גלב פרנואיד

יש לי זיכרון חי מאוד של הפעם הראשונה בה שמעתי את בלק סבאת'. זה היה לפני 25 שנים כמעט בדיוק, באוגוסט 2000. כהרגלי בקודש צימחתי לי את הליפה החצי-שנתית שלי שהיתה סוג של ג'ופרו שאף פעם לא הפך לשיער הארוך שרציתי כמו של חבריי שהתברכו בשיער חלק, ושכנעו אותי להסתפר.

בזמנו לא היה לי "ספר קבוע", גם בגלל תכיפות התספורות וגם בגלל שאולי רק כשמתבגרים, מאיזה גיל מסוים (אולי 25+?) מתחילים ללכת ל"ספר שלי". או לפחות זה ככה אצלי. בכל מקרה, אני הלכתי על הרפתקה והסכמתי להסתפר אצל ספר זקן כלשהו מהרצליה שאבא שלי הכיר. הוא ישב במה שנהוג היה לכנות בעולם של פעם "פסאז", איפשהו באמצע רחוב סוקולוב הישן לפני שהפכו אותו למשהו שדי קשה לזיהוי כיום.

זו היתה מספרה של פעם, שכבר בשנת 2000 הרגישה ענתיקה, חדר קטן עם כיסא אחד וספר בשנות השישים המאוחרות או השבעים המוקדמות לחייו לערך שגם נותן שירותי גילוח עם תער – מה שנקרא, שוב, בשפת האתמול: גלב. אז עוד טיפחתי רק שפם בר מצווה צנוע לכן הסתפקנו בקיצוץ הליפה המרדנית. זו לא היתה תספורת מסובכת, עושים 0.5 או משהו כזה במכונת תספורת ונראיתי כמו חייל, מעולם לא התעניינתי בפריזורות מעניינות וחיפשתי את הדבר הכי נוח ופשוט.
בכל אופן, איפשהו שם בזמן טקס הגיזום, מהרדיו בקע לפתע ריף גיטרה שהפך ל-Paranoid של בלק סבאת'. מי שמכיר, מי ששמע, יודע שזה אחד השירים הכי קליטים וכיפיים שיש. לא צריך "לאהוב רוק" כדי להעריך אותו או ליהנות ממנו. בהיעדר שאזאם, חקרתי באשר ללהקה המבצעת את השיר המגניב הזה.

הספר, כאמור, גבר שנולד כנראה בשנות השלושים, אמר לי "זה בלאק סבאת' – רוק כבד מאנגליה" ונראה לי שהוסיף שהזמר שלהם משיגנע קופ. כשחזרתי הביתה ניגשתי לנאפסטר והורדתי ימבה שירים של בלאק סבאת' והתאהבתי בקסם שלהם, או כמו שאוזי זימר: Sabbra Cadabra.

הזוי לחשוב שהעולם נטול אוזי. הבדיחה הנצחית היא שזה מוזר שאוזי עדיין חי, סוג של שמעון פרס של המטאל, אבל כששמעון הלך לעולמו בגילו המופלג אני זוכר שעדיין הייתי בסוג של שוק. לא כי זה שוק גדול שאדם בן 93 עוצם עיניים, אלא בגלל שזה פאקינג שמעון פרס שמת. גם אגדה, גם אב מייסד. אז הנה, אותו דבר כאן, רק במוסיקה ועם הרבה הרבה יותר סמים וכל הנספחים שאוהבים לקשקש עליהם כשמדברים על סגנון החיים שאוזי ניהל.

וזה מחזיר אותי לאותו ספר זקן מהרצליה, בזמן אותה תספורת ארעית של קיץ דביק לפני רבע מאה, איש שהיה כנראה בן 40+ כאשר בלאק סבאת' פרצו לתודעה בראשית שנות השבעים של המאה ה-20, שהכיר אותם ואת אוזי וידע לומר ש-Paranoid שיר שלהם. זה ביג דיל בעיני, וזה יפה, וזה חמוץ-מתוק. חמוץ כי הזמן באמת עובר והמוות של אוזי מזכיר לנו שכולנו ארעיים, מתוק כי יש לנו את הזיכרונות ואת המוסיקה שהיא נצחית.

ענייננו בין השעה הזאת

באחד מן הפאנלים הסוערים של "פופוליטיקה" בשנת 1994, ימי הסכמי אוסלו, הפנה המנחה דן מרגלית שאלה אל אורח הכבוד, פרופסור ישעיהו ליבוביץ'. נשאל הפרופסור האם הוא מתגעגע למנהיגי ישראל של פעם שהלכו לעולמם. לאחר סידור משקפיו, המאיימים שוב להחליק במורד חוטמו, הביט ליבוביץ' במרגלית בתמיהה והשיב:

"איייננ-נייייני מייי-בין אייייית פייי-רוש המילה. מה זאת אומרת להתגעגע לאדם?".

מרגלית ביאר את שאלתו בצורה לא מספקת דיה, כי קשה להסבירה, ואז ענה ליבוביץ':

"כל אחד מהם היה בשעתו – וענייננו בין השעה הזאת".

הנה לכם מודל לחיקוי. מה זה בכלל להתגעגע? זו פעולה שאפשר לעשות? כיצד זה עוזר לנו? כיצד זה מקדם אותנו? במה זה תורם? זה לא עוזר בכלום, גורנישט מיט גורנישט. מה שהיה היה, וכעת ענייננו במה שקורה בהווה, שגם הוא, כמובן, מושג חמקמק.

אם ליבוביץ' אכן לא התגעגע, יתכן שהיה סוג של גיבור על, וגיבור העל הכי חזק שיש, יותר מכל האחרים. סופרמן אולי ממש בריון ויכול לעוף כאוות נפשו, אבל מה, הוא לא מתגעגע? ובטמן לא מתגעגע להוריו?

געגוע הוא הקריפטונייט שלי. הוא מחליש אותי. הוא מביאני לדמעות. לפעמים הוא גורם לרגעים להיראות כמו נצחים קטנים. געגוע הוא סוג של אלכימיה. אין מדובר בריאליה, בעובדה, בקיים, בממשי. זה לא עיסוק במשהו שאפשר לגעת בו. הגעגוע שלי הוא מהזן הגרוע ביותר. האקסטרים, ההארדקור, ה"הכי חשוך לפני הזריחה" אבל הזריחה, כך נראה, מבוששת עד מאוד לבוא.

אני מניח שמטבעו ומיסודו געגוע הוא רגש כואב ומר. אבל יש געגוע ויש געגוע. יש געגוע בין אהוב לאהובתו, שנסיבות גרנדיוזיות יותר או פחות מונעות מהם להיות ביחד ולממש אהבתם. יש געגוע לאדם אהוב, לא בהכרח רומנטית, שלא רואים הרבה זמן. חבר, אבא, אמא. אבל יודעים שבסוף הגעגוע הזה, כמו רעב אדיר, יקבל מענה.

ואז נכנסים לקטגוריה של הגעגוע הנורא: געגוע למשהו שהיה ואינו עוד. לעולם שאינו עוד, לאנשים נדירים שעזבו את העולם. בפורטוגזית קוראים לזה Saudade וטוענים שבלתי אפשרי לתרגם את זה לכל שפה אחרת. אומרים שהזמן מרפא, אני אומר שזה בולשיט: הוא אולי מקהה במקרה הטוב.

אחד מהדברים שאני הכי מתגעגע אליהם בחיים באופן כללי הוא פירמידת הקציצות שחיכתה לי על צלחת ענקית, אחוזה בידי סבתי, כאשר סיימתי את העלייה המפרכת במדרגות בבניין ברחוב צדדי של אבן גבירול בשנות התשעים המוקדמות, לפני שהפך לקליפה ריקה של השקעות נדל"ן ומרפסות וכמובן מעלית משוכללת כדי להשביח את הערך, בעולם שבו פופוליטיקה הוחלפה ב"אופירה ולוינסון".

סבתא היתה מרכיבה את משקפי הראייה הענקיים הכהים שנראה שלכל הסבתות אז היו, שגרמו להן להיראות כמו סגניות בוס באחת מחמשת משפחות הפשע של ניו יורק סיטי. זה היה כאילו נכנסת למסעדת "אכול כפי יכולתך" מלאה באמריקאים שמנים בחולצות פסים, רק השרימפסים הוחלפו בקציצות שהן כולן אהבה.

הקציצה הראשונה פגשה בפקעיות הטעם עוד בחדר המדרגות, והשאר נאכלו בהתלהבות רבה כבר על השולחן העגול הגדול במרכז הסלון, מול טלוויזיית CRT גדולה ממערב גרמניה וחלון הצופה על הבניין הגבוה ההוא ליד בניין העירייה. במבט ימינה אפשר היה לראות את מגדל המאה, גורד השחקים הכי מרשים שהכרתי בזמנו עד שהתוודאתי לקיומו של מגדל סירס (כיום כבר וויליס) בעיר הרוחות שיקגו. לשמאל, רחוק, ניצב מגדל מאיר, עוד גורד שחקים ישראלי שהערצתי בילדותי. סבא, גם הוא מרכיב משקפיים כהים המסתירים את העין שהוציאו לו הגרמנים, היה צובט את צביטת החובה בלחיי, מלטף את ראשי ואומר "מיין קליגער קופף", מה שהתברר לי לאחר שנים רבות כ"ראש חכם שלי" בניב גליציאני (אמור לכאורה להיות קלוגר).

מכונת הגזוז שסבתא השתמשה בה הפיקה רעש שתמיד הצחיק אותי, ואני שיחקתי בבובות של כוח המחץ או בחיילים מפלסטיק (army men האוריגינל) שהיו דומים לאלו מהסרטים בקלטות הווידיאו של סבא. תמיד הצטערתי ש"להציל את טוראי ריאן" יצא לאקרנים 3 שנים לאחר שלבו הגדול נדם, הוא היה נהנה ממנו. הוא נהג להקליט סרטי מלחמה מערוצים רוסיים בעיקר וסרטי בלשים מ-RTL, וכתב עליהם "סטלינגרד", "טקס יום העצמאות 42" או משהו בסגנון. באחד מימי הולדתו האחרונים ציירתי עבורו ציור: מעין ענן שיוצאות ממנו ידיים. אני לא יודע מה התהליך שהוביל לכך שידעתי מה זה תא גזים בגיל 6-5, אבל מה שבטוח זה שלא היה פילטר אצל סבא וסבתא בכל מה שקשור לשואה.

היום אני יודע הרבה יותר על השואה ועל התהומות אליה יכולה השנאה האנושית להגיע, אבל את השואה עצמה לעולם לא אבין, וגם לא איך לאנשים המדהימים האלה היה את הכוח להמשיך ולאהוב. אבל הם אהבו, ולכן אני יכול לכתוב את המילים הללו, להודות על כך שזכיתי להכיר אותם ולהיאהב על-ידם.

"אדם הוא תמיד משהו ייחודי באופן מוחלט, חד-פעמי בהתפתחות הקוסמוס, שאין להשוותו לאף אדם אחר. ייחודיות זו ניתנת לתפיסה אך ורק באמצעות אהבת האדם."

– ויקטור פרנקל

חיים שלי

משה לוי, הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל (1987-1983)

לאחרונה יש הרבה בעלויות על חיים במדינה. בכל אשר אני הולך אני שומע את הטייטל "חיים שלי", הרבה פעמים בין זרים מוחלטים, בין מוכרן ללקוח במזללה או מפי אדם שביקש וקיבל סיגריה מפלוני אלמוני ברחוב (ואולי על כך דווקא ראוי לומר חיים שלי, אפילו שהסיגריות מקצרות אותם).

ברור כי הסיפור הזה של "חיים שלי" לא חדש בנוף הישראלי ויש לו קרובים רבים כמו "נשמה", "עיניים של אבא", "עיוני", ומיטיבי לכת יוסיפו גם "חיימי". ברור גם כי הזבן במכולת לא באמת מחשיב את הלקוחה כחייו, אלא אם היא הבת שלו או משהו כזה. ומה זה בכלל "חיים שלי"? זו חתיכת אחריות.

זה מזכיר לי ביטוי נוסף שנתקלתי בו בעבר, מעט, אבל מספיק כדי להסיק כי הוא קיים: "עולם". אמרו על מישהו שהוא "עולם". אם חיים זו חתיכת אחריות, אז עולם זה מיליארדים של חיים. אולי כוונת המחבר המקורית היתה "אתה העולם שלי" (שגם זה, שוב, חתיכת משקל) או מחמאה כזו שאפשר היה לבטאה גם ב"וואלה אחי, אתה ממש אטלס אתה".

בכל אופן, חזרה ל"חיים שלי". אז כולם חיים של כולם בימינו. ואפשר להבין את זה במובן מסוים, בהקשר ההיסטורי של העם היהודי, בהקשר הגיאופוליטי של מדינת ישראל, המצב הביטחוני, מאות הטילים הבליסטיים שעפו לכאן רק לפני שבועיים והפגישו אותנו יום-יום ולילה-לילה עם הפחד הקמאי ביותר, ה"אמיתי" ביותר – הפחד מהמוות, מחידלון, מאי-קיום.

מספר ימים לאחר שהסתיימה המלחמה עם איראן (episode 1), איזה מיקרוב צעק על במה בפסטיבל מוסיקה מפורסם באנגליה "מוות לצה"ל". אינטלקטואלים בעיני עצמם ואנליטיקאים של ביסלי בצל ניסו להסביר: "הכוונה מוות לצה"ל כארגון, כמוסד, לא לאנשים שבו". כמובן שזה בולשיט, ומי שהיה צריך עוד הוכחה קיבל אותה בדמות סרטון שבו הנבלה מאחל באותה הופעה או באחרת "death to every single soldier out there".

ביומנו ב-14 במאי 1948, כתב דוד בן-גוריון: "בארבע אחר הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון". איך זה קשור ל"חיים שלי"? אם כבר יש משהו כזה שראוי לומר עליו – חיים שלי – זה צה"ל. צה"ל הוא החיים שלנו במובן הפרוזאי ביותר של קיום יום-יומי (שאר כוחות הביטחון גם, כמובן). כל אלו שמפנטזים על ה"מוות" של צה"ל יודעים כי בלעדיו יוכלו לגמור את הסיפור של המדינה היהודית באמצעות טבח כמו זה שראינו בשבעה באוקטובר. זה נכון שלא היה הרבה צה"ל שם באותו יום נורא, מה שעוד יותר מחדד את הרוח הרצח-עמית שמרחפת מאחורי הקריאות של המכוערים בפסטיבלי השנאה.

אז אולי נתחיל לקרוא אחד לשני בשמות של רמטכ"לים. חיים בר-לב מתבקש, דדו גם סבבה. לי תקראו משה וחצי או יעקב דורי.