באחד מן הפאנלים הסוערים של "פופוליטיקה" בשנת 1994, ימי הסכמי אוסלו, הפנה המנחה דן מרגלית שאלה אל אורח הכבוד, פרופסור ישעיהו ליבוביץ'. נשאל הפרופסור האם הוא מתגעגע למנהיגי ישראל של פעם שהלכו לעולמם. לאחר סידור משקפיו, המאיימים שוב להחליק במורד חוטמו, הביט ליבוביץ' במרגלית בתמיהה והשיב:
"איייננ-נייייני מייי-בין אייייית פייי-רוש המילה. מה זאת אומרת להתגעגע לאדם?".
מרגלית ביאר את שאלתו בצורה לא מספקת דיה, כי קשה להסבירה, ואז ענה ליבוביץ':
"כל אחד מהם היה בשעתו – וענייננו בין השעה הזאת".
הנה לכם מודל לחיקוי. מה זה בכלל להתגעגע? זו פעולה שאפשר לעשות? כיצד זה עוזר לנו? כיצד זה מקדם אותנו? במה זה תורם? זה לא עוזר בכלום, גורנישט מיט גורנישט. מה שהיה היה, וכעת ענייננו במה שקורה בהווה, שגם הוא, כמובן, מושג חמקמק.
אם ליבוביץ' אכן לא התגעגע, יתכן שהיה סוג של גיבור על, וגיבור העל הכי חזק שיש, יותר מכל האחרים. סופרמן אולי ממש בריון ויכול לעוף כאוות נפשו, אבל מה, הוא לא מתגעגע? ובטמן לא מתגעגע להוריו?
געגוע הוא הקריפטונייט שלי. הוא מחליש אותי. הוא מביאני לדמעות. לפעמים הוא גורם לרגעים להיראות כמו נצחים קטנים. געגוע הוא סוג של אלכימיה. אין מדובר בריאליה, בעובדה, בקיים, בממשי. זה לא עיסוק במשהו שאפשר לגעת בו. הגעגוע שלי הוא מהזן הגרוע ביותר. האקסטרים, ההארדקור, ה"הכי חשוך לפני הזריחה" אבל הזריחה, כך נראה, מבוששת עד מאוד לבוא.
אני מניח שמטבעו ומיסודו געגוע הוא רגש כואב ומר. אבל יש געגוע ויש געגוע. יש געגוע בין אהוב לאהובתו, שנסיבות גרנדיוזיות יותר או פחות מונעות מהם להיות ביחד ולממש אהבתם. יש געגוע לאדם אהוב, לא בהכרח רומנטית, שלא רואים הרבה זמן. חבר, אבא, אמא. אבל יודעים שבסוף הגעגוע הזה, כמו רעב אדיר, יקבל מענה.
ואז נכנסים לקטגוריה של הגעגוע הנורא: געגוע למשהו שהיה ואינו עוד. לעולם שאינו עוד, לאנשים נדירים שעזבו את העולם. בפורטוגזית קוראים לזה Saudade וטוענים שבלתי אפשרי לתרגם את זה לכל שפה אחרת. אומרים שהזמן מרפא, אני אומר שזה בולשיט: הוא אולי מקהה במקרה הטוב.
אחד מהדברים שאני הכי מתגעגע אליהם בחיים באופן כללי הוא פירמידת הקציצות שחיכתה לי על צלחת ענקית, אחוזה בידי סבתי, כאשר סיימתי את העלייה המפרכת במדרגות בבניין ברחוב צדדי של אבן גבירול בשנות התשעים המוקדמות, לפני שהפך לקליפה ריקה של השקעות נדל"ן ומרפסות וכמובן מעלית משוכללת כדי להשביח את הערך, בעולם שבו פופוליטיקה הוחלפה ב"אופירה ולוינסון".
סבתא היתה מרכיבה את משקפי הראייה הענקיים הכהים שנראה שלכל הסבתות אז היו, שגרמו להן להיראות כמו סגניות בוס באחת מחמשת משפחות הפשע של ניו יורק סיטי. זה היה כאילו נכנסת למסעדת "אכול כפי יכולתך" מלאה באמריקאים שמנים בחולצות פסים, רק השרימפסים הוחלפו בקציצות שהן כולן אהבה.
הקציצה הראשונה פגשה בפקעיות הטעם עוד בחדר המדרגות, והשאר נאכלו בהתלהבות רבה כבר על השולחן העגול הגדול במרכז הסלון, מול טלוויזיית CRT גדולה ממערב גרמניה וחלון הצופה על הבניין הגבוה ההוא ליד בניין העירייה. במבט ימינה אפשר היה לראות את מגדל המאה, גורד השחקים הכי מרשים שהכרתי בזמנו עד שהתוודאתי לקיומו של מגדל סירס (כיום כבר וויליס) בעיר הרוחות שיקגו. לשמאל, רחוק, ניצב מגדל מאיר, עוד גורד שחקים ישראלי שהערצתי בילדותי. סבא, גם הוא מרכיב משקפיים כהים המסתירים את העין שהוציאו לו הגרמנים, היה צובט את צביטת החובה בלחיי, מלטף את ראשי ואומר "מיין קליגער קופף", מה שהתברר לי לאחר שנים רבות כ"ראש חכם שלי" בניב גליציאני (אמור לכאורה להיות קלוגר).
מכונת הגזוז שסבתא השתמשה בה הפיקה רעש שתמיד הצחיק אותי, ואני שיחקתי בבובות של כוח המחץ או בחיילים מפלסטיק (army men האוריגינל) שהיו דומים לאלו מהסרטים בקלטות הווידיאו של סבא. תמיד הצטערתי ש"להציל את טוראי ריאן" יצא לאקרנים 3 שנים לאחר שלבו הגדול נדם, הוא היה נהנה ממנו. הוא נהג להקליט סרטי מלחמה מערוצים רוסיים בעיקר וסרטי בלשים מ-RTL, וכתב עליהם "סטלינגרד", "טקס יום העצמאות 42" או משהו בסגנון. באחד מימי הולדתו האחרונים ציירתי עבורו ציור: מעין ענן שיוצאות ממנו ידיים. אני לא יודע מה התהליך שהוביל לכך שידעתי מה זה תא גזים בגיל 6-5, אבל מה שבטוח זה שלא היה פילטר אצל סבא וסבתא בכל מה שקשור לשואה.
היום אני יודע הרבה יותר על השואה ועל התהומות אליה יכולה השנאה האנושית להגיע, אבל את השואה עצמה לעולם לא אבין, וגם לא איך לאנשים המדהימים האלה היה את הכוח להמשיך ולאהוב. אבל הם אהבו, ולכן אני יכול לכתוב את המילים הללו, להודות על כך שזכיתי להכיר אותם ולהיאהב על-ידם.
"אדם הוא תמיד משהו ייחודי באופן מוחלט, חד-פעמי בהתפתחות הקוסמוס, שאין להשוותו לאף אדם אחר. ייחודיות זו ניתנת לתפיסה אך ורק באמצעות אהבת האדם."
דיוק ניוקם 3D מציין 29 שנה היום. הפעם הראשונה שפגשתי בו היתה מתישהו ב-1996, בביתו של חברי החדש מכיתה ד', מייק אלדר. הוא עלה ארצה עם משפחתו מקנדה והם התגוררו ברחוב על שמו של המשורר הלאומי, רחוב צד ישנוני רענני קלאסי. את המשחק שיחקנו על מחשב העבודה של אביו, מחשב פקרד בל ענקי עם מסך CRT מצויד ברמקולים בילט-אין. פאפא אלדר היה איש מחשבים רציני, איש חמור סבר וגבוה כמו בנו, מהאבות הניינטיזיים האלה שבקושי נמצאים בבית וכל חודש טסים לעסקים. לכן הופתעתי לגלות משחק כמו דיוק ניוקם על מחשב העבודה שלו. אבל אולי כאן טמון סוד ההצלחה הגדולה, האימפקט של המשחק, שמשך גם ילדים בני 10 מתלהבים וגם אנשי משפחה בשנות הארבעים לחייהם, בעשור ובזמן שבו המילה "גיימר" עדיין היתה זרה לזולת ושמורה למי שבאמת אהב ושיחק במשחקים.
על דמותו של דיוק ניוקם אפשר לכתוב הרבה, כתבו ועוד יכתבו. בשבילי הוא התמצית של הפנטזיה הכל-אמריקנית גברית של הניינטיז, וזה מצחיק כי הוא עצמו דווקא מאוד אייטיזי. הוא גברתן, שרירן, גס רוח וחסר עכבות. במראהו הוא מזכיר את ארנולד שוורצנגר, נער הפוסטר של סרטי הפעולה באותה תקופה, הלא-אמריקאי הכי אמריקאי שיש. דיוק מרכיב משקפי שמש של מגניבים ובפיו תמיד נמצא סיגר שמן. תספורתו היא מעין flat top שמזוהה מאוד עם הצבא האמריקאי וספציפית עם זה של המחצית השנייה של המאה העשרים, ועם המארינז.
אבל דיוק ניוקם, חוץ מהיותו מכונת הרג, הוא כל דבר חוץ ממארין. נטול משמעת, רודף שמלות, יורה קודם ושואל שאלות אחר-כך. הוא לובש גופיה אדומה וג'ינס כחול, לגופו רתום נרתיק לנשיאת תחמושת (מעין בנדולייר סגנון קאובוי) ועל אבזם חגורתו מצויר סימן אזהרה אטומי. רוצה לומר: אני ה-all American badass, יש לי אטום ואני אגמור אותך אם אני רוצה. לא להתעסק.
ואכן, עם דיוק לא כדאי להתעסק. למה לא? תשאלו את החייזרים המוזרים שהחליטו לפלוש ללוס אנג'לס הדיסוטופית שנרקחה במוחותיהם הקודחים של יוצרי המשחק, 3D Realms, שמם יבורך לעד. איזה ש"ג חייזרי מחליט להפיל את ספינת החלל של דיוק ניוקם, שמתרסקת על גג בניין. כאשר עולה השלב הראשון, החללית המופלת מתפוצצת, דיוק מטעין את אקדחו ואומר בעצבים, באמצעות קולו הרדיופוני של המדבב ג'ון סיינט ג'ון שמאז הפך לאייקון:
"Damn! Those alien bastards are gonna pay for shooting up my ride!"
ואז, בעל כורחו, דיוק נהפך למושיע האנושות, או לפחות של הווסט קואסט של אמריקה: הוא יוצא לרחובות לוס אנג'לס ושוחט את החייזרים, שבאים בצורות שונות ומגוונות: יצורים מוזרים שנראים כמו קרנג מצבי הנינג'ה, שלפעמים יכולים לעוף, pig-cops שכמו שהשם מרמז הם סוג של שוטרים שעברו מוטציה שהפכה אותם לחזירים רצחניים עם יכולת לירות, ועוד לטאות מוזרות שמעיפות על דיוק כל מיני פצצות ויריות, והוא מחזיר להם שבעתיים תוך זריקת אינסוף רפרנסים תרבותיים.
דיוק מוכן לאתגר, הוא חמוש בכלי זין מתקדמים ביותר שכוללים בין השאר שוטגאן, תת מקלע עם צליל ממכר ואפילו נשק מתקדם שמכווץ את האויבים לממדים של ריק מוראניס ב"מותק הילדים התכווצו" עד כדי שדיוק יכול למחוץ אותם עם מגפיו, מה שהוא אכן עושה. בסוף הוא משמיד את הבוס הגדול של החייזרים אחרי קרב אפי במגרש פוטבול. גוויית הבוס, ציקלופ אימתני שרק רגע לפני כן נראה חסין מפני כל פגע, מוטלת לפני דיוק, שבועט בדיוק במקום הנכון כדי שהעין הציקלופית תעוף בין השער הזה של הפוטבול האמריקאי. הקיים סוף יותר אמריקאי מזה?
המשחק מקוטלג כ-"first person shooter", הוא לא היה הראשון בסגנון, קדמו לו קלאסיקות כמו וולפנשטיין 3D (הטירה הנאצית במחוזותינו) שיצא ב-1992 ודום שיצא שנה לאחר מכן. אבל דיוק לדעתי היה חלוצי בכך שהוא זיקק וכמו שאוהבים להגיד בימינו וסליחה לא סליחה על משחק המילים, "דייק" את הז'אנר בכך שהפך את הדמות הראשית לחלק מרכזי בעלילה, שאופייה עיצב את כל חוויית המשחק. לא היה בג"צ ולא פוליטיקלי קורקט (באחד מהשלבים דיוק מגיש לרקדניות-חשפניות חופן דולרים כדי שיחשפו את שדיהן), ואם היום בהרבה משחקים יש עיסוק רב בדמות הראשית עצמה, הרי שדיוק אמנם שהיה לו אופי, לא היה עסוק בהתחבטויות פילוסופיות, דילמות מוסריות ומבט פנימי עמוק. היום יורים ובוכים, דיוק ירה וצחק. הוא לא הציל את העולם כי היה אלטרואיסט גדול, החייזרים הרסו לו חופשה מתוכננת בכך שהפילו את החללית שלו, אבל הוא עדיין גיבור כל-אמריקאי עצבני וכל יכול שמזכיר לנו מי היא המעצמה האמיתית והבלעדית של העולם הנושק לאלף השלישי לספירה.
הסדרה של דיוק ניוקם לא התחילה ב-1996 אלא ב-1991, ואחרי דיוק ניוקם 3D יצאו הרבה גירסאות שונות, אבל שום דבר לא משתווה לחוויה ש-3D הביא לעולם, כיף ניינטיזי-אייטיזי עם אינסוף פיצוצים ו-one liners במציאות שבה ברור מאוד מי הרשע ומי הטוב. ב-29 שנים שחלפו מאז יציאתו, שיחקתי בו תדיר בשלבים שונים בחיי, גם באולמות ענק בהרצאות מבוא משעממות באוניברסיטה וגם כשהייתי עמוק בתחתית בור הדיכאון, והוא אף פעם לא כשל בלהגניב חיוך על פניי. מייק, החבר שהכיר לי את המשחק, עזב לארה"ב ב-2003 וגם אליו אני מתגעגע מאז, ואסיר תודה לנצח על כך שהכניס לחיי את רוצח המוני החייזרים הבלונדיני. הוי לוס אנג'לס דיסוטופית שלי, ההיית או שחלמתי חלום?
לפעמים יוטיוב הוא סוג של הרפתקה, יש לו נטייה להקפיץ אותך בין עולמות שונים מרגע לרגע כמו מכונת פינבול של תוכן, בין ז'אנרים של מוסיקה, בין עבר לעתיד, בין סקירות על שואבי אבק לסרטוני גיימינג, טראמפ וקמאלה. אבל לפינבול של היום לא התכוננתי. איכשהו התגלגלתי לשיר של הראפר פישי הגדול ("עוד אח אחד" משנת 2000), משם לערוץ שאליו הועלה ששייך לאישה בשם יעל בדרשי, ומשם לסרטון עם הטייטל "טרמפיסטית עם מספר על היד".
ביום חורפי-שמשי בנובמבר 2019, יעל בדרשי נתנה טרמפ לאישה בת 92 שהמתינה למונית ליד קופת חולים בתל אביב, בחזרה לביתה ברמת גן. תיעוד השיחה ביניהן אורך 38 דקות, ונוגע בין השאר במקומות כמו אושוויץ, ברגן בלזן ובוכנוואלד, והשאלה למה ואיך בכל זאת. לא אסכם את הדברים בנקודות כי זה לא סרטון ב-reels או בטיקטוק, זה סרטון שהלוואי וכל ישראלי היה צופה בו.
מה שכן אגיד זה שזה גמר אותי בהתחלה ובסוף. קודם כל כי ראיתי לפרקים את סבתי זהבה ז"ל שם, גם היא עם קעקוע שמתחיל עם A, גם היא שרדה את אותה התופת. אבל גם ראיתי סבתא של מישהו אחר, וסבתא-רבתא של מישהו אחר. יש משהו סוריאליסטי בתמונה הזו של האישה הזו, שושנה קליינר ז"ל, נמצאת שם בנקודה הזו בזמן בסתם עוד יום שגרתי ברכב בגוש דן, מספרת על קורותיה בעברית צחה עם מבטא יידישאי נוסטלגי של פעם. ישראל 2019 נראית כל כך רחוקה מתמונות בשחור לבן מאירופה עם כינורות עצובים ברקע.
ובנקודה כלשהי, בגלל הדמעות של הנהגת, שברגע אחד נמצאת בציר ז'בוטינסקי ורגע מיד לאחר מכן בברגן בלזן, היא לא שמה לב שהרמזור התחלף לירוק, והצפצופים ההיסטריים לא מבוששים לבוא. ושליחי הוולט, הקפיצות של המצלמה בשל הבורות הקטנים בכביש, הווייז שלפעמים מוריד הנחיות ומהסה את השיחה, מתערבלים עם אנשי הבריגדה והעלייה הבלתי לגאלית, הופעות של יפה ירקוני ב-1951 והעיר ראדום שבפולין.
ועוד מעט, כמו שהסטטיסטיקות בעיתונים בימי השואה תמיד מספרות, כל זה ייגמר באמת. לא יתהלכו ביננו עוד הענקים האלה, "הדור הגדול ביותר" כמו שנהוג לכנותם בנכר. ראיתי אינטראקציה נדירה עם אישה מדהימה, אדיבות, טוב לב ואהבה. מרכיבים כל-כך בסיסיים כדי ליצור את אותה "חברת מופת" שאוהבים לדבר עליה, אבל כשמסתכלים בחדשות, ולא משנה באיזה ערוץ, נוכחים לגלות את מה שיודעים כבר – שהדברים האלה הופכים ליותר ויותר נדירים עד כדי שצריך לקרוא עליהם ב"סטטוסים מצייצים".
אני לא חושב שהסיפור אבוד, לא פטליסט לפחות באספקט הזה, וגם בצוק העיתים – ואני מאוד מקווה שלא יבוא – אישאר פה כשטנק האברמס המצרי יתגלגל במורד הרחוב או כשפתאום הכול ייהפך ללבן. כי אנשים כמו שושנה מזכירים לנו למה ואיך בכל זאת.
לכאורה, אני אמור לתעב את נפתלי בנט. אני אמור לתעב אותו עד מאוד. אבל אני לא. אני חושב שבסך-הכול ולמרות הכול, הוא בחור די בסיידר. אפילו שהרשימה שלו לכנסת מעלה תהיות רבות, סך-הכול נפתלי הוא בחור נחמד. אף מראהו החיצוני משרה איזושהי נחמדוּת מרגיעה, אני נזהר לומר. חיוך צ'שייר מלבב. נפתלי בנט הוא מסוג האנשים שבא לי לרקוד איתם, מיוזע, כתף לכתף, זרוע בזרוע, באיזו חתונה או אירוע גדול. לרקוד בכזו אינטנסיביות עד שהכיפה עפה ולא שמים לב מרוב שכיף. עד כדי כך אני מעריך את נפתלי בנט, אפילו שדעותיו הפוליטיות רחוקות מאוד משלי. בחור מגניב. אבל כאמור, אני אמור לתעב אותו מאוד.
ואולי לא את בנט אני אמור לשנוא בעוצמה רבה, אלא דווקא את מי שניהל את קמפיין הבחירות שלו, או יותר מדויק – את הגאון שהגה את ההברקה "משהו חדש מתחיל". הסלוגן הכה תפיס הזה, שהתנוסס שבועות ארוכים על אוטובוסים גוש-דנים מייגעים, וילות מהוגנות ועוד מקומות רנדומאליים שאליהם כיתתי רגליי, מזכירים לי, שוב ושוב, את הרגע המכונן והנוראי ההוא, כה נוראי ההוא, שבו בושרה לי הבשורה המרה: משהו חדש מתחיל.
זה קרה היום בדיוק לפני שנה. היה זה ערב שישי. החמישה עשר ביוני, שנת 2012 לספירה הנוצרית. הייתי בן 26, חודשיים וארבעה ימים. התפרקדתי על יצועי ולאוזני השמאלית הוצמד טלפוני הסלולארי הארכאי, מכשיר הדגל של נוקיה לשנת 2007, האן-95. גם כשכל העולם והסבתא הנחמדה מהקומה השנייה שמספרת לי על יהדות ליטא תמיד, עברו לסמארטפונים, נותרתי אני עם המכשיר הארכאי הזה, הסימביאני, שאפשר למחוא 2 מחיאות כפיים עד שהעלה "תוכנה", ככה קראו לזה לפני האפליקציות. כי מה לעשות, כזה אני. שונא שינויים. וכל העניין הזה של ללחוץ על מסכים ובלי כפתורים נראה לי עתידני ומסובך מדי ומוצאים תרופה לנזלת עד שאני מסיים להקליד פקקטע הודעה.
אז שם היינו. האן-95 מוצמד לאוזני השמאלית. המזגן הגוסס שלי עושה רעשים של עבודה. רק הספרות הדיגיטליות של מקלט ה"הוט" מאירות את החדר, מסמנות בניאון ירוק את שעת הפטירה. בסלון, אמנון אברמוביץ' מעיף את הפאנל עם איזו בדיחה על אולמרט באולפן שישי. ואני, במיטתי, מת לאיטי. אחטא לאמת אם אגיד שזה היה המשפט המדויק שהיא אמרה. אני חושב שהניסוח המדויק היה "מתחיל משהו". רצף המילים הזה נאמר בקול מהוסס משהו, כמשתדל לא להכאיב יותר מדי, אבל בכל-זאת יודע עד כמה הוא מכאיב. ואז היא המשיכה: "הוא לא סליזי, הוא ממש מתוק". ואז התחילו תחנוניי האלגנטיים ("אני אוהב אותך / תני לי עוד צ'אנס, תני צ'אנס לאהבה / בבקשה" ודומיהם), וגם לכך היתה תשובה מובנית למדי, שהסתכמה פחות או יותר בממרה "טו ליטל, טו לייט", אז "זה נגמר, אתה לא שומע כמה 'לא' אני אומרת לך בשיחה הזו" ולאחר מכן "בהצלחה במבחנים", וזהו. נגמר.
היא לחצה על המקש האדום הארוך הזה של האייפונים לסיום השיחה. אצלי היה כפתור END, מהארכאיים. וברגע שהם נלחצו, זהו. שנה ועשרה חודשים. 18 חודשים. 547 ימים, בהערכה חפוזה. וזהו. נלחץ כפתור אחד, קטן, אבחה פשוטה של אצבע, והפכנו מאקטואליה להיסטוריה. פרק מכובד בדברי הימים בחייהם של שני אנשים. אחת, כנראה, רוצה רק להיפטר ולשכוח ממנו, והשני, אלוהים הטוב, השני. בחור בן 26, חודשיים ו-4 ימים בוכה כמו תינוק.
ולכן אני אמור לתעב את שר התמ"ת בממשלת ישראל ה-33 במספר. בגלל שלכל אורך קמפיין הבחירות המזוין שלו, נאלצתי שוב ושוב לקרוא את הסלוגן הזה, ולהיזכר בלילה ההוא, ולהניח שברגעים אלו ממש, עת ממתין אני לאוטובוס אגד מיושן וחלוד בגשם, ולבד בעולם ואין שום מרפא והחרטה מכרסמת בי, היא מתערסלת בזרועותיו של הבחור ההוא שהחליטה על-פי שיקוליה כי יותר טוב ממני.
* * *
קשה לכתוב על פרידות. למעשה, אני כותב את הטקסט הזה בראש שלי ללא סוף ממש מאז הפרידה, כלומר, מזה כבר שנה ארוכה. גם ניסיתי לכתוב משהו שבועיים אחרי הפרידה, יומיים אחרי שהיא התקשרה ואמרה לי "לא" סופי לאחר מכתבי בן ששת הדפים + שוקולד פרה (קלאסי) + פרח ששלחתי לה בדואר שליחים מיוחד (29 שקלים חדשים עם ס.מ.ס ברגע שהמכתב נמסר לנמענ/ת. שוגר ביום רביעי, 27 ביוני, ב-08:45. הגיע לידיה: 16:59. גם הצבי של הדואר לא הציל אותי משברון לב). כל שיצא מן הטקסט ההוא שניסיתי לכתוב, כצפוי, היה מפגן די עצוב של כאב, שכמובן, הפך למכתב אליה, שלעולם היא לא תקרא, שלעולם לא ישנה לה. אולי בממד אחר. אז השארתי אותו במגירה, כי גם ככה, מה זה משנה.
קשה לכתוב על פרידות, כי, עושה רושם שאין ממש מה לומר. כלומר, יש הרבה, אבל בבוטום ליין – מה אומר? אולי יש מעט מן הפרדוקס בלכתוב שקשה לכתוב על פרידות, כאשר נמצא אני בעיצומה של מליצה ארוכה על פרידות. אולי גם אין זה מקיש עם המציאות בהתחשב בעובדה שאילולא פרידות רומנטיות היו קיימות בעולם, היינו שומעים היום בעיקר מוסיקה אינסטרומנטלית. אז יש מה להגיד על פרידות אבל באותו זמן, אין. אני יכול להגיד שכואב לי נורא. אבל איך אעביר את הכאב הזה? איך אעביר את הגעגוע והכמיהה, החרטה העמוקה, המועקה היושבת ישר על החזה ב-2 רגעים האלה אחרי שאתה מתעורר בבוקר מחלום עליה, והמוח מתחבר למציאות נטולת-היא, ואין שום ס.מ.ס בוקר טוב לרפואה.
ומה כבר אפשר לומר? הרי הזמן מרפא. והרי יש הרבה דגים בים. ולכל סיר מכסה. וזה קורה ואין מה לעשות וזה באסה אבל, וולאק, אתה כבר אדם בוגר ואתה צריך להתמודד עם זה. תתמודד עם זה. כמו גבר, נוהגים מיטיבי לכת להוסיף. אני לא יודע מה זה להתמודד עם זה כמו גבר. ההתמודדות שלי היתה להסתגר במיטה שלי לאורך יולי-אוגוסט 2012, חודשים שאני נוהג לאהוב, חרף ואף-על-פי גלוני הזיעה הבלתי-נסבלים. אנשים טסו לחו"לים שלהם ואכלו את הענבים שלהם על החופים שלהם ועשו דברים הרבה יותר חשובים עת הסתגרתי אני, כבול בשלשלאותיי המדומיינות, במיטתי. עם הכרית שהיא קנתה לי ביום הולדת 25, והבוּם-בוקס הישן שאיתרה פעם, שוכב נטוש ברחוב, והפצירה בי לקחת אותו ולשקמו, כאשר נפרדנו בנשיקה וחיבוק איזה בוקר סתמי אחד כחמישה חודשים לפני הפצצה.
נשיקה וחיבוק. בדיוק כמו שנפרדנו שבוע לפני שהנחיתה עליי את מכת הרעל הסופית, באיזו שעת אחר-צהריים רנדומלית של יוני 2012 (ה-5 ביוני, אבל מי סופר). עוד אחת מני פרידות רבות שלה ושלי. איך יכולתי לדעת, באותו רגע ממש, שזו הפעם האחרונה, אי-פעם, שאראה אותה? או לפחות, שאראה אותה במקום, בארץ, בעולם, בגלקסיה שבה היא אוהבת אותי? איך יכולתי לדעת? חשבתי כל-כך הרבה על הרגע הזה, על החיבוק האחרון שלנו, שאני לא יודע אם היא כבר ידעה אז שהוא האחרון. סתם חיבוק בפינה של איזה רחוב. נשיקה על הלחי. הולכת לאוטו שלה, וזהו, נגמר.
* * *
בסמסטר החמישי שלי באוניברסיטה, כלומר, סמסטר א' של תשע"ג, באחד מן הסמינרים שעשיתי, מספר שיעורים נכבד הוקדש להגותו של הפילוסוף האקסיסטנציאליסטי, לפרקים גם נאצי (אמנם על כך יש דיון נרחב, אז לא מתחייב), מרטין היידגר. מודה ומתוודה, ואני מאמין שאחרים שנכחו עמי שם בחדר ההרצאות יסכימו, הרבה לא הבנתי. לא פשוט בכלל, כל העניין הזה. ואינני סטודנט בחוג לפילוסופיה. אבל אני כן מאמין שהבנתי חלק אחד שעליו דיבר ארוכות המרצה, נושא שעליו היידגר כתב. המדובר היה במילה בגרמנית: Ableben. אמנם אינני מתיימר להיות בלשן לעניינים טבטוניים כלל וכלל, אבל ל-Ableben, כמו מילים רבות בגרמנית, יש ימבה פירושים, כמו "מוות" ו"סוף". פירוש אחד נוסף הוא משהו שהגיע אל סיומו, באנגלית יותר קל להבין: Came to an end.
אני מפרש את המונח כך: רעיון שהגיע למיצויו, רעיון שמת. הרעיון שהיה בינה וביני, האידיאה, היה הוא אהבה, והוא נגמר. כך, בפתאומיות, בעבורי, ולא מרצוני. הוא הגיע למיצוי מבחינת צד אחד במשוואה, והשני מוכרח להתמודד עם כך.
וזה משהו שלמדתי על פרידות בשנה העצובה שעברה עליי מאז שסגרה עליי את השאלטר בברוטאליות, לילות צ'ט בייקריים ארוכים. פרידות הן טוטאליות. ואולי כאן הקושי הגדול בלקבלן מחשבתית. כל עוד אינך מקבלן, אתה לא מקיש עם המציאות. המציאות לא שואלת אותך. במובן מסוים, לחשוב אחרת זה להיות קצת מטורף. זה מטורף לחשוב כל הזמן ולבכות ולהתגעגע ולערוג למישהי שאולי מקדישה לך ביום, בלחץ, שני נוירונים. זה אשכרה מטורלל. למה שלא תעשה משהו פרודוקטיבי עם הזמן שלך? בחור צעיר משחית את זמנו, את לבו ואת הווייתו על ריקא. זה כמו לרקוד על קבר.
וכאן הממשיות של ה-Ableben. זה לא שאיזה אדם מת. זה לא שנפל לך על הרגל פרק שני, כרך ג' של ספר תולדות ה'הגנה'. זה פשוט רעיון שמת. אבסטרקטי כל-כך, לכאורה, עד שאתה מעכל שאין יותר ס.מ.סי "בוקר טוב" ו"לילה טוב". שאין יותר מיילים חמודים שקולעים בול באמצע ימים מדפרסים. שאין יותר חיבוקים ונשיקות, גורנישט. כל זה הגיע לסיומו העגום, מתישהו, באיזה רגע אחד.
חשבתי על זה הרבה, על הרגע הזה, שבו האהבה מתה. ברי לי שזה תהליך מתמשך, שאתה לא מפסיק לאהוב מישהו בבת-אחת. אבל עדיין, מוכרח להיות הרגע הזה שבו אתה אוהב מישהו ואז אתה כבר לא. מעין מתג פנימי כזה, אפיפניה אולי, אולי זה קורה בזמן שישנים, הולכים לישון כשאוהבים מישהו ומתעוררים בלי האהבה הזו. וקשה לי כל-כך להבין איך אפשר פתאום להפסיק לאהוב מישהו שהתעוררת לצדו כל-כך הרבה בקרים, שהיית חברו הקרוב ביותר, שחלקתם כל-כך הרבה.
וזה די מטורלל שאני עדיין אוהב אותה, עכשיו, בעת כתיבת השורות הללו. כמובן שלא כמו שאהבתי אותה לפני שנה, וגם לא לפני חצי-שנה. אבל אני עדיין אוהב אותה. אפילו אמרתי לה זאת כשהתקשרתי לאחל מזל טוב אחרי חצי שנה של נתק שאני יזמתי, ואז הבנתי, כשדיברנו, כמה היא כל-כך במקום אחר. אמרתי לה בסוף השיחה: "אני תמיד אוהב אותך". היא אמרה שזה נורא נחמד, או משהו כזה, ואז הוסיפה ש"נדבר מתישהו" ונגמרה השיחה. אני לא חושב שנדבר מתישהו.
ואני תמיד אוהַב אותה, אפילו שאני לא מכיר את מי שהיא עכשיו, שהיא זרה מוחלטת, שאני יכול לייצר יותר קרבה ואינטימיות עם האישה הנחמדה בתור בקופה בסופר בשיחה על המבצע של מסטיקי מנטוס עם החבילה הזו שיותר קל להביס את הוורמאכט מאשר לפתוח אותה, מאשר איתה. ואפילו שאני כועס עליה ומבין שיש פרידות ושהן קורות אבל לא מבין איך אפשר לעשות את זה למי שאתה קורא לו החבר הכי טוב שלך. אני מבין שזה קורה, חלק מן החיים, ונתקלתי באכזבות רומנטיות בעבר, אבל אף פעם לא בעוצמה הזו, שדחפה אותי לבור כל-כך עמוק של עצב וייאוש שאף פעם לא ידעתי שקיים. ציוץ הציפורים בבוקר חדל מלהזריק בי את השמחה שהיה לפני-כן, נמנעתי מאור השמש כמה שיכולתי. המילים של סקיטר דייביס שתוהה איך לעזאזל השמש ממשיכה לזרוח החלו להיות מאוד הגיוניות (הגרסה הנהדרת של קארן קרפנטר).
***
והזיכרונות, אל אלוהים, הזיכרונות. הזיכרונות הם בפני עצמם חזית אחרת של לוחמה. איזה פיגול-עצמי מתועב, הדברים האלה שמתנגנים בראש שוב ושוב כמו סרט-נע. הנער זב החוטם שאמוּן עליהם לא מוכן להחליפם. אז יש סמטאות שאני לא אעבור בהן, ויש מקומות שאמנע בכל מאודי מלחלוף לידם, ויש את הספסל הארור ההוא של הנשיקה הראשונה, אי-אז באיזה לילה רנדומאלי באוגוסט 2010, כשמשהו חדש התחיל, אבל שום דבר לא באמת נגמר. ועכשיו כבר שנה מאז שהכול נגמר, ושום דבר לא מתחיל. ואותי זה מעסיק ועדיין נצבט לי הלב כשאני עובר ליד הגן ההוא וליד הכביש הזה ובשביל הקטן הזה שטיילנו עם הכלבה שלי, ואמנם חזרתי לישון כמו בן-אדם ואני אוכל ושותה וצוחק וחזרתי לטפח כמה תחביבים שנטשתי.
ועדיין אני מתגעגע אליה, אל מי שהיא היתה ואל מה שהיינו, ואל התקופה ואל החיבוקים החמודים והארוכים בכל פעם שהיינו נפגשים. ועדיין אני מתחרט על כל השטויות שעשיתי שדחקו אותה בסוף אל זרועותיו של מישהו אחר. ועדיין אני נושך שפתיים כשאני עובר ליד הגן הארור ההוא ומסתכל על הספסל הבלתי-מאויש ומביט בדשא ומנסה להבין בדיוק את התחושה הזו, שהיא מצד אחד אמורפית כל-כך אך מצד שני מדויקת, של לדעת שזה מת, ומשהו חדש התחיל, והוא הדבר הכי נכון ויפה ואקטואלי ותשעה קבינים של יופי, רק שלי המשהו החדש נגמר, ואני ממשיך לבהות במסך של הגיים אובר.
כשהייתי בן 4 שנים ו-9 חודשים אימצתי בלית-ברירה את גיבור הילדות הראשון שלי. דרגתו הייתה תת-אלוף ושמו היה נחמן שי. הוא שימש כדובר צה”ל בימים שבהם מסיכות מפחידות ואזעקות מבעיתות עוד יותר נפגשו לכדי חוויה שאף אדם לא אמור לחוות בחייו, בטח שלא בגיל כה צעיר: מלחמת המפרץ. היה מספיק רק בנראותו של שי כדי להרגיע אותי; החרב האדומה ועלה הזית שעל כתפיו, עיטוריו, שיערו המסודר, והמשקפיים הגדולים, שריצדו על מסך הטלוויזיה באיכות האירלי-ניינטיז הערוץ-אחדית הדיסטינקטיבית. “לשתות כוס מים” אמר נחמן והרגיע מדינה שלמה. עצם הידיעה הבטוחה הזו שתמיד יהיה שם נחמן, באולפן או בטלפון כשנחש הצפע יחליט להכיש, הפכה את תקופת הבעתה הזו להרבה יותר נסבלת.
קו ישיר עובר בין נסיבות מלחמת המפרץ לבין הנסיבות שהביאוני, גם בלי הרבה בחירה, לרכוש לעצמי גיבור חדש. זה כנראה היה מתישהו בקיץ 1992, משום שאת כיתה א’ התחלתי בספטמבר 1992 ואני זוכר שעוד לפני-כן, ריסס בכדורים את דרכו לחיי גיבורי החדש. הוא היה אמריקאי ממוצא פולני, הוא הרג הרבה נאצים, ולא כמו נחמן, הוא היה פיקטיבי לחלוטין. שמו היה ויליאם ג’וזף (בי.ג’יי) בלזקוביץ’, והוא שימש כדמות הראשית במשחק המחשב פורץ הדרך, Wolfenstein 3D, או כפי שתורגם מלעז אל שפת הקודש באותם ימים קסומים: “הטירה הנאצית”.
במועד לא מוגדר כלשהו בזמן מלחמת העולם השנייה, בלזקוביץ’, חייל קומנדו מובחר בצבא ארה”ב, מצוּוה להתגנב אל תוך טירת הולֵהאמר שבגרמניה. משימתו: מציאת התכנית הגרמנית הסודית “אייזנפאוסט” (אגרוף הברזל), שבאמצעותה, כך לפי החשד, מתכננת גרמניה הנאצית להקים צבא מושלם, יתכן שבאמצעותם של חיילי-על מושבחים, יצירים דמוניים מן הגיהינום, זומבים, רובוטים אנטישמיים ושאר חסידי אומות עולם. המשימה נכשלת; בלזקוביץ’ נתפס ונזרק לצינוקה של טירה אחרת, טירת וולפנשטיין, “ה”טירה הנאצית. הנאצים מתכננים להוציאו להורג, אבל בלזקוביץ’ לא יוותר כך בנקל: הוא מחסל את הזקיף שמשגיח על תאו, בוזז ממנו סכין ואקדח, ויוצא במסע בריחה מן הטירה המנואצת, שכורך בתוכו גם מסע נקמה של טיהור אינספור נאצים.
ישבתי מול מחשב בחדרם הישן של בני-דודיי, בקומה החמישית בבניין בגבעת שמואל, בגיל 6 וקצת, ואחזתי באקדח מפוקסל. מצאתי את עצמי בתוך תא כלא עם לבנים כחולות ולרגליי גווייתו של נאצי טבועה בתוך שלולית דם. ברקע התנגנה מוסיקה קצבית, הרואית, כמו מעודדת אותי הלאה, לפתוח את דלת המתכת הנוצצת שניצבה לפניי. חץ למעלה, מקש ארוך. הדלת הנוצצת נפתחת, מלווה בצליל מהדהד שיישמע כל-כך הרבה מעתה והלאה, ויותר בי חותם נצחי. אני מביט בחלק התחתון של המסך ומבין כי הגברתן הנאה שקלסתרונו פוזל כל כמה רגעים בחשדנות שמאלה וימינה הוא בעצם אני. עיניו כחולות ושיערו שטני-חום, תספורת צבאית עם פוני.
חץ שמאלה, חץ ימינה, אני מהלך בין החדרים, פותח וסוגר דלתות, חולף ליד כלובים חשוכים שמתוכם מבצבצות גולגלות, ועל הקירות המון צלבי קרס, נשרים גרמניים מפחידים, ותמונה של האיש הכי רשע בעולמי בגיל 6: אדולף היטלר. אני נתקע מול הפורטרט של גדול צוררי היהודים, בוחן את השפם, נרתע מצלב הקרס שעל הזרוע. המסך מאדים, המבט מוסת בכוח מן הצייר האוסטרי הדחוי ומסתובב ב-180 מעלות, תוך צלילה אל הקרקע, עד שהוא מתביית על נאצי המכוון לעברי אקדח ויורה ללא הרף. הוא חובש קסדה בוהקת ועיניו הן זוג פיקסלים כחולים. אני מת והוא צועק “אכטונג”. מתחיל מחדש. הפעם אני כבר לא מתמהמה על הנוי שמסביבי, אלא נערך מראש אל המפגש עם הנאצי הממוחשב.
השנה היא 1992 לספירת הנוצרים, ומטרתי היחידה היא להקדים את פגישתו של הנאצי המשוקץ עם בוראו. אני קצת מפוחד, הנאצי המפוקסל הזה מפחיד אותי. הוא עלול להגיח מעבר לפינה הבאה ולהרוג אותי שוב. ולעזאזל, הוא נאצי חמוש ואני ילד בן 6 שמתחיל לאכול את הקציצות הכי טעימות בעולם במדרגה ה-7 בין הקומה השנייה לשלישית שבחדר המדרגות ברחוב הצדדי של אבן-גבירול עם מכוניות הפסאט המכוסות, כי סבתא ראתה את יעקב, אבא שלה וסבא-רבא שלי, נמק למוות בדרך לגטו קולומיאה. שמעתי על זה הרבה, אולי יותר מדי, עד הגיל הרך שהוא 6. שמעתי כל-כך הרבה עד ששירבטתי ציור של תא גזים פעיל והקדשתי אותו לסבא שלי.
“אכטונג!”. טח-טח-טח. יריות באיכות מהודהדת מפלחות את הדממה שהייתה יכולה להיות מוחלטת אילולא צלילי פינויי הצלחות והסכו”ם מן השולחן הגדול שבסלון בית דודי. חץ שמאלה, חץ ימינה, יריה, “איייי!”. דיטר, רודולף, וילהלם, קלאוס, או אולי הלמוט. מישהו מהם מוטל ללא רוח חיים לפניי, בן להוֹך-קולטורה הגרמנית המפוארת, לב לבה הפועם של אירופה שהלך והשתבש לו לחלוטין, בלונדיני כמו קודמו, גם הוא טובע בשלולית של דם, ואני, לבי הקטן פועם – הרגתי נאצי. אני מתחיל לטפס בקומותיה של הטירה. גרמנים במדים חומים מאיימים ומגפיים גבוהים מנסים לשים קץ לקיומי המדומה, אבל אני דוקר בהם ויורה בהם ולוקח מהם תחמושת ומטהר את העולם מקיומם המרושע. מדי פעם כלבי זאב רצחניים מסתערים עליי וגם לחייהם אני מוכרח לשים קץ.
לא חולף זמן רב ובעודי עסוק בבזיזת גביעי זהב ויהלומים שבטח בלאו הכי נגנבו מיהודים, תוקפת אותי צרחה מקפיאת דם: “שוצסטאפל!”. בריון נאצי במדים כחולים, חובש כובע, יורה בי. הוא איש SS. אני יורה בו בחזרה. הוא מצליח לפצוע אותי, אבל גם הפעם ידי על העליונה. הוא נופל על הקרקע אל תוך שלולית דם תוך כדי הזעקה הקנונית “מיין לייבן!”, זועק לחייו, אולי בניסיון לא מוצלח לבקש מחילה בעבור קיומו השרירותי. אבל כמו שהוא לא ריחם על כל המשפחה של סבתא, וכמעט כל המשפחה של סבא, גם אני לא מרחם עליו. אני נוטל את תת-המקלע שברשותו ומתחיל לחורר נאצים.
בינתיים, אל חדר עם פוסטר גדול של מייקל ג’ורדן וחלון אל אוניברסיטת בר-אילן, דירה בקומה החמישית בבניין בגבעת-שמואל, מגיח סבי בן ה-72, מרכיב את משקפיו הכהים שמסתירים את העין המלאכותית שהחליפה את זו שהוציאו הנאצים במכות מקל בטרזין. סבא, שאשתו ובתו התינוקת הומתו בתאי הגזים של טרבלינקה, הוזעק אליי: קראו לו כדי שיראה את הנכד הצעיר שלו, “הקליגע קופף” כפי שנהג לכנותו בהתמדה, מחסל נאצים. הוא התיישב לידי וצפה בי משחק, בזמן שבן-דודי מצביע על המסך ומסביר לו מה קורה שם, על-אף שסבא לא באמת צריך, הוא מבין היטב. האדם שכל עולמו התמוטט עליו, ששוחרר וגויס כמתורגמן לצבא האדום, שהכריח גרמנים “תמימים” להרים את החולצה ולבדוק אם הם אינם חברי אס-אס כפי שטענו, אותו אדם יושב לידי, מעודד ומשבח אותי ככל שנערמות להן הגופות הנאציות.
***
זהו אחד מן הזכרונות החזקים ביותר שלי מילדותי. סבא שלי, ז”ל, יושב לידי ומביט בי משחק בוולפנשטיין בפעם הראשונה בחיי. השואה שעליה סופר לי בלי הרבה צנזורה, למן הרגע שבו יכולתי להבין, ומשחק מחשב מטורף ומהפכני, נפגשו, ואני שלטתי בדמות המרכזית, היא ביג’יי בלזקוביץ מחסל הנאצים’. גברוּתו התחברה היטב עם זו של נחמן שי. נחמן אמנם לא הרג נאצים, אבל הוא היה שם כדי להרגיע אותי ברגעים שבהם רבים וגם אני, חשו שהכול יכול להסתיים בכל רגע, כאשר העורף הישראלי נמצא תחת איום טילים בליסטיים לאורך תקופה ארוכה. ושוב קמים גויים כדי לכלותנו, ויושבים בחדרים אטומים עם מסיכות גז, וחושבים על האוקראינים הבני-אלף שהתנדבו כדי לבוא ולעזור לירות ביהודים, ואולי כל זה הולך להיגמר. אבל נחמן נמצא שם כדי לומר: chill, יהיה בסדר. ומדינת ישראל לא הושמדה.
ואז בא בי.ג’יי בלזקוביץ’ שאין לדעת אם היה בן דת-משה*, וגם אם לאו, הוא היה אחד מגיבורי היהודים הגדולים, וראוי לשתול לכבודו עץ ביד ושם. הוא שם לאל את תכנית “אייזנפאוסט” הנאצית שלבטח הייתה עלולה למנוע את ניצחונן של בעלות הברית, וכל המשתמע מכך באשר ליהדות אירופה, הוא הרג את היטלר, ואִפשר לכל ילד בישראל לערוך אלפי משפטי אייכמן מיניטאוריים שגם סימנו פריצת דרך חלוצית במשחקי המחשב, שהיוותה אב מייסד לז’אנר חדש של משחקי יריות ממבט-ראשון. במרוצת השנים, משחקי מחשב המתרחשים במלחמת העולם השנייה שבמסגרתם נלחמים בנאצים, או לא בהכרח ב”נאצים” גופא אלא בחיילי וורמאכט, הפכו לפופולאריים מאוד.
הרחבות, המשכים וחידושים רבים יצאו גם ל”טירה הנאצית”, אך שום דבר לא השתווה, לא משתווה וגם לא ישתווה, למשחק המקורי, מאז ועד היום, שהיווה בשבילי מפגש מקסים ובלתי-אמצעי, ואולי גם משונה מעט, עם מחוללי השואה, גם אם במשחק הם ספציפית שימשו כזקיפים בטירת וולפנשטיין ותו לא. בי.ג’יי בלזקוביץ’ לא כרע ברך מול מכונת המלחמה הנאצית המשומנת היטב, המשומנת אף יותר מן המונח העייף. הוא לקח תת-מקלע שמייסר וחורר לה את הצורה, והפך גם בעבורי, אי שם ליד נחמן שי, ורבין, ומכסחי השדים ושמעון ויזנטל, לגיבור משונה מאוד, אבל גדול ומיוחד.
