועל אף הקשיים בהם הוא נתקל בארץ, הוא מעדיף את החיים כאן פי אלף על אלו במדינה הישנה. "יש המון בעיות, אבל אנחנו הפגנו, אנחנו מפגינים ונמשיך להפגין, כדי שיפסיקו להתייחס אלינו בעוינות".
בתגובה להתייחסויות אליו ואל שאר הפליטים, כמו זו שהציג משה כהן, הוא מגיב בשוויון-נפש. "כמו שאת העם שלכם שנאו, גם את העם שלנו. אבל אני לא דואג, אני רואה עתיד באנשים הצעירים שלכם" הוא מצהיר בבטחה, לא לפני שמשלח הזמנות לחגיגות שייערכו במסבאות נווה שאנן ב-9 ביולי, תאריך בו האוטונומיה של דרום סודאן, ממנה הגיע, צפויה להכריז על עצמה כמדינה עצמאית. לשאלה האם בכוונתו לחזור אל המדינה העצמאית, אם אכן תכונן כזו, הוא משיב בשלילה: "כאן זה הבית שלנו", הוא מצביע על שותפו לעמדת מכירת הנעליים, המהנהן בהסכמה. "אנחנו יודעים לחיות, אנחנו אנשי ג'ונגל".
רק הזמן יגיד האם סיימון וחבריו אכן ייאלצו להבריק וללטש את כישורי ההישרדות שלהם, עם עוינות גוברת מצד תושבי השכונה המקומיים, נווה שאנן מסתמן כחבית של חומר נפץ שרק ממתינה עבור הזיק הגואל.