בפרפרזה על השאלה שהונצחה בפולקלור הישראלי על אודות מעשיהן של האיילות בשעות שבהן השמש מאירה על צדדים אחרים של הגלובוס, חשבתי גם אני על שאלה דומה לפני מספר ימים, עת התפרקדתי על יצועי בשעה 2 אחר חצות בערך, מביט בתקרה ומאזין בעל כורחי לסימפוניית האהבה של השכנה מהקומה הרביעית.

חשבתי: לאן קלטות הווידיאו הולכות?

אמנם יודע אני כי זוהי שאלה מעט אנכרוניסטית לשאול בשנת 2013 לספירה, שבה בכל רגע בכל מקום עם אינטרנט מהיר אדם שנפשו חפצה בסרט מסוים, יכול להורידו במהירות בזק ממה קוראים אותם "טורנטים". ואמנם עדיין ישנן בנמצא ספריות וידיאו, ויש סרטי די.וי.די ובלוריי. אבל אני אדבר על קלטות וידיאו, כי כמו קלטת וידיאו אני מרגיש.

ושוב אקליד שאלה מטאפיזית הרת-גורל זו: לאן קלטות הווידיאו הולכות, כאשר זורקים אותן למקום הנוראי הזה, לתוך הבולען המתכתי הזה, אשנב ההחזרה, שבדרך-כלל יש בו מעין מגלשה שאליה משליכים את האריזה, ושלום על ישראל, נגמר הגעשפט ואפשר להמשיך בחיים באף לא דאגה אחת.

ואני תוהה, מה קורה לקלטות הווידיאו כאשר הן נזרקות לשם? האם מישהו אי-פעם חשב על קלטות הווידיאו? האם מישהו חש חמלה מסוימת כאשר השליך את האריזה פנימה אל תוך האין-כלום הזה?

כמובן, יטענו הרציונאלים, מה כבר יכול לקרות? הקלטת מחליקה אל תוך ערימה של קלטות אחרות, שגם הן מיצו את תפקידן בחייו של מישהו מסוים או כמה אינדבידואלים מסוימים, ויחדיו הן שוכבות שם באלם, עד אשר איזה בחורצ'יק שחוסך כסף לטיול בדרום-אמריקה מושכן ומחזיר אל המדפים המיועדים. נו, יגידו, נישט א גרויסע מצייע. לא קורה שם משהו מיוחד.

אבל אני חושב מעבר לכך, לפעולה הברורה מאליה הזו.

אני יודע איך זה להיות קלטת וידיאו.

והרשו לי לומר לכם, אין מדובר בגליק גדול.

לוקחים אותך,

צופים בך,

מחזירים אותך,

זהו.

ואין הרבה סנטימנטים כאשר מחזירים אותך. אולי קצת, גבוליים, אולי הסרט היה מהנה, כמה הוא נגע בנו, הוא הצחיק וריגש, הוא מתח, הוא עצבן.

אבל כשרוצים להחזיר את סרט הווידיאו זה כבר לא כיף. זה כרוך בטרחה רבה. צריך ללכת ולהחזיר את הסרט, שלמעשה כבר מילא את תפקידו החיוני בחיים של הצופה המאושר. ולמי יש כוח להקדיש לו עוד זמן?

כל משאת נפשו של מחזיר הסרט, לכאשר סיים את הצפייה בו, היא להחזיר אותו בחזרה. להוריד את התיק הזה. ברגע מסוים אולי היה מקריב משהו, אולי ארוחה, בתמורה לאיזה מכשיר טלפורט חדשני עתידני כזה שישגר ת'קלטת ברגע אחד היישר בחזרה אל ספריית הווידיאו. אבל אין בנמצא. אז צריך למצוא איזו פרצת זמן בלוח הזמנים כדי להחליק אריזה קטנה לתוך הבולען הנוראי הזה של ספריות הסרטים. להשליך את "מצור ימי 2" בטרנינג בפומבי, חשופים לעיניים הבוחנות של הזולת.

אני יודע שהמקום הזה אליו הולכות קלטות הווידיאו, הוא מאוד מאוד עצוב. אני גם מניח שהוא חשוך למדי. אפשר לומר שזה מעין רִיק . אין שם הרבה מקום לתקווה. אין ידיות להיתפס בהן. כל חסדיך תלויים בידיו השעירות של הגביר שישלופך ויחזירך אל המדף שאליו אתה שייך בצדק בית הדין הגבוה לקלטות וידיאו.

אבל עד שזה קורה, פי יה. אתה שוכב שם חסר-אונים. מנסה לפענח, להבין, איך יכולים לעשות לך ככה, או כמו ששואלים בלעז יותר טוב: How can you do me this way?

לוקחים אותך,

צופים בך,

זורקים אותך.

ואולי נוירון פה ושם יתבזבז על זיכרון עליך. על הרגע ההוא שסטיבן סיגל פירק למישהו את המפרקת, אבל לא לפני שסיפר איזו בדיחה עסיסית. או הרגע האחר שבו היה פיצוץ ענק ומלא פירוטכניקה שהיתה גורמת למנחם גולן להרטיב. אבל בגדול, זה נגמר. מיצית את תפקידך עלי-אדמות בעבור אותו צופה מדומיין.

ואתה תוהה שוב, ושואל את עצמך, בעודך שוכב שם, בערימה, ליד "טיפשים בלי הפסקה" ו"שמש נצחית בראש צלול": איך אפשר? איך אפשר ככה?  ללחוץ על מתג ולהיפטר ממני. לדבר גבוהה-גבוהה על הערכת הזמן שהיה ביננו אבל בלא רצון אמיתי להישאר ידידים. לזרוק לסל וחסל. חזרה למדף המטונף. איך אפשר למחות את כל הזיכרונות, לטאטא ברגע את כל הרגשות? מי אי-פעם חשב על קלטות הווידיאו הנטושות? ואיך יוצאים ככה, בנקל, בלי שום עונש, גורנישט, אלא נהפוך הוא – עם סרט אחר, מאושר, או אפילו, חלילה, סט עונות שלם של "הסמויה"? בזמן שאתה שם, בוואקום, נחנק.

איך אפשר להתייחס אליי ככה, כמו אל קלטת וידיאו?

ואז אתה נזכר.

אתה קלטת וידיאו.

תקופת המרד הערבי בארץ-ישראל התעצבה כמכרעת ומגדירה בכל הנוגע ליחסי יהודים-ערבים. "הר הגעש" התפרץ שוב והפעם בכוח עצום, ומכאן ואילך לא ניתן היה עוד לתהות לגבי גורליותו של המפגש הערבי-יהודי המתחולל בארץ-ישראל ולדחותו, וקשה עוד יותר לצפות שיימצאו דרכים אידיאליות מושלמות שיאפשרו חיים משותפים ונינוחים על כברת ארץ אחת. במפגיע נדרשה הציונות להמציא תשובה ל"שאלה נעלמה", ובתשובה זו רבדים רבים, שביניהם רובד אחד מרכזי המאגד בתוכו שאלות של מוסר, שימוש בכוח, וענייני ביטחון הלכה למעשה. היישוב נדרש למספר סוגיות עקרוניות בפן הביטחוני: כיצד להתארגן כדי להגן על הנפש ועל הרכוש? כיצד לפתח את הכוח הצבאי? כיצד להרתיע את התוקפים הערבים? לאור זאת התעוררה ביישוב מחלוקת בשאלת ההתנהלות אל מול התוקפנות הערבית, שבהקשרה תקע יתד בשיח היישובי המונח "הבלגה".

 על פי אניטה שפירא בספרה "חרב היונה", פירושו המילולי של המונח הבלגה הוא כיבוש היצר והתאפקות לנוכח מעשה רע שנעשה לך, הבאה בחשבון של שיקולים שאולי גוברים בחשיבותם על הדחף האינסטינקטיבי להשיב למי שפגע בך כגמולו. ההבלגה אומצה על-ידי ראשי היישוב המאורגן למן פרוץ המאורעות, מתוך רצון למנוע התכתשות של ערבים ויהודים שתצטייר כמלחמת אזרחים, להציג באופן ברור תמונה של תוקף ונתקף, ולהיזהר מאוד שמא יישלל מן הציונות מפעלה המשמעותי ביותר: העלייה. הישמרות זו נבעה עקב מהירותם של השלטונות להפסיק את העלייה במאורעות הדמים הקודמים עד שיונמך גובה הלהבות. גם מניע מוסרי עמד מאחורי טיעוני ההבלגה, מתוך תפיסה שגורסת כי היהודים אינם עם תאב דם שבאופיו להפעיל כוח בלתי-מרוסן בצורה עיוורת מול אוכלוסייה אזרחית, כפי שנהגו הכנופיות הערביות.

לנוכח ההבלגה, קמה, אולי באופן טבעי, גישה נוספת שקראה לבחינה אחרת של פני הדברים. מצדדיה אבחנו בעייתיות במה שהם זיהו כישיבה שלובת ידיים של יהודי ארץ-ישראל נוכח אלימותם של הערבים שגבתה מן היישוב קרבנות ברכוש ובנפש. ההבלגה, קבלו מקטרגיה, מפגינה חולשה ומבטאת התנגשות באידיאלים שהציונות, על-פי הדימוי הרווח, שמה לעצמה כמטרה. כיצד מתבסס במקשה אחת היהודי החדש שמבקש אדנות על הארץ, עם היהודי הנס על נפשו ברגע שבו הוא נתקל באיום? לשם מה ביקשו החייט מגרודנו והשוחט מז'יטומיר להגר במאמץ רב לארץ רחוקה וקשת אקלים? יכלו הם לוותר על הרפתקה זו, שהרי גם כאן וגם שם, דמם מושם להפקר, וכמו שם – גם כאן – יש נוכרי פוגעני אחר שבמאווייו יש להתחשב.

חיבור זה יתרכז במחלוקת בתקופה המאוחרת של המרד הערבי בקיץ 1938. זאת דרך סקירת שני מאמרים פובליציסטיים המכילים שתי דעות מנוגדות, נגד ובעד ההבלגה בהתאמה, שהתפרסמו בעיתונות היישוב. המאמר הראשון שיוצג התפרסם יום לאחר תלייתו של הבית"רי שלמה בן-יוסף, עולה הגרדום הראשון, עליו נגזר עונש מוות, בעקבות תפיסתו בידי השלטונות לאחר ניסיון כושל שלו ושל שני חברי בית"ר נוספים לפגע באוטובוס ערבי באזור ראש-פינה. בפעולתם הפרו בן-יוסף וחבריו את קו ההבלגה דה-פקטו, והלהבות שניצתו בעקבות תלייתו הובילו לשבירת ההבלגה מצד האצ"ל דה-יורה. המאמר השני שיוצג התפרסם במרכזו של נחשול הדמים הרצחני שפקד את הארץ במחצית חודש יולי 1938. כותבו מזהה את התקופה כהרת-גורל ליישוב היהודי וקורא לשימוש בשכל ישר ממש רגע לפני שגורל היישוב היהודי ייחרץ לשבט. הצגת שני המאמרים באופן כרונולוגי נועדה כדי לנסות ולשרטט באופן שיטתי את התפיסות בנושא השימוש בכוח ואת השפעת ההתרחשות שמחוץ לחדר מכונת הכתיבה על הפובליציסטיקה.

"עדת 'הולכים בהלוויות' פרופסיונאליים"

המאמר הראשי בעיתון "הירדן" שמתפרסם ב-30 ביוני 1938, יום לאחר עלייתו של שלמה בן-יוסף לגרדום, הוא כל-כולו כתב פלסתר נרגש המקשר את מפלגת פועלי ארץ-ישראל ישירות אל מותו של שלמה בן-יוסף, כפי שמשתקף כבר מכותרתו: "העלאת בן יוסף לגרדום – ראשית הקץ של מפא"י הבוגדת!". הכותב "ינאי" [1] מאבחן את מה שהוא מכנה "עם ומולדת" כזקוקים ל"הצלה דחופה". לדידו, המצוקה שממנה דרוש העם להצלה בהולה שכזו אינה בריטניה, זו שהמיתה את בן-יוסף. הוא מבטיח שעם אימפריה בריטית זו עוד ייעשה החשבון המר והארוך בעתיד, משום שמדובר באימפריה כפוית-טובה שכגמול להקרבתם של אנשי ניל"י והגדודים העבריים בימי מלחמת העולם למען כיבוש ארץ-ישראל, שמה היא את הצהרת בלפור לחוכא ואיטלולא.

החשבון, אליבא דינאי, צריך להיעשות עם מפא"י ש"חניכיה" בבוקר מתמוגגים בבכי בהלוויות ובערב מבלים בקולנוע, מפא"י, שגדעה פוטנציאל של בני-נוער להפוך לגיבורים והפכה אותם במקום זאת ל"עדת 'הולכים בהלוויות' פרופסיונאליים", ומפא"י שדמו של בן-יוסף על ידיה. ינאי מפקפק בהשתדלות מפא"י והסוכנות היהודית להציל את בן-יוסף, וקובע כי הדבר היחידי שמפא"י ניסתה להציל זה את עצמה מזעם העם, שכן, כאשר היא מלשינה על יהודים בפני הבריטים, היא מוצאת תמיד אוזן קשבת ויד מלטפת, אולם כאשר היא מבקשת להציל "יהודי אחד", השלטון בז לה.

מפא"י מתוארת כמי שכובלת את ידיו של הקרבן בשעה שהאויב דוקרו, ואת כבילת-ידיים זו מכנה "הבלגה". ינאי מבקש להוכיח שמפא"י אחראית למותו של בן-יוסף באמצעות מה שהוא מכנה "דוקומנט" שאותו לא ניתן להסתיר, בהתכוונו למאמר הראשי שפורסם בעיתון "דבר" חמישה ימים לאחר פעולתם של בן-יוסף וחבריו.[2] במאמר, שכתוב במה שינאי מכנה "חוסר [ה]כישרון [ה]רגיל אצלם", נכתב כי "אם יתברר כי אמנם יד יהודית שילחה את הכדורים באוטובוס הערבי, יהיה זה מחובתו של הישוב העברי לעשות חשבון נפש ולעקור משורש כל חיידקי הטירוף המחריב" (הדגשה שלי – ע.ג). ינאי מזהה דברים אלו כתמריץ בעבור השלטונות הבריטיים שמיהרו "לעקור מן השורש" את בן-יוסף, וכאב "עקירה" זו ישמש מניע כביר למה שינאי מכנה ומדגיש "מעשים גבריים שברצון הברזל".

ינאי גורס כי ביישוב ישנם יהודים רבים, "יהודים סתם", שנזדעזעו ונסערו כאשר עלה בן-יוסף לגרדום, את כאב אותנטי זה ביקשה מפא"י לדכא בכך שבלחיצת כפתור נעלמה הודעת הרבנים הראשיים שהודיעה על תענית ציבור ושבתון. אך אי-אפשר היה עוד לכבוש את הזעם, הופיעו שוב ההודעות, יהודים זעמו ברחובות, ומפא"י גייסה את ה"שוצבונד"[3] שלה כדי להיות עזר לשוטרים הבריטים אל מול ההמון הזועם. רצונה של מפא"י שדבר תלייתו של בן-יוסף יעבור בשקט לא צלח. ינאי מלין על צביעותה של מפא"י: כשעולה סכסוך בין פועלים המזוהים עמה לבין קבלנים, אזי מותר להשבית את כל תל-אביב, אבל כאשר נתלה יהודי בארץ-ישראל בפעם הראשונה מאז ימי החורבן, מפא"י מבקשת "להתרחק מכל מעשה של התפרצות בלתי אחראית, הפגנות וביטול מלאכת". אמנם בפועל, טוען ינאי, ביום התלייה היה יום-כיפור בתל-אביב, ולכן התגלתה מפא"י במערומיה, כגנב שנתפס בשעת גניבה.

במאמר שמורכב ברובו מדברי תוכחה נגד מפא"י, ניכרת הדמוניזציה שהתגלגלה בפיהם ובקולמוסיהם של אנשי ימין, למשל שירתו של אורי צבי גרינברג שנהג לדבר סרה במפא"י. במאמר של ינאי נעשה שימוש ענף במונחים כוחניים וגבריים המושמים כמעין הנגדה למפא"י שלובשת אצטלה נשית ובוגדנית. מולה ניצב גוף בלתי-מוגדר המזוהה כתלכיד של "עם עברי עתיק" ו"יהודים סתם", המושתת על מורשת לאומית-רומנטית ששואבת ממיתוסים יהודיים היסטוריים. מכך נגזר תהליך המרטיריזציה של שלמה בן-יוסף שמיד לאחר מותו משויך לפנתיאון הגיבורים היהודים מימי התנ"ך והמרידות ברומאים.

 למחרת תלייתו של בן יוסף, געש חרונו של הרחוב היהודי ובהפגנה שארגן האצ"ל נפצעו למעלה מחמישים בני אדם. לא בכדי מצוין במאמר כי החשבון עם הבריטים יידחה לעתיד: יום לאחר ההפגנה, בכינוסה של מה שדוד ניב  מכנה בספרו הוועדה הפוליטית של האצ"ל, נדחתה הצעה לאמץ קו אנטי-בריטי אלים והוחלט כי הגיעה שעת הכושר להפעיל טרור בלתי-מרוסן נגד הערבים כדי להניאם מכל פגיעה נוספת ביהודים. גושפנקא לכך כבר נמצאה על שולחנו של מפקד האצ"ל הטרי, דוד רזיאל, בדמות מברק ששלח לו אחד "מנדלסון" [4] המנחה: "If final, invest heavily". היינו, אם אכן יוצא להורג בן-יוסף, יש להגיב בכבדות.

 ואכן, למן ראשית חודש יולי הוציא האצ"ל מן הכוח אל הפועל שורה של פיגועי טרור מתוכננים להלכה, הגדול שבהם ב-25 ביולי בשוק הערבי בחיפה, פיגוע עצום בהיקפו שגבה חייהם של רבים ועורר הד נרחב בעולם. בנקודה זו חדל הכוח מלהיחשב ככלי פונקציונלי ונהפך לערך כשלעצמו, המראה לכל כי יש בכוחם של היהודים להשיב לערבים כגמולם, מנה אחת אפיים. צוואתו של שלמה בן-יוסף, "מלחמת השחרור" שבשבחה התפייט ינאי, טרפה את הקלפים וסימנה את יולי 1938 כחודש שיא באירועי הדמים כמו-גם בליבוי המתיחות הפנים-יישובית.

"פסיכופטים ריקים ממעש ומכל מחשבה קונסטרוקטיבית"

   אמצע יולי 1938. מעגל דמים חסר תקדים פוקד את ארץ-ישראל, ועידת אוויאן[5] לא נושאת על כנפיה בשורה של אופטימיות בנוגע למצוקת יהודי אירופה אשר עליה רובץ ענן שחור וכבד, ותכנית החלוקה הבריטית מקיץ 1937 נראית כמתרחקת מדי יום. עורך "הפועל הצעיר", יצחק לופבן, מזהה את התקופה כהרת-גורל בעבור היישוב היהודי, המפעל הציוני והעם היהודי שבגולה, ובמאמרו "ישוב הדעת" המתפרסם ב-15 ביולי, יוצא בהתקפה נוקבת על מעשי האלימות נגד הערבים, מתוך נימוק כי מעשים אלו עלולים להמיט אסון על היישוב ועל עתיד המפעל הציוני. לדידו הסכנה הגדולה שאורבת לפתחו של היישוב היא ניפוץ האחדות הפנימית. כשנתכלתה אחדות פנימית זו בעבר, הומט על העם היהודי אסון שהפך אותו לעם חסר מולדת, מפוזר ונרדף.

זה שנתיים ושלושה חודשים שבהן על-אף מיעוטו המספרי, היישוב הצליח לעמוד איתן תוך התבצרות והגדלת כוח התגוננותו בארץ. עמידה זו לא הייתה יכולה להיות ברת-ביצוע אילולא היה נקבע מראשית המאורעות קו ההבלגה האחראי והמחושב. בין פירותיו של קו זה נמצא גם מה שלופבן מכנה "אֶפּוׂס הגבורה" של בחורי ישראל, שמנוע מנסיבות כאלו ואחרות לבוא לידיעת הציבור. טעימה קטנה שניתנת לקוראים מספרת על בחורים העומדים על המשמר יומם ולילה בתנאים קשים ובחירוף-נפש, שמניסים כנופיות ושבפועל מהווים משמר מדיני על הארץ.  

עצם הישרדותו של היישוב, בד בבד להתחזקותו וביסוסו של משמר יהודי מאומן בנשק ובהלכי מלחמה, מהווה אנטיתזה מוחלטת לאלו אשר לופבן מכנה "גִבורי-שפתים" המנסים לפרש את קו-ההתגוננות כפסיבי. האם בפסיביות הוקמו למעלה מעשרים נקודות-ישוב בגבולותיה הקיצוניים של הארץ? האם הפסיביות היא זו שתקעה יתד בעמדות מפתח להתיישבות ולהגנה באזורים שאף בימי שקט קשה היה לחשוב על נוכחות יהודית בהם? האם אדישות, חוסר-יוזמה וכניעות, הן אלו שמנעו מן הבריטים להפסיק לגמרי את העלייה?[6] כלום ישיבה שלובת ידיים והמתנה לשוך המאורעות היא זו שהכשירה את השטח להקמת מערכת הגנה יהודית חוקית, מאומנת ומוכשרת, שגדלה ומתעצמת מדי יום ביומו?

כמשתמע, אין זו פסיביות, אלא התנהגות אחראית שמראה על בגרות מדינית, שהטתה לדעת לופבן, אפילו אם במקצת, את דעת הקהל הן בבריטניה הן בעולם הפוליטי הבינלאומי. התנהגות שקולה זו שרטטה תמונה ברורה של צד מותקף וצד תוקף; צד יוצר וצד הורס. אמנם על אף פירות ההילולים שהצמיחה ההבלגה, יתכן שיתקיימו חילוקי דעות פנימיים לגבי יעילותה ואופן יישומה, אך אלו מוסדות היישוב המאורגן וההסתדרות הציונית התוו את קו ההבלגה, ולא יעלה על הדעת שיקומו אנשים שבין אם בפרובוקציות ובין אם במעשים, ינסו לפגוע בקו זה. היישוב חלוק בינו לבין עצמו בנושאים רבים, ומדי פעם גם ניכרות הפרות משמעת בתוכו, ברם הפרת משמעת בעניין ההבלגה היא יהרג ובל יעבור, מאחר שביכולתה למוטט את הבניין כולו.

לופבן לא חוסך במילים קשות בתיאורו את מנהיגי שוברי ההבלגה כ"פסיכופטים ריקים ממעש ומכל מחשבה קונסטרוקטיבית". הוא מתייחס אל הרטוריקה הכוחנית שלהם שנשענת על המושג "שבירה" בוויכוחים רבים שניטשו בתוך היישוב, למשל, לשבור את הסתדרות העובדים.[7] עד הלום כל קריאות השבירה הללו לא מומשו, אך כעת בשעה הגורלית ביותר מתקיים ניסיון שבירה מוחשי של קו ההבלגה, שאם יצלח, היישוב היהודי יתבוסס ברסיסיו. מי שנוהה אחר מעשי נקם מטורפים מתוך מחשבה שבאמצעותם תוכרע המערכה, או שהוא ילד, או שהוא מטומטם לגמרי, שכן זהו הדבר לו חיכה בכמיהה הצד התוקף למן פרוץ המאורעות.

בשעה שחורה זו של התמוטטות הערכים האנושיים בכל תבל, ליהודים יש בן-ברית כמעט יחיד בדמותה של האימפריה הבריטית השולטת בארץ-ישראל. שלטון זה אמנם רחוק מלהיות חף מטעויות ועוולות, ובהחלט ניתן למחות על הדרכים שבהן בחר להתמודד עם הטרור, אבל מי שחושב שישנה תועלת בניפוץ שמשות בקונסוליות בריטיות אזי נשתבשה עליו דעתו לחלוטין. למה לו לעם הבריטי להמשיך ולשלוח את בניו לארץ-ישראל, למען יעמדו במערכה עם היהודים מול אויב משותף, כשמדי פעם היהודים בעצמם מיידים עליהם אבנים?

 זיהויו זה של לופבן את נחיצותה הקריטית של השותפות עם בריטניה, ועמידתו על חשיבות שמירתה, משקפת במידה רבה את תפיסת השכל הישר שהוא מעביר בטיעוניו לכל אורך המאמר. כל שורת ההישגים שאותם הוא זוקף לזכות היישוב בתקופת הזמן שחלפה מאז פרוץ המרד הערבי, לרבות עלייה לקרקע של ישובים חדשים במתכונת חומה ומגדל, חימושם הלגאלי של יהודים ויצירת גרעין לכוח משמר יהודי מזוין, יחד עם המשך העלייה אף אם גם במידה מצומצמת, כל אלו לא היו יכולים להפוך למציאות בלי אישורם של השלטונות הבריטיים.

בהדגשת חשיבות הברית עם בריטניה, מייצג לופבן גישה רווחת בקרב מנהיגי היישוב וההסתדרות הציונית, שהכירו בכך כי הדרך להגשמת הציונות עוברת בלונדון וגם בעובדה שאולי נעים יותר להצניע, שאילולא נוכחותם של כוחות הביטחון הבריטים בארץ, גורלם של יהודי הארץ עלול להיות מר ואכזר. לא בכדי מדגיש לופבן את חשיבותה של דעת הקהל הבריטית. בתור עיתונאי הוא מבין את החיוניות שבהצגת המתרחש בארץ-ישראל בפני הבוחר הבריטי כזירה שבה צד אחד תוקף והורס בזמן שהצד השני מתגונן ויוצר.

בכנות, אולי אף בפרץ רגשות, מתאר לופבן את יכולתו של פלוני למרוט שערות ראשו מול סימוא העיניים של מפרי ההבלגה, ניתן אף להתרשם שהוא מרגיש כעומד בפני שוקת שבורה באשר לסיכויים לשכנעם לחדול ממעשיהם. שימושו בשורש י-ש-ב על הקשריו השונים מטעימים את שלושת היסודות המכריעים לדידו בתקופה: לכידות היישוב, המשך ההתיישבות, והישענות על דעת מיושבת.

ביבליוגרפיה

מאמרים פובליציסטיים:

ינאי. "העלאת בן יוסף לגרדום – ראשית הקץ של מפא"י הבוגדת!", הירדן, (30.6.1938)

לופבן, יצחק. "ישוב הדעת", הפועל-הצעיר, (15.7.1938)

מקורות משניים:

 שפירא, אניטה. חרב היונה: הציונות והכוח 1948 – 1881 (תל אביב, עם עובד, 1992).

דוד, ניב. מערכות הארגון הצבאי הלאומי: מהגנה להתקפה (1939 – 1937), (מוסד קלוזנר, 1965),

---

[1] פסבדון. כוונת הכותב היא ככל הנראה לינאי אלכסנדר, מלך יהודה משנת 103 עד 78 לפנה"ס. חרף פנייה לארכיון ז'בוטינסקי ומכון "גנזים", לא נתגלתה זהותו האמיתית של ינאי.

[2] "דבר היום", 26/4/1938.

[3] מיליציה שהקימה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוסטריה בשנות העשרים.

[4] כינוי מחתרתי של זאב ז'בוטינסקי.

[5] ועידה שכונסה בצרפת ביוזמתו של נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט, כדי לנסות ולתת מענה לשטף הפליטים היהודים שהיגרו מגרמניה הנאצית בעקבות רדיפותיה אותם. בתום הוועידה לא היה בה כדי להציע פתרונות ממשיים למצוקת היהודים.

[6] היא אמנם הצטמצמה, אך בניגוד למאורעות קודמים – לא נפסקה כליל.

[7] הכוונה היא כנראה למאמר "יאָ, בּרעכן!" (כן, לשבור!) שכתב זאב ז'בוטינסקי בימי המחלוקת הקשה ביישוב בנושא ארגון העבודה בראשית שנות השלושים.