הרבה לפני שבינה מלאכותית הכינה שיעורי הבית ויצרה תמונות מוזרות היישר מעמק ה-uncanny, בשבילי המשמעות שלה היתה האויבים הכי מפחידים במשחק מחשב: החיילים הרצחניים שנשלחו למתקן בלאק מסה כדי לטייח ולהעלים את האינצידנט החייזרי שאירע בו, ולהפגיש את המדען הצעיר, המבטיח והסורר גורדון פרימן, עם בוראו.
שלא כמו האויבים של קלאסיקות כמו דיוק ניוקם 3D, שאדו וואריור ודום שהיו ממתינים לך שתגיע ובדרך-כלל פשוט ועומדים שם ויורים בך עד שאחד ימות משל הייתם שני בוקרים מזופזפים בדו-קרב ב-high noon. בבלאק מסה דברים עבדו אחרת: החיילים היו מתקשרים בין עצמם בקולות מפולטרים דרך מכשיר קשר מפחיד, מתאמים את הקרבות איתך, מתחבאים, משליכים רימונים, מאגפים, ובאופן כללי עושים הרבה מאוד כדי לנסות ולחסל את ישבנך הג'ינג'י.
והיו שם גם חייזרים, שלא נשכח כמובן, כן? וגם הם היו חכמים וערמומיים ומפתיעים ומוזרים אחושרמוטה. אבל עבורי, לא היה משהו יותר מפחיד מהחיילים הללו. הם השתייכו ליחידה בשם H.E.C.U, ראשי תיבות ל-Hazardous Environment Combat Unit, שזה שם סקסי ל"לכו למקום הזה שקרה בו משהו פריקי וחייזרי ולגמרי לא מן העולם הזה ותחסלו את כולם, חייזרים ובני אדם כאחד". הם ירו קודם ולא שאלו שאלות אף פעם. מדען, מאבטח (Barney), חייזר, ג'ינג'י ממושקף עם לום? כדור בראש.
אבל הם לא ידעו למה הם הכניסו את עצמם. ואני לא ידעתי למה אני הכנסתי את עצמי. כלומר קצת: ידעתי שהלף לייף משחק מדובר מאוד עם הייפ וכשירדתי מהרכבל בתחילת המשחק ופגשתי באיינשטיינים שהאיצו בי להגיע לחדר הניסויים, הבנתי שמשהו שונה קורה פה. אבל רק כשאותם חיילי סער נטולי רגשות ועכבות (חוץ מאחד אבל זה ב-DLC של אחר כך) צדו אותי במשחק מלחיץ של חתול ועכבר של סוף המילניום השני, הבנתי שמשהו שונה קורה פה.
מתישהו בקיץ 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, הייתי במשימת כיוון תנועה באזור מטולה. זה היה כבר אמצע הלילה, וקול תנועת הטנקים והמשאיות שקט. עמדתי על מדרכה בשולי כביש מואר עמומות מפנסי הרחוב, מאזין לשאון יציאות הארטילריה המתערבב עם דממת השעות הקטנות של הלילה.
לפתע שיירה של אוטובוסים אזרחיים צצה מאחת הדרכים ונעו לעברי. הם נסעו לכיוון הגבול עם לבנון. האוטובוסים היו חשוכים מבפנים, אפשר היה רק לראות את צללית הנהגים. כשהם חלפו על פני אחד אחרי השני, התחלתי להבין. עשרות פרצופים מלאים בהסוואה צבאית הסתכלו עליי מתוכם. היה שם ציוד, קיטבגים ובעיקר עיניים – זה מה שהצלחתי לראות, את העיניים.
עוד אוטובוס ועוד אוטובוס, כולם נראים לי מלאים עד אפס, המשיכו בנסיעתם עד שנעלמו באופק החשוך, כמו אוטובוסי רפאים. הימים היו סביב הקרב בבינת ג'בל.
כיום כשאני רואה את הנאורים והפרוגרסיבים מטעם עצמם בעולם צורחים עד שהם צרודים, משל היו שור שרואה דגל אדום, כשהם רואים את הדגל היפה שלנו, אני שב וחוזר לחשוב על הלוחמים האלה. בזכותם פנטזיה קולקטיבית של מיליונים רבים לא מתממשת – אנחנו לא ניחנק שוב במרחצאות המוות של אירופה. הם יצרחו וישנאו ואנחנו נמשיך להתקיים, לשגשג ולחתור לשלום בטוח.
לכאורה, אני אמור לתעב את נפתלי בנט. אני אמור לתעב אותו עד מאוד. אבל אני לא. אני חושב שבסך-הכול ולמרות הכול, הוא בחור די בסיידר. אפילו שהרשימה שלו לכנסת מעלה תהיות רבות, סך-הכול נפתלי הוא בחור נחמד. אף מראהו החיצוני משרה איזושהי נחמדוּת מרגיעה, אני נזהר לומר. חיוך צ'שייר מלבב. נפתלי בנט הוא מסוג האנשים שבא לי לרקוד איתם, מיוזע, כתף לכתף, זרוע בזרוע, באיזו חתונה או אירוע גדול. לרקוד בכזו אינטנסיביות עד שהכיפה עפה ולא שמים לב מרוב שכיף. עד כדי כך אני מעריך את נפתלי בנט, אפילו שדעותיו הפוליטיות רחוקות מאוד משלי. בחור מגניב. אבל כאמור, אני אמור לתעב אותו מאוד.
ואולי לא את בנט אני אמור לשנוא בעוצמה רבה, אלא דווקא את מי שניהל את קמפיין הבחירות שלו, או יותר מדויק – את הגאון שהגה את ההברקה "משהו חדש מתחיל". הסלוגן הכה תפיס הזה, שהתנוסס שבועות ארוכים על אוטובוסים גוש-דנים מייגעים, וילות מהוגנות ועוד מקומות רנדומאליים שאליהם כיתתי רגליי, מזכירים לי, שוב ושוב, את הרגע המכונן והנוראי ההוא, כה נוראי ההוא, שבו בושרה לי הבשורה המרה: משהו חדש מתחיל.
זה קרה היום בדיוק לפני שנה. היה זה ערב שישי. החמישה עשר ביוני, שנת 2012 לספירה הנוצרית. הייתי בן 26, חודשיים וארבעה ימים. התפרקדתי על יצועי ולאוזני השמאלית הוצמד טלפוני הסלולארי הארכאי, מכשיר הדגל של נוקיה לשנת 2007, האן-95. גם כשכל העולם והסבתא הנחמדה מהקומה השנייה שמספרת לי על יהדות ליטא תמיד, עברו לסמארטפונים, נותרתי אני עם המכשיר הארכאי הזה, הסימביאני, שאפשר למחוא 2 מחיאות כפיים עד שהעלה "תוכנה", ככה קראו לזה לפני האפליקציות. כי מה לעשות, כזה אני. שונא שינויים. וכל העניין הזה של ללחוץ על מסכים ובלי כפתורים נראה לי עתידני ומסובך מדי ומוצאים תרופה לנזלת עד שאני מסיים להקליד פקקטע הודעה.
אז שם היינו. האן-95 מוצמד לאוזני השמאלית. המזגן הגוסס שלי עושה רעשים של עבודה. רק הספרות הדיגיטליות של מקלט ה"הוט" מאירות את החדר, מסמנות בניאון ירוק את שעת הפטירה. בסלון, אמנון אברמוביץ' מעיף את הפאנל עם איזו בדיחה על אולמרט באולפן שישי. ואני, במיטתי, מת לאיטי. אחטא לאמת אם אגיד שזה היה המשפט המדויק שהיא אמרה. אני חושב שהניסוח המדויק היה "מתחיל משהו". רצף המילים הזה נאמר בקול מהוסס משהו, כמשתדל לא להכאיב יותר מדי, אבל בכל-זאת יודע עד כמה הוא מכאיב. ואז היא המשיכה: "הוא לא סליזי, הוא ממש מתוק". ואז התחילו תחנוניי האלגנטיים ("אני אוהב אותך / תני לי עוד צ'אנס, תני צ'אנס לאהבה / בבקשה" ודומיהם), וגם לכך היתה תשובה מובנית למדי, שהסתכמה פחות או יותר בממרה "טו ליטל, טו לייט", אז "זה נגמר, אתה לא שומע כמה 'לא' אני אומרת לך בשיחה הזו" ולאחר מכן "בהצלחה במבחנים", וזהו. נגמר.
היא לחצה על המקש האדום הארוך הזה של האייפונים לסיום השיחה. אצלי היה כפתור END, מהארכאיים. וברגע שהם נלחצו, זהו. שנה ועשרה חודשים. 18 חודשים. 547 ימים, בהערכה חפוזה. וזהו. נלחץ כפתור אחד, קטן, אבחה פשוטה של אצבע, והפכנו מאקטואליה להיסטוריה. פרק מכובד בדברי הימים בחייהם של שני אנשים. אחת, כנראה, רוצה רק להיפטר ולשכוח ממנו, והשני, אלוהים הטוב, השני. בחור בן 26, חודשיים ו-4 ימים בוכה כמו תינוק.
ולכן אני אמור לתעב את שר התמ"ת בממשלת ישראל ה-33 במספר. בגלל שלכל אורך קמפיין הבחירות המזוין שלו, נאלצתי שוב ושוב לקרוא את הסלוגן הזה, ולהיזכר בלילה ההוא, ולהניח שברגעים אלו ממש, עת ממתין אני לאוטובוס אגד מיושן וחלוד בגשם, ולבד בעולם ואין שום מרפא והחרטה מכרסמת בי, היא מתערסלת בזרועותיו של הבחור ההוא שהחליטה על-פי שיקוליה כי יותר טוב ממני.
* * *
קשה לכתוב על פרידות. למעשה, אני כותב את הטקסט הזה בראש שלי ללא סוף ממש מאז הפרידה, כלומר, מזה כבר שנה ארוכה. גם ניסיתי לכתוב משהו שבועיים אחרי הפרידה, יומיים אחרי שהיא התקשרה ואמרה לי "לא" סופי לאחר מכתבי בן ששת הדפים + שוקולד פרה (קלאסי) + פרח ששלחתי לה בדואר שליחים מיוחד (29 שקלים חדשים עם ס.מ.ס ברגע שהמכתב נמסר לנמענ/ת. שוגר ביום רביעי, 27 ביוני, ב-08:45. הגיע לידיה: 16:59. גם הצבי של הדואר לא הציל אותי משברון לב). כל שיצא מן הטקסט ההוא שניסיתי לכתוב, כצפוי, היה מפגן די עצוב של כאב, שכמובן, הפך למכתב אליה, שלעולם היא לא תקרא, שלעולם לא ישנה לה. אולי בממד אחר. אז השארתי אותו במגירה, כי גם ככה, מה זה משנה.
קשה לכתוב על פרידות, כי, עושה רושם שאין ממש מה לומר. כלומר, יש הרבה, אבל בבוטום ליין – מה אומר? אולי יש מעט מן הפרדוקס בלכתוב שקשה לכתוב על פרידות, כאשר נמצא אני בעיצומה של מליצה ארוכה על פרידות. אולי גם אין זה מקיש עם המציאות בהתחשב בעובדה שאילולא פרידות רומנטיות היו קיימות בעולם, היינו שומעים היום בעיקר מוסיקה אינסטרומנטלית. אז יש מה להגיד על פרידות אבל באותו זמן, אין. אני יכול להגיד שכואב לי נורא. אבל איך אעביר את הכאב הזה? איך אעביר את הגעגוע והכמיהה, החרטה העמוקה, המועקה היושבת ישר על החזה ב-2 רגעים האלה אחרי שאתה מתעורר בבוקר מחלום עליה, והמוח מתחבר למציאות נטולת-היא, ואין שום ס.מ.ס בוקר טוב לרפואה.
ומה כבר אפשר לומר? הרי הזמן מרפא. והרי יש הרבה דגים בים. ולכל סיר מכסה. וזה קורה ואין מה לעשות וזה באסה אבל, וולאק, אתה כבר אדם בוגר ואתה צריך להתמודד עם זה. תתמודד עם זה. כמו גבר, נוהגים מיטיבי לכת להוסיף. אני לא יודע מה זה להתמודד עם זה כמו גבר. ההתמודדות שלי היתה להסתגר במיטה שלי לאורך יולי-אוגוסט 2012, חודשים שאני נוהג לאהוב, חרף ואף-על-פי גלוני הזיעה הבלתי-נסבלים. אנשים טסו לחו"לים שלהם ואכלו את הענבים שלהם על החופים שלהם ועשו דברים הרבה יותר חשובים עת הסתגרתי אני, כבול בשלשלאותיי המדומיינות, במיטתי. עם הכרית שהיא קנתה לי ביום הולדת 25, והבוּם-בוקס הישן שאיתרה פעם, שוכב נטוש ברחוב, והפצירה בי לקחת אותו ולשקמו, כאשר נפרדנו בנשיקה וחיבוק איזה בוקר סתמי אחד כחמישה חודשים לפני הפצצה.
נשיקה וחיבוק. בדיוק כמו שנפרדנו שבוע לפני שהנחיתה עליי את מכת הרעל הסופית, באיזו שעת אחר-צהריים רנדומלית של יוני 2012 (ה-5 ביוני, אבל מי סופר). עוד אחת מני פרידות רבות שלה ושלי. איך יכולתי לדעת, באותו רגע ממש, שזו הפעם האחרונה, אי-פעם, שאראה אותה? או לפחות, שאראה אותה במקום, בארץ, בעולם, בגלקסיה שבה היא אוהבת אותי? איך יכולתי לדעת? חשבתי כל-כך הרבה על הרגע הזה, על החיבוק האחרון שלנו, שאני לא יודע אם היא כבר ידעה אז שהוא האחרון. סתם חיבוק בפינה של איזה רחוב. נשיקה על הלחי. הולכת לאוטו שלה, וזהו, נגמר.
* * *
בסמסטר החמישי שלי באוניברסיטה, כלומר, סמסטר א' של תשע"ג, באחד מן הסמינרים שעשיתי, מספר שיעורים נכבד הוקדש להגותו של הפילוסוף האקסיסטנציאליסטי, לפרקים גם נאצי (אמנם על כך יש דיון נרחב, אז לא מתחייב), מרטין היידגר. מודה ומתוודה, ואני מאמין שאחרים שנכחו עמי שם בחדר ההרצאות יסכימו, הרבה לא הבנתי. לא פשוט בכלל, כל העניין הזה. ואינני סטודנט בחוג לפילוסופיה. אבל אני כן מאמין שהבנתי חלק אחד שעליו דיבר ארוכות המרצה, נושא שעליו היידגר כתב. המדובר היה במילה בגרמנית: Ableben. אמנם אינני מתיימר להיות בלשן לעניינים טבטוניים כלל וכלל, אבל ל-Ableben, כמו מילים רבות בגרמנית, יש ימבה פירושים, כמו "מוות" ו"סוף". פירוש אחד נוסף הוא משהו שהגיע אל סיומו, באנגלית יותר קל להבין: Came to an end.
אני מפרש את המונח כך: רעיון שהגיע למיצויו, רעיון שמת. הרעיון שהיה בינה וביני, האידיאה, היה הוא אהבה, והוא נגמר. כך, בפתאומיות, בעבורי, ולא מרצוני. הוא הגיע למיצוי מבחינת צד אחד במשוואה, והשני מוכרח להתמודד עם כך.
וזה משהו שלמדתי על פרידות בשנה העצובה שעברה עליי מאז שסגרה עליי את השאלטר בברוטאליות, לילות צ'ט בייקריים ארוכים. פרידות הן טוטאליות. ואולי כאן הקושי הגדול בלקבלן מחשבתית. כל עוד אינך מקבלן, אתה לא מקיש עם המציאות. המציאות לא שואלת אותך. במובן מסוים, לחשוב אחרת זה להיות קצת מטורף. זה מטורף לחשוב כל הזמן ולבכות ולהתגעגע ולערוג למישהי שאולי מקדישה לך ביום, בלחץ, שני נוירונים. זה אשכרה מטורלל. למה שלא תעשה משהו פרודוקטיבי עם הזמן שלך? בחור צעיר משחית את זמנו, את לבו ואת הווייתו על ריקא. זה כמו לרקוד על קבר.
וכאן הממשיות של ה-Ableben. זה לא שאיזה אדם מת. זה לא שנפל לך על הרגל פרק שני, כרך ג' של ספר תולדות ה'הגנה'. זה פשוט רעיון שמת. אבסטרקטי כל-כך, לכאורה, עד שאתה מעכל שאין יותר ס.מ.סי "בוקר טוב" ו"לילה טוב". שאין יותר מיילים חמודים שקולעים בול באמצע ימים מדפרסים. שאין יותר חיבוקים ונשיקות, גורנישט. כל זה הגיע לסיומו העגום, מתישהו, באיזה רגע אחד.
חשבתי על זה הרבה, על הרגע הזה, שבו האהבה מתה. ברי לי שזה תהליך מתמשך, שאתה לא מפסיק לאהוב מישהו בבת-אחת. אבל עדיין, מוכרח להיות הרגע הזה שבו אתה אוהב מישהו ואז אתה כבר לא. מעין מתג פנימי כזה, אפיפניה אולי, אולי זה קורה בזמן שישנים, הולכים לישון כשאוהבים מישהו ומתעוררים בלי האהבה הזו. וקשה לי כל-כך להבין איך אפשר פתאום להפסיק לאהוב מישהו שהתעוררת לצדו כל-כך הרבה בקרים, שהיית חברו הקרוב ביותר, שחלקתם כל-כך הרבה.
וזה די מטורלל שאני עדיין אוהב אותה, עכשיו, בעת כתיבת השורות הללו. כמובן שלא כמו שאהבתי אותה לפני שנה, וגם לא לפני חצי-שנה. אבל אני עדיין אוהב אותה. אפילו אמרתי לה זאת כשהתקשרתי לאחל מזל טוב אחרי חצי שנה של נתק שאני יזמתי, ואז הבנתי, כשדיברנו, כמה היא כל-כך במקום אחר. אמרתי לה בסוף השיחה: "אני תמיד אוהב אותך". היא אמרה שזה נורא נחמד, או משהו כזה, ואז הוסיפה ש"נדבר מתישהו" ונגמרה השיחה. אני לא חושב שנדבר מתישהו.
ואני תמיד אוהַב אותה, אפילו שאני לא מכיר את מי שהיא עכשיו, שהיא זרה מוחלטת, שאני יכול לייצר יותר קרבה ואינטימיות עם האישה הנחמדה בתור בקופה בסופר בשיחה על המבצע של מסטיקי מנטוס עם החבילה הזו שיותר קל להביס את הוורמאכט מאשר לפתוח אותה, מאשר איתה. ואפילו שאני כועס עליה ומבין שיש פרידות ושהן קורות אבל לא מבין איך אפשר לעשות את זה למי שאתה קורא לו החבר הכי טוב שלך. אני מבין שזה קורה, חלק מן החיים, ונתקלתי באכזבות רומנטיות בעבר, אבל אף פעם לא בעוצמה הזו, שדחפה אותי לבור כל-כך עמוק של עצב וייאוש שאף פעם לא ידעתי שקיים. ציוץ הציפורים בבוקר חדל מלהזריק בי את השמחה שהיה לפני-כן, נמנעתי מאור השמש כמה שיכולתי. המילים של סקיטר דייביס שתוהה איך לעזאזל השמש ממשיכה לזרוח החלו להיות מאוד הגיוניות (הגרסה הנהדרת של קארן קרפנטר).
***
והזיכרונות, אל אלוהים, הזיכרונות. הזיכרונות הם בפני עצמם חזית אחרת של לוחמה. איזה פיגול-עצמי מתועב, הדברים האלה שמתנגנים בראש שוב ושוב כמו סרט-נע. הנער זב החוטם שאמוּן עליהם לא מוכן להחליפם. אז יש סמטאות שאני לא אעבור בהן, ויש מקומות שאמנע בכל מאודי מלחלוף לידם, ויש את הספסל הארור ההוא של הנשיקה הראשונה, אי-אז באיזה לילה רנדומאלי באוגוסט 2010, כשמשהו חדש התחיל, אבל שום דבר לא באמת נגמר. ועכשיו כבר שנה מאז שהכול נגמר, ושום דבר לא מתחיל. ואותי זה מעסיק ועדיין נצבט לי הלב כשאני עובר ליד הגן ההוא וליד הכביש הזה ובשביל הקטן הזה שטיילנו עם הכלבה שלי, ואמנם חזרתי לישון כמו בן-אדם ואני אוכל ושותה וצוחק וחזרתי לטפח כמה תחביבים שנטשתי.
ועדיין אני מתגעגע אליה, אל מי שהיא היתה ואל מה שהיינו, ואל התקופה ואל החיבוקים החמודים והארוכים בכל פעם שהיינו נפגשים. ועדיין אני מתחרט על כל השטויות שעשיתי שדחקו אותה בסוף אל זרועותיו של מישהו אחר. ועדיין אני נושך שפתיים כשאני עובר ליד הגן הארור ההוא ומסתכל על הספסל הבלתי-מאויש ומביט בדשא ומנסה להבין בדיוק את התחושה הזו, שהיא מצד אחד אמורפית כל-כך אך מצד שני מדויקת, של לדעת שזה מת, ומשהו חדש התחיל, והוא הדבר הכי נכון ויפה ואקטואלי ותשעה קבינים של יופי, רק שלי המשהו החדש נגמר, ואני ממשיך לבהות במסך של הגיים אובר.
בפרפרזה על השאלה שהונצחה בפולקלור הישראלי על אודות מעשיהן של האיילות בשעות שבהן השמש מאירה על צדדים אחרים של הגלובוס, חשבתי גם אני על שאלה דומה לפני מספר ימים, עת התפרקדתי על יצועי בשעה 2 אחר חצות בערך, מביט בתקרה ומאזין בעל כורחי לסימפוניית האהבה של השכנה מהקומה הרביעית.
חשבתי: לאן קלטות הווידיאו הולכות?
אמנם יודע אני כי זוהי שאלה מעט אנכרוניסטית לשאול בשנת 2013 לספירה, שבה בכל רגע בכל מקום עם אינטרנט מהיר אדם שנפשו חפצה בסרט מסוים, יכול להורידו במהירות בזק ממה קוראים אותם "טורנטים". ואמנם עדיין ישנן בנמצא ספריות וידיאו, ויש סרטי די.וי.די ובלוריי. אבל אני אדבר על קלטות וידיאו, כי כמו קלטת וידיאו אני מרגיש.
ושוב אקליד שאלה מטאפיזית הרת-גורל זו: לאן קלטות הווידיאו הולכות, כאשר זורקים אותן למקום הנוראי הזה, לתוך הבולען המתכתי הזה, אשנב ההחזרה, שבדרך-כלל יש בו מעין מגלשה שאליה משליכים את האריזה, ושלום על ישראל, נגמר הגעשפט ואפשר להמשיך בחיים באף לא דאגה אחת.
ואני תוהה, מה קורה לקלטות הווידיאו כאשר הן נזרקות לשם? האם מישהו אי-פעם חשב על קלטות הווידיאו? האם מישהו חש חמלה מסוימת כאשר השליך את האריזה פנימה אל תוך האין-כלום הזה?
כמובן, יטענו הרציונאלים, מה כבר יכול לקרות? הקלטת מחליקה אל תוך ערימה של קלטות אחרות, שגם הן מיצו את תפקידן בחייו של מישהו מסוים או כמה אינדבידואלים מסוימים, ויחדיו הן שוכבות שם באלם, עד אשר איזה בחורצ'יק שחוסך כסף לטיול בדרום-אמריקה מושכן ומחזיר אל המדפים המיועדים. נו, יגידו, נישט א גרויסע מצייע. לא קורה שם משהו מיוחד.
אבל אני חושב מעבר לכך, לפעולה הברורה מאליה הזו.
אני יודע איך זה להיות קלטת וידיאו.
והרשו לי לומר לכם, אין מדובר בגליק גדול.
לוקחים אותך,
צופים בך,
מחזירים אותך,
זהו.
ואין הרבה סנטימנטים כאשר מחזירים אותך. אולי קצת, גבוליים, אולי הסרט היה מהנה, כמה הוא נגע בנו, הוא הצחיק וריגש, הוא מתח, הוא עצבן.
אבל כשרוצים להחזיר את סרט הווידיאו זה כבר לא כיף. זה כרוך בטרחה רבה. צריך ללכת ולהחזיר את הסרט, שלמעשה כבר מילא את תפקידו החיוני בחיים של הצופה המאושר. ולמי יש כוח להקדיש לו עוד זמן?
כל משאת נפשו של מחזיר הסרט, לכאשר סיים את הצפייה בו, היא להחזיר אותו בחזרה. להוריד את התיק הזה. ברגע מסוים אולי היה מקריב משהו, אולי ארוחה, בתמורה לאיזה מכשיר טלפורט חדשני עתידני כזה שישגר ת'קלטת ברגע אחד היישר בחזרה אל ספריית הווידיאו. אבל אין בנמצא. אז צריך למצוא איזו פרצת זמן בלוח הזמנים כדי להחליק אריזה קטנה לתוך הבולען הנוראי הזה של ספריות הסרטים. להשליך את "מצור ימי 2" בטרנינג בפומבי, חשופים לעיניים הבוחנות של הזולת.
אני יודע שהמקום הזה אליו הולכות קלטות הווידיאו, הוא מאוד מאוד עצוב. אני גם מניח שהוא חשוך למדי. אפשר לומר שזה מעין רִיק . אין שם הרבה מקום לתקווה. אין ידיות להיתפס בהן. כל חסדיך תלויים בידיו השעירות של הגביר שישלופך ויחזירך אל המדף שאליו אתה שייך בצדק בית הדין הגבוה לקלטות וידיאו.
אבל עד שזה קורה, פי יה. אתה שוכב שם חסר-אונים. מנסה לפענח, להבין, איך יכולים לעשות לך ככה, או כמו ששואלים בלעז יותר טוב: How can you do me this way?
לוקחים אותך,
צופים בך,
זורקים אותך.
ואולי נוירון פה ושם יתבזבז על זיכרון עליך. על הרגע ההוא שסטיבן סיגל פירק למישהו את המפרקת, אבל לא לפני שסיפר איזו בדיחה עסיסית. או הרגע האחר שבו היה פיצוץ ענק ומלא פירוטכניקה שהיתה גורמת למנחם גולן להרטיב. אבל בגדול, זה נגמר. מיצית את תפקידך עלי-אדמות בעבור אותו צופה מדומיין.
ואתה תוהה שוב, ושואל את עצמך, בעודך שוכב שם, בערימה, ליד "טיפשים בלי הפסקה" ו"שמש נצחית בראש צלול": איך אפשר? איך אפשר ככה? ללחוץ על מתג ולהיפטר ממני. לדבר גבוהה-גבוהה על הערכת הזמן שהיה ביננו אבל בלא רצון אמיתי להישאר ידידים. לזרוק לסל וחסל. חזרה למדף המטונף. איך אפשר למחות את כל הזיכרונות, לטאטא ברגע את כל הרגשות? מי אי-פעם חשב על קלטות הווידיאו הנטושות? ואיך יוצאים ככה, בנקל, בלי שום עונש, גורנישט, אלא נהפוך הוא – עם סרט אחר, מאושר, או אפילו, חלילה, סט עונות שלם של "הסמויה"? בזמן שאתה שם, בוואקום, נחנק.
בקיץ הלח של שנת 1985, בחדר מלון מהודר או אולי על איזו גונדולה מושטת בידיו של איזה ג'וספּה או אצְיו בוונציה, התרחש האירוע שהביא, בחלוף תשעה חודשים ארוכים, את המיילד דוקטור שרגא וקסלר, לשלוף אותי מן המקום שבו כל-כך אביתי להישאר. בדמעות שליש גייסתי את כל כוחותיי האפסיים בניסיון להישאר שם בפנים רק עוד קצת, אך בסוף כוח זרועו האיתנה של דוקטור וקסלר גבר פי כמה מונים על כל הגייסות שגופי התינוקי הצליח לערום. על-פי כל המקורות המהימנים, במקרה שלי לא נדרש ולו אף ספאנק אחד; בכיתי כמו קטן. היום, ברטרוספקטיבה של 9,497 ימים, אני בהחלט יכול להבין את עצמי הוולד. בכי הוא דרך מבריקה לבטא דברים שאי-אפשר באמת לבטא, בין אם על הכתב או באופן מילולי. אני אומר את זה לא על סמך קריאת מאמרים מדעיים אלא על סמך מה שאני מרגיש.
לפני שבוע ימים נמצאתי בתוך רכב פרטי, בכניסה לתל-אביב, שדרות רוקח לכיוון הים. זה היה יומיים לפני ליל הסדר ואווירת ה"יומיים לפני ליל הסדר" הדחוסה שלטה ללא עוררין במתרחש. בתוך הפקק המייאש שהשתרך עמוק אל תוך העיקול של רחוב הירקון, בחורה צעירה עוטה שמלה קיצית ורוכבת על אופניים בכיוון הנגדי, תפסה את עיניי. המחזה הוליד בין בני שיחי וביני שיחה ערה על בנות ובני עשרים פלוס שאינם יודעים לרכוב על אופניים. בין טורי האוטומובילים הנדחסים אחד אחר השני, משווים לטיפת מרווח וברכה מהאלה שאחראית על סיום הפקקים, והמוסיקה שאני לא רוצה לשמוע ושאף תחנה, על אף החלפות, לא משמיעה מוסיקה שאני רוצה לשמוע, דחקה אותי השיחה אחורה אחורה, היישר אל שנת 1996 הרחוקה.
השעה שעת ביניים מנומנמת בין הצהריים לאחר הצהריים. המיקום מגרש חניה בין שני בניינים, והמשתתפים האקטיביים הם חברי הטוב ביותר דאז, אופני בי.אמ.אקס כחולים ושדופים, ואני, שמנסה לרכוב עליהם. למן שעות הצהריים המוקדמות ועד שעות הערב המוקדמות, ניסה חברי היקר, רוכב אופניים מדופלם ומנוסה ובנו של עיתונאי תרבות אהוב ומושמץ, ללמדני את מה שבאותה עת אף אבי לא הצליח ללמד: לרכוב על אופניים.
לא שאבי לא ניסה חלילה וחס; ניסה גם ניסה, אך לא היה לאל ידו להצליח. הבעיה הייתה בי: לא האמנתי בעצמי, לא כל שכן, לא הגעתי בכלל אל עמדה שבה יכולתי לבחור אם להאמין בעצמי או לא. רכיבה על אופניים, באותם הימים שבהם זבולון המר ז"ל ניהל את משרד החינוך, נתפסה בעיניי הצעירות כדבר מה נשגב שיש כאלו שמסוגלים לעשותו, בצורה מיטבית או פחות, ויש כאלו שאינם. חלוקה דיכוטומית של דברים בחיים שהקונצפט שלה הוא די פשוט: יש דברים שאחרים יכולים לעשות ואתה לא יכול לעשות, ויש דברים שגם אתה יכול לעשות ככולם. להצליח במבחן, לעשות חיל בצבא, לעבור טסט ראשון, להתחיל עם בנות ולא להתרסק בזמן שאתה עושה את זה, ובאופן כללי, לא להשתרך יותר מדי מאחורי הנורמה.
בעיניי, רכיבה על אופניים נפלה על הקטגוריה הראשונה. משהו שאפשר לוותר עליו כי לא נוצקת מן החומר שיאפשר לך לעשותו. ובכלל, לדבר הזה יש שני גלגלים, היכן לכל הרוחות אמצא בליבת כישוריי את הנוסחה הפיזיקלית שתביא לכך שדו-האופן לא יהתל בי ויפגישני עם בטון קונקרטי, קר ובכלל לא מרחם. אז ישבתי בביתי בימי כיפור, תזמורת הבלינג-בלינגים הבלתי-נפסקת מבחוץ מקציבה את פעימות לבי המתייסר. ככה זה. אדמונד הילרי ועוד כמה אחריו יכלו לטפס על האברסט, חברי יכול לרכוב על אופניים, אני אסתפק בקו 86, הלוא הוא זוג רגליי המתפקדות.
ואז נפל דבר בישראל, וגם כמה זוגות אופניים. החליט חברי האמביציוזי כי בתום אותו יום עבודה של שנות התשעים התיכוניות, יידע חברו הטוב לרכוב על אופניים. איך וכיצד שוכנעתי לתת ידי לפרויקט, זאת איני זוכר. המחשבה כי חברי, בן גילי, יצליח היכן שאבי לא צלח, הייתה פרועה מעצם יסודה. ועדיין, וייתכן כי זהו העדיין שהכריע את הכף, לימודים כאלו עם חבר הם נטולי מתיחות ולחץ בניסיון לא לאכזב, שבאופן טבעי, אני מניח, מאפיינים לימודים עם אב.
כזוג אקדוחנים בודדים התייצבנו במגרש החניה. 4-2, שלאפשטונדה מקודש. התיישבתי בזהירות על כיסא הבי-אמ-אקס הבלתי-נוח בעליל, דרוּך כאביר אנגלי המעפיל על סוסו לקראת הסתערות אל תוך ההמון הנורמאני הפולש. שפיצי הפלסטיק שעל הכידון יוצרים בכפות ידיי טביעה אגדית, רגליי דבוקות לקרקע. חברי תפס את המושכות ואת הכידון בידיו, נאחז בחוזקה וביקש שרק אפּדל. בלית ברירה פּידלתי, ונפלתי. ניסינו שוב. נבלמה הנפילה, רק הביטחון העצמי כבר כמעט מצא נפט. "זה לא יעבוד, בוא נלך לשחק אייג' אוף אמפיירז אצלך" פטרתי, וכך המשיכה עוד שורה של תירוצים שלא ריפו את ידיו של חברי, שהכריז מניה וביה:
"דרוס אותי!".
"אה?".
"תנסה לדרוס אותי!".
כך הורה לי בתקיפות חברי הטוב. זה שטבל עמי בחולותיו העמוקים של גן אסתר; שדחף אותי במורד המגלשה של גן חיה; שאמר איתי שלום כיתה א'; שצהל עמי ועם פטריק קלייברט ואייאקס הנהדרת בגמר ליגת האלופות 1995; שחלק עמי אותה אהבה טיפשית, ילדותית ובלתי-רציונאלית בעליל ליפת הכיתה, שפחד בלא שום רציונאל מכלבי הידידותי שכל מה שרצה זה רק לישון. כל הזיכרונות הללו כולם, ועכשיו הוא מבקש ממני שאדרוס אותו. לאחר שבמלוא התוקף סירבתי למלא הוראתו, הוא החל בריצה מזוגזגת אליי, תוך המרצה מילולית ערנית. נתמך ברגליים ובכל מיני קומבינציות מוזרות, ניסיתי להתקדם לעברו ולמלא בקשתו. הוא המשיך לזגזג ולשסות אותי, תוך כדי שאני שוב ושוב מנסה לצאת מן הברוֹך, אומר "פעם אחרת, פעם אחרת", אבל הוא לא ויתר. ילד בן 9 וחצי, קטן ממני בחצי שנה, לא נותן לי הנחות, מפציר בי להתייצב מול האתגר ולהיות מסוגל לו.
וכמו הסצנה המרגשת הברירת-מחדל בסרטים, כשלפתע האנדרדוג שספג אינספור מכות ונפל פעם ועוד פעם מתחיל להשיב מלחמה שערה, הדבר קרה. איפשהו באותו רגע לבטח נשמעו נצנוצים קסמיים כאלה מאותם סרטים. רכבתי על אופניים. ולא רק שרכבתי: גם דרסתי את חברי. לא הייתה זו דריסה רצינית, שכן מהירות הרכיבה הייתה מינימלית. הצלחתי. רכבתי. תפסתי את זה די מהר. לא יודע כיצד. איזה סוויץ' פסיכולוגי, רוח השכינה, מה שזה לא יהיה – הבלתי-אפשרי הפך, בנקל, לאפשרי.
חלפו מאז 16 שנים. ביום כיפור של אותה השנה הרווחתי שפשוף טוב בברך, וגם ביום הכיפור שלאחר-מכן. המשכנו לרכוב, עד שלהי שנות החטיבה, כאשר האופניים אוחסנו בחדרים ובמחסנים קרירים. אין לי מושג מה עלה בגורל אופניי מאז, וגם לא מה עלה בגורלם של האופניים שעליהם בותקו בתוליי הפּידוליים. ואני חזרה ב-2012. הפקק קצת התקדם, אני כבר בגשר מעל הירקון. הרדיו עדיין מנגן מוסיקה שאיני אוהב. איש לבוש חולצה כתומה בוהקת חוצה בפזיזות את הכביש לקול תרועת הצפצפות. עכשיו, חברי כבר מתגורר בברלין עם חברתו, לומד באוניברסיטה ואומר ביטשן דאנקשן כל יום. אני עודני בביתי כשאיני תקוע בפקקים, לפעמים חולף בטיול עם כלבתי, מחליפתו הרוחנית של כלבי האהוב שנפטר ב-2004, במגרש החנייה ההוא שעדיין ניצב שם כיום. אני הולך שם ומדמיין ברוחי השתקפויות של שני ילדים, האחד מנסה לדרוס באופניים את השני, ואין אייפון, ואין פייסבוק, ואין ריאליטי, ואין לבבות שבורים, ובהפסקות בבית-ספר מפציצים אחד את השני עם קיפודור בחיי-שרה, ומוחו המחודד של פוקס מולדר לא יכול בכלל להגות את עצם קיומו של האנק מוּדי.
לפני יומיים האזנתי לנעימה מתוך משחק מחשב פופולארי בן התקופה ההיא שמאוד הזכיר לי, ובכיתי (Diablo Tristram Theme). לא בכי תמרורים, לא משהו שדומה למה שנשמע שם בחדר הלידה הארור ההוא באסותא; הוזלו כשלוש עד ארבע דמעות, נרשמו כמה צמרמורות, מספר זעום של רעידות, והמשכתי הלאה. עכשיו אני מאזין שוב, והדמעות זולגות מעצמן. אחר-כך אתאושש ואאחסן את קפסולת הזמן הזו איפשהו בצד, בפייבוריטס, ואשוב בטח אולי עוד חודש שוב לחזור קצת שוב. או אולי עוד שבועיים. או אולי מחרתיים. או מחר.
