שלהי יולי 2011. האוטובוס הבינעירוני בו אני עושה את דרכי מעוד מבחן אוניברסיטאי מתיש בחזרה אל כוך מבטחי, עוצר בתחנה מיוזעת של שעת צהריים קיצית-כנענית. על כלי התחבורה הציבורי עולה חייל, תג היחידה שלו אומר חיל החינוך, חולצת האל"ף הנשפכת לכל מקום חוץ מאל תוך המכנסיים, לפי הפקודות הצה"ליות, אומרת אחרת. בנעלי ספורט מאובקות צועד המגויס שאמוּן על ביטחוני אל עבר המושב הריק המיוחל, שבאופן מקרי, נבחר כזה הסמוך אליי.
באוזניי המבקשות לברוח מן ההמולה האורבאנית ומצלילי חווית התחבורה הציבורית, מתנגן ה"קייזרג'אגר מארש", "גבירגסג'אגר מארש", מארש חיילי ההרים הגרמני והאוסטרי. לצלילי שאון הקורנית, המצילתיים הבאס והחלילים השמחים של אחד מן המארשים האהובים עליי ביותר, מתיישב לצדי החייל המרושל, מתחיל לפתוח כפתורי חולצת האל"ף ונפטר מכומתתו במהירות גלקטית.
אינני מספיק לומר "אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק" כשחולצת האל"ף כבר מושלת במהירות בזק מעל פלג גופו העליון של החייל, מקופלת ונדחסת לתוך תיק ג'אנספורט מסוגנן. כבל שחור של אוזניות טלפון סלולרי מתקדם משתפל לידי, כמעט פוגע ברצפה, מורם ונדחס אל אוזניי כשל המשטרה הצבאית וכל רס"רי המשמעת. שיחת טלפון מיד מתחילה, כזו שצליליה הרמים מצליחים אפילו לחדור את מעטה האוזניות שלי, בשעת החלפת רצועה.
בראשי צועדים טורים של חיילי הרים מאומנים, מדוגמים ומצוחצחים. הם צועדים בסנכרון פרוסי מדויק לרקע האלפים, קרני השמש מתנפצות על כלי הנשיפה בצהריי יום קיץ מרכז-אירופאי בריזי, אף אחד לא מתאונן, אף אחד לא פותח כפתור, הכול קדימה, רכטס-לינקס, למען הקייזר, ממושמעים ומהוללים כמו שחיילים אמורים להיות. בעולם המציאות לידי, ולאחר-מכן מסתבר גם שבמושב שמלפניי, קמים שני חיילים בצבא ההגנה לישראל, בלתי מגולחים בעליל, שהדבר היחיד שאפשר לזהות באמצעותו את שיוכם אל הצבא המהולל הזה, הוא המכנסיים הצבאיים שהם לובשים. הם קופצים החוצה בדיצה ובמרץ, מוכנים לכלות את האפטר או את החמש תשע יומיות או את הרבעוש, בשעה 13:05 ביום רביעי, ואני חושב, לעזאזל, היכן ישנם עוד חיילים כמו החיילים ההם.
