יש לי זיכרון חי מאוד של הפעם הראשונה בה שמעתי את בלק סבאת'. זה היה לפני 25 שנים כמעט בדיוק, באוגוסט 2000. כהרגלי בקודש צימחתי לי את הליפה החצי-שנתית שלי שהיתה סוג של ג'ופרו שאף פעם לא הפך לשיער הארוך שרציתי כמו של חבריי שהתברכו בשיער חלק, ושכנעו אותי להסתפר.
בזמנו לא היה לי "ספר קבוע", גם בגלל תכיפות התספורות וגם בגלל שאולי רק כשמתבגרים, מאיזה גיל מסוים (אולי 25+?) מתחילים ללכת ל"ספר שלי". או לפחות זה ככה אצלי. בכל מקרה, אני הלכתי על הרפתקה והסכמתי להסתפר אצל ספר זקן כלשהו מהרצליה שאבא שלי הכיר. הוא ישב במה שנהוג היה לכנות בעולם של פעם "פסאז", איפשהו באמצע רחוב סוקולוב הישן לפני שהפכו אותו למשהו שדי קשה לזיהוי כיום.
זו היתה מספרה של פעם, שכבר בשנת 2000 הרגישה ענתיקה, חדר קטן עם כיסא אחד וספר בשנות השישים המאוחרות או השבעים המוקדמות לחייו לערך שגם נותן שירותי גילוח עם תער – מה שנקרא, שוב, בשפת האתמול: גלב. אז עוד טיפחתי רק שפם בר מצווה צנוע לכן הסתפקנו בקיצוץ הליפה המרדנית. זו לא היתה תספורת מסובכת, עושים 0.5 או משהו כזה במכונת תספורת ונראיתי כמו חייל, מעולם לא התעניינתי בפריזורות מעניינות וחיפשתי את הדבר הכי נוח ופשוט.
בכל אופן, איפשהו שם בזמן טקס הגיזום, מהרדיו בקע לפתע ריף גיטרה שהפך ל-Paranoid של בלק סבאת'. מי שמכיר, מי ששמע, יודע שזה אחד השירים הכי קליטים וכיפיים שיש. לא צריך "לאהוב רוק" כדי להעריך אותו או ליהנות ממנו. בהיעדר שאזאם, חקרתי באשר ללהקה המבצעת את השיר המגניב הזה.
הספר, כאמור, גבר שנולד כנראה בשנות השלושים, אמר לי "זה בלאק סבאת' – רוק כבד מאנגליה" ונראה לי שהוסיף שהזמר שלהם משיגנע קופ. כשחזרתי הביתה ניגשתי לנאפסטר והורדתי ימבה שירים של בלאק סבאת' והתאהבתי בקסם שלהם, או כמו שאוזי זימר: Sabbra Cadabra.
הזוי לחשוב שהעולם נטול אוזי. הבדיחה הנצחית היא שזה מוזר שאוזי עדיין חי, סוג של שמעון פרס של המטאל, אבל כששמעון הלך לעולמו בגילו המופלג אני זוכר שעדיין הייתי בסוג של שוק. לא כי זה שוק גדול שאדם בן 93 עוצם עיניים, אלא בגלל שזה פאקינג שמעון פרס שמת. גם אגדה, גם אב מייסד. אז הנה, אותו דבר כאן, רק במוסיקה ועם הרבה הרבה יותר סמים וכל הנספחים שאוהבים לקשקש עליהם כשמדברים על סגנון החיים שאוזי ניהל.
וזה מחזיר אותי לאותו ספר זקן מהרצליה, בזמן אותה תספורת ארעית של קיץ דביק לפני רבע מאה, איש שהיה כנראה בן 40+ כאשר בלאק סבאת' פרצו לתודעה בראשית שנות השבעים של המאה ה-20, שהכיר אותם ואת אוזי וידע לומר ש-Paranoid שיר שלהם. זה ביג דיל בעיני, וזה יפה, וזה חמוץ-מתוק. חמוץ כי הזמן באמת עובר והמוות של אוזי מזכיר לנו שכולנו ארעיים, מתוק כי יש לנו את הזיכרונות ואת המוסיקה שהיא נצחית.
