קטגוריה: מסות

דיוק ניוקם 3D מציין 29 שנה היום. הפעם הראשונה שפגשתי בו היתה מתישהו ב-1996, בביתו של חברי החדש מכיתה ד', מייק אלדר. הוא עלה ארצה עם משפחתו מקנדה והם התגוררו ברחוב על שמו של המשורר הלאומי, רחוב צד ישנוני רענני קלאסי. את המשחק שיחקנו על מחשב העבודה של אביו, מחשב פקרד בל ענקי עם מסך CRT מצויד ברמקולים בילט-אין. פאפא אלדר היה איש מחשבים רציני, איש חמור סבר וגבוה כמו בנו, מהאבות הניינטיזיים האלה שבקושי נמצאים בבית וכל חודש טסים לעסקים. לכן הופתעתי לגלות משחק כמו דיוק ניוקם על מחשב העבודה שלו. אבל אולי כאן טמון סוד ההצלחה הגדולה, האימפקט של המשחק, שמשך גם ילדים בני 10 מתלהבים וגם אנשי משפחה בשנות הארבעים לחייהם, בעשור ובזמן שבו המילה "גיימר" עדיין היתה זרה לזולת ושמורה למי שבאמת אהב ושיחק במשחקים.

על דמותו של דיוק ניוקם אפשר לכתוב הרבה, כתבו ועוד יכתבו. בשבילי הוא התמצית של הפנטזיה הכל-אמריקנית גברית של הניינטיז, וזה מצחיק כי הוא עצמו דווקא מאוד אייטיזי. הוא גברתן, שרירן, גס רוח וחסר עכבות. במראהו הוא מזכיר את ארנולד שוורצנגר, נער הפוסטר של סרטי הפעולה באותה תקופה, הלא-אמריקאי הכי אמריקאי שיש. דיוק מרכיב משקפי שמש של מגניבים ובפיו תמיד נמצא סיגר שמן. תספורתו היא מעין flat top שמזוהה מאוד עם הצבא האמריקאי וספציפית עם זה של המחצית השנייה של המאה העשרים, ועם המארינז.

אבל דיוק ניוקם, חוץ מהיותו מכונת הרג, הוא כל דבר חוץ ממארין. נטול משמעת, רודף שמלות, יורה קודם ושואל שאלות אחר-כך. הוא לובש גופיה אדומה וג'ינס כחול, לגופו רתום נרתיק לנשיאת תחמושת (מעין בנדולייר סגנון קאובוי) ועל אבזם חגורתו מצויר סימן אזהרה אטומי. רוצה לומר: אני ה-all American badass, יש לי אטום ואני אגמור אותך אם אני רוצה. לא להתעסק.

ואכן, עם דיוק לא כדאי להתעסק. למה לא? תשאלו את החייזרים המוזרים שהחליטו לפלוש ללוס אנג'לס הדיסוטופית שנרקחה במוחותיהם הקודחים של יוצרי המשחק, 3D Realms, שמם יבורך לעד. איזה ש"ג חייזרי מחליט להפיל את ספינת החלל של דיוק ניוקם, שמתרסקת על גג בניין. כאשר עולה השלב הראשון, החללית המופלת מתפוצצת, דיוק מטעין את אקדחו ואומר בעצבים, באמצעות קולו הרדיופוני של המדבב ג'ון סיינט ג'ון שמאז הפך לאייקון:

"Damn! Those alien bastards are gonna pay for shooting up my ride!"

ואז, בעל כורחו, דיוק נהפך למושיע האנושות, או לפחות של הווסט קואסט של אמריקה: הוא יוצא לרחובות לוס אנג'לס ושוחט את החייזרים, שבאים בצורות שונות ומגוונות: יצורים מוזרים שנראים כמו קרנג מצבי הנינג'ה, שלפעמים יכולים לעוף, pig-cops שכמו שהשם מרמז הם סוג של שוטרים שעברו מוטציה שהפכה אותם לחזירים רצחניים עם יכולת לירות, ועוד לטאות מוזרות שמעיפות על דיוק כל מיני פצצות ויריות, והוא מחזיר להם שבעתיים תוך זריקת אינסוף רפרנסים תרבותיים.

דיוק מוכן לאתגר, הוא חמוש בכלי זין מתקדמים ביותר שכוללים בין השאר שוטגאן, תת מקלע עם צליל ממכר ואפילו נשק מתקדם שמכווץ את האויבים לממדים של ריק מוראניס ב"מותק הילדים התכווצו" עד כדי שדיוק יכול למחוץ אותם עם מגפיו, מה שהוא אכן עושה. בסוף הוא משמיד את הבוס הגדול של החייזרים אחרי קרב אפי במגרש פוטבול. גוויית הבוס, ציקלופ אימתני שרק רגע לפני כן נראה חסין מפני כל פגע, מוטלת לפני דיוק, שבועט בדיוק במקום הנכון כדי שהעין הציקלופית תעוף בין השער הזה של הפוטבול האמריקאי. הקיים סוף יותר אמריקאי מזה?

המשחק מקוטלג כ-"first person shooter", הוא לא היה הראשון בסגנון, קדמו לו קלאסיקות כמו וולפנשטיין 3D (הטירה הנאצית במחוזותינו) שיצא ב-1992 ודום שיצא שנה לאחר מכן. אבל דיוק לדעתי היה חלוצי בכך שהוא זיקק וכמו שאוהבים להגיד בימינו וסליחה לא סליחה על משחק המילים, "דייק" את הז'אנר בכך שהפך את הדמות הראשית לחלק מרכזי בעלילה, שאופייה עיצב את כל חוויית המשחק. לא היה בג"צ ולא פוליטיקלי קורקט (באחד מהשלבים דיוק מגיש לרקדניות-חשפניות חופן דולרים כדי שיחשפו את שדיהן), ואם היום בהרבה משחקים יש עיסוק רב בדמות הראשית עצמה, הרי שדיוק אמנם שהיה לו אופי, לא היה עסוק בהתחבטויות פילוסופיות, דילמות מוסריות ומבט פנימי עמוק. היום יורים ובוכים, דיוק ירה וצחק. הוא לא הציל את העולם כי היה אלטרואיסט גדול, החייזרים הרסו לו חופשה מתוכננת בכך שהפילו את החללית שלו, אבל הוא עדיין גיבור כל-אמריקאי עצבני וכל יכול שמזכיר לנו מי היא המעצמה האמיתית והבלעדית של העולם הנושק לאלף השלישי לספירה.

הסדרה של דיוק ניוקם לא התחילה ב-1996 אלא ב-1991, ואחרי דיוק ניוקם 3D יצאו הרבה גירסאות שונות, אבל שום דבר לא משתווה לחוויה ש-3D הביא לעולם, כיף ניינטיזי-אייטיזי עם אינסוף פיצוצים ו-one liners במציאות שבה ברור מאוד מי הרשע ומי הטוב. ב-29 שנים שחלפו מאז יציאתו, שיחקתי בו תדיר בשלבים שונים בחיי, גם באולמות ענק בהרצאות מבוא משעממות באוניברסיטה וגם כשהייתי עמוק בתחתית בור הדיכאון, והוא אף פעם לא כשל בלהגניב חיוך על פניי. מייק, החבר שהכיר לי את המשחק, עזב לארה"ב ב-2003 וגם אליו אני מתגעגע מאז, ואסיר תודה לנצח על כך שהכניס לחיי את רוצח המוני החייזרים הבלונדיני. הוי לוס אנג'לס דיסוטופית שלי, ההיית או שחלמתי חלום?

לפעמים יוטיוב הוא סוג של הרפתקה, יש לו נטייה להקפיץ אותך בין עולמות שונים מרגע לרגע כמו מכונת פינבול של תוכן, בין ז'אנרים של מוסיקה, בין עבר לעתיד, בין סקירות על שואבי אבק לסרטוני גיימינג, טראמפ וקמאלה. אבל לפינבול של היום לא התכוננתי. איכשהו התגלגלתי לשיר של הראפר פישי הגדול ("עוד אח אחד" משנת 2000), משם לערוץ שאליו הועלה ששייך לאישה בשם יעל בדרשי, ומשם לסרטון עם הטייטל "טרמפיסטית עם מספר על היד".

ביום חורפי-שמשי בנובמבר 2019, יעל בדרשי נתנה טרמפ לאישה בת 92 שהמתינה למונית ליד קופת חולים בתל אביב, בחזרה לביתה ברמת גן. תיעוד השיחה ביניהן אורך 38 דקות, ונוגע בין השאר במקומות כמו אושוויץ, ברגן בלזן ובוכנוואלד, והשאלה למה ואיך בכל זאת. לא אסכם את הדברים בנקודות כי זה לא סרטון ב-reels או בטיקטוק, זה סרטון שהלוואי וכל ישראלי היה צופה בו.

מה שכן אגיד זה שזה גמר אותי בהתחלה ובסוף. קודם כל כי ראיתי לפרקים את סבתי זהבה ז"ל שם, גם היא עם קעקוע שמתחיל עם A, גם היא שרדה את אותה התופת. אבל גם ראיתי סבתא של מישהו אחר, וסבתא-רבתא של מישהו אחר. יש משהו סוריאליסטי בתמונה הזו של האישה הזו, שושנה קליינר ז"ל, נמצאת שם בנקודה הזו בזמן בסתם עוד יום שגרתי ברכב בגוש דן, מספרת על קורותיה בעברית צחה עם מבטא יידישאי נוסטלגי של פעם. ישראל 2019 נראית כל כך רחוקה מתמונות בשחור לבן מאירופה עם כינורות עצובים ברקע.

ובנקודה כלשהי, בגלל הדמעות של הנהגת, שברגע אחד נמצאת בציר ז'בוטינסקי ורגע מיד לאחר מכן בברגן בלזן, היא לא שמה לב שהרמזור התחלף לירוק, והצפצופים ההיסטריים לא מבוששים לבוא. ושליחי הוולט, הקפיצות של המצלמה בשל הבורות הקטנים בכביש, הווייז שלפעמים מוריד הנחיות ומהסה את השיחה, מתערבלים עם אנשי הבריגדה והעלייה הבלתי לגאלית, הופעות של יפה ירקוני ב-1951 והעיר ראדום שבפולין.

ועוד מעט, כמו שהסטטיסטיקות בעיתונים בימי השואה תמיד מספרות, כל זה ייגמר באמת. לא יתהלכו ביננו עוד הענקים האלה, "הדור הגדול ביותר" כמו שנהוג לכנותם בנכר. ראיתי אינטראקציה נדירה עם אישה מדהימה, אדיבות, טוב לב ואהבה. מרכיבים כל-כך בסיסיים כדי ליצור את אותה "חברת מופת" שאוהבים לדבר עליה, אבל כשמסתכלים בחדשות, ולא משנה באיזה ערוץ, נוכחים לגלות את מה שיודעים כבר – שהדברים האלה הופכים ליותר ויותר נדירים עד כדי שצריך לקרוא עליהם ב"סטטוסים מצייצים".

אני לא חושב שהסיפור אבוד, לא פטליסט לפחות באספקט הזה, וגם בצוק העיתים – ואני מאוד מקווה שלא יבוא – אישאר פה כשטנק האברמס המצרי יתגלגל במורד הרחוב או כשפתאום הכול ייהפך ללבן. כי אנשים כמו שושנה מזכירים לנו למה ואיך בכל זאת.

כשהייתי בן 4 שנים ו-9 חודשים אימצתי בלית-ברירה את גיבור הילדות הראשון שלי. דרגתו הייתה תת-אלוף ושמו היה נחמן שי. הוא שימש כדובר צה”ל בימים שבהם מסיכות מפחידות ואזעקות מבעיתות עוד יותר נפגשו לכדי חוויה שאף אדם לא אמור לחוות בחייו, בטח שלא בגיל כה צעיר: מלחמת המפרץ. היה מספיק רק בנראותו של שי כדי להרגיע אותי; החרב האדומה ועלה הזית שעל כתפיו, עיטוריו, שיערו המסודר, והמשקפיים הגדולים, שריצדו על מסך הטלוויזיה באיכות האירלי-ניינטיז הערוץ-אחדית הדיסטינקטיבית. “לשתות כוס מים” אמר נחמן והרגיע מדינה שלמה. עצם הידיעה הבטוחה הזו שתמיד יהיה שם נחמן, באולפן או בטלפון כשנחש הצפע יחליט להכיש, הפכה את תקופת הבעתה הזו להרבה יותר נסבלת.

קו ישיר עובר בין נסיבות מלחמת המפרץ לבין הנסיבות שהביאוני, גם בלי הרבה בחירה, לרכוש לעצמי גיבור חדש. זה כנראה היה מתישהו בקיץ 1992, משום שאת כיתה א’ התחלתי בספטמבר 1992 ואני זוכר שעוד לפני-כן, ריסס בכדורים את דרכו לחיי גיבורי החדש. הוא היה אמריקאי ממוצא פולני, הוא הרג הרבה נאצים, ולא כמו נחמן, הוא היה פיקטיבי לחלוטין. שמו היה ויליאם ג’וזף (בי.ג’יי) בלזקוביץ’, והוא שימש כדמות הראשית במשחק המחשב פורץ הדרך, Wolfenstein 3D, או כפי שתורגם מלעז אל שפת הקודש באותם ימים קסומים: “הטירה הנאצית”.

במועד לא מוגדר כלשהו בזמן מלחמת העולם השנייה, בלזקוביץ’, חייל קומנדו מובחר בצבא ארה”ב, מצוּוה להתגנב אל תוך טירת הולֵהאמר שבגרמניה. משימתו: מציאת התכנית הגרמנית הסודית “אייזנפאוסט” (אגרוף הברזל), שבאמצעותה, כך לפי החשד, מתכננת גרמניה הנאצית להקים צבא מושלם, יתכן שבאמצעותם של חיילי-על מושבחים, יצירים דמוניים מן הגיהינום, זומבים, רובוטים אנטישמיים ושאר חסידי אומות עולם. המשימה נכשלת; בלזקוביץ’ נתפס ונזרק לצינוקה של טירה אחרת, טירת וולפנשטיין, “ה”טירה הנאצית. הנאצים מתכננים להוציאו להורג, אבל בלזקוביץ’ לא יוותר כך בנקל: הוא מחסל את הזקיף שמשגיח על תאו, בוזז ממנו סכין ואקדח, ויוצא במסע בריחה מן הטירה המנואצת, שכורך בתוכו גם מסע נקמה של טיהור אינספור נאצים.

ישבתי מול מחשב בחדרם הישן של בני-דודיי, בקומה החמישית בבניין בגבעת שמואל, בגיל 6 וקצת, ואחזתי באקדח מפוקסל. מצאתי את עצמי בתוך תא כלא עם לבנים כחולות ולרגליי גווייתו של נאצי טבועה בתוך שלולית דם. ברקע התנגנה מוסיקה קצבית, הרואית, כמו מעודדת אותי הלאה, לפתוח את דלת המתכת הנוצצת שניצבה לפניי. חץ למעלה, מקש ארוך. הדלת הנוצצת נפתחת, מלווה בצליל מהדהד שיישמע כל-כך הרבה מעתה והלאה, ויותר בי חותם נצחי. אני מביט בחלק התחתון של המסך ומבין כי הגברתן הנאה שקלסתרונו פוזל כל כמה רגעים בחשדנות שמאלה וימינה הוא בעצם אני. עיניו כחולות ושיערו שטני-חום, תספורת צבאית עם פוני.

חץ שמאלה, חץ ימינה, אני מהלך בין החדרים, פותח וסוגר דלתות, חולף ליד כלובים חשוכים שמתוכם מבצבצות גולגלות, ועל הקירות המון צלבי קרס, נשרים גרמניים מפחידים, ותמונה של האיש הכי רשע בעולמי בגיל 6: אדולף היטלר. אני נתקע מול הפורטרט של גדול צוררי היהודים, בוחן את השפם, נרתע מצלב הקרס שעל הזרוע. המסך מאדים, המבט מוסת בכוח מן הצייר האוסטרי הדחוי ומסתובב ב-180 מעלות, תוך צלילה אל הקרקע, עד שהוא מתביית על נאצי המכוון לעברי אקדח ויורה ללא הרף. הוא חובש קסדה בוהקת ועיניו הן זוג פיקסלים כחולים. אני מת והוא צועק “אכטונג”. מתחיל מחדש. הפעם אני כבר לא מתמהמה על הנוי שמסביבי, אלא נערך מראש אל המפגש עם הנאצי הממוחשב.

השנה היא 1992 לספירת הנוצרים, ומטרתי היחידה היא להקדים את פגישתו של הנאצי המשוקץ עם בוראו. אני קצת מפוחד, הנאצי המפוקסל הזה מפחיד אותי. הוא עלול להגיח מעבר לפינה הבאה ולהרוג אותי שוב. ולעזאזל, הוא נאצי חמוש ואני ילד בן 6 שמתחיל לאכול את הקציצות הכי טעימות בעולם במדרגה ה-7 בין הקומה השנייה לשלישית שבחדר המדרגות ברחוב הצדדי של אבן-גבירול עם מכוניות הפסאט המכוסות, כי סבתא ראתה את יעקב, אבא שלה וסבא-רבא שלי, נמק למוות בדרך לגטו קולומיאה. שמעתי על זה הרבה, אולי יותר מדי, עד הגיל הרך שהוא 6. שמעתי כל-כך הרבה עד ששירבטתי ציור של תא גזים פעיל והקדשתי אותו לסבא שלי.

“אכטונג!”. טח-טח-טח. יריות באיכות מהודהדת מפלחות את הדממה שהייתה יכולה להיות מוחלטת אילולא צלילי פינויי הצלחות והסכו”ם מן השולחן הגדול שבסלון בית דודי. חץ שמאלה, חץ ימינה, יריה, “איייי!”. דיטר, רודולף, וילהלם, קלאוס, או אולי הלמוט. מישהו מהם מוטל ללא רוח חיים לפניי, בן להוֹך-קולטורה הגרמנית המפוארת, לב לבה הפועם של אירופה שהלך והשתבש לו לחלוטין, בלונדיני כמו קודמו, גם הוא טובע בשלולית של דם, ואני, לבי הקטן פועם – הרגתי נאצי. אני מתחיל לטפס בקומותיה של הטירה. גרמנים במדים חומים מאיימים ומגפיים גבוהים מנסים לשים קץ לקיומי המדומה, אבל אני דוקר בהם ויורה בהם ולוקח מהם תחמושת ומטהר את העולם מקיומם המרושע. מדי פעם כלבי זאב רצחניים מסתערים עליי וגם לחייהם אני מוכרח לשים קץ.

לא חולף זמן רב ובעודי עסוק בבזיזת גביעי זהב ויהלומים שבטח בלאו הכי נגנבו מיהודים, תוקפת אותי צרחה מקפיאת דם: “שוצסטאפל!”. בריון נאצי במדים כחולים, חובש כובע, יורה בי. הוא איש SS. אני יורה בו בחזרה. הוא מצליח לפצוע אותי, אבל גם הפעם ידי על העליונה. הוא נופל על הקרקע אל תוך שלולית דם תוך כדי הזעקה הקנונית “מיין לייבן!”, זועק לחייו, אולי בניסיון לא מוצלח לבקש מחילה בעבור קיומו השרירותי. אבל כמו שהוא לא ריחם על כל המשפחה של סבתא, וכמעט כל המשפחה של סבא, גם אני לא מרחם עליו. אני נוטל את תת-המקלע שברשותו ומתחיל לחורר נאצים.

בינתיים, אל חדר עם פוסטר גדול של מייקל ג’ורדן וחלון אל אוניברסיטת בר-אילן, דירה בקומה החמישית בבניין בגבעת-שמואל, מגיח סבי בן ה-72, מרכיב את משקפיו הכהים שמסתירים את העין המלאכותית שהחליפה את זו שהוציאו הנאצים במכות מקל בטרזין. סבא, שאשתו ובתו התינוקת הומתו בתאי הגזים של טרבלינקה, הוזעק אליי: קראו לו כדי שיראה את הנכד הצעיר שלו, “הקליגע קופף” כפי שנהג לכנותו בהתמדה, מחסל נאצים. הוא התיישב לידי וצפה בי משחק, בזמן שבן-דודי מצביע על המסך ומסביר לו מה קורה שם, על-אף שסבא לא באמת צריך, הוא מבין היטב. האדם שכל עולמו התמוטט עליו, ששוחרר וגויס כמתורגמן לצבא האדום, שהכריח גרמנים “תמימים” להרים את החולצה ולבדוק אם הם אינם חברי אס-אס כפי שטענו, אותו אדם יושב לידי, מעודד ומשבח אותי ככל שנערמות להן הגופות הנאציות.

***

זהו אחד מן הזכרונות החזקים ביותר שלי מילדותי. סבא שלי, ז”ל, יושב לידי ומביט בי משחק בוולפנשטיין בפעם הראשונה בחיי. השואה שעליה סופר לי בלי הרבה צנזורה, למן הרגע שבו יכולתי להבין, ומשחק מחשב מטורף ומהפכני, נפגשו, ואני שלטתי בדמות המרכזית, היא ביג’יי בלזקוביץ מחסל הנאצים’. גברוּתו התחברה היטב עם זו של נחמן שי. נחמן אמנם לא הרג נאצים, אבל הוא היה שם כדי להרגיע אותי ברגעים שבהם רבים וגם אני, חשו שהכול יכול להסתיים בכל רגע, כאשר העורף הישראלי נמצא תחת איום טילים בליסטיים לאורך תקופה ארוכה. ושוב קמים גויים כדי לכלותנו, ויושבים בחדרים אטומים עם מסיכות גז, וחושבים על האוקראינים הבני-אלף שהתנדבו כדי לבוא ולעזור לירות ביהודים, ואולי כל זה הולך להיגמר. אבל נחמן נמצא שם כדי לומר: chill, יהיה בסדר. ומדינת ישראל לא הושמדה.

ואז בא בי.ג’יי בלזקוביץ’ שאין לדעת אם היה בן דת-משה*, וגם אם לאו, הוא היה אחד מגיבורי היהודים הגדולים, וראוי לשתול לכבודו עץ ביד ושם. הוא שם לאל את תכנית “אייזנפאוסט” הנאצית שלבטח הייתה עלולה למנוע את ניצחונן של בעלות הברית, וכל המשתמע מכך באשר ליהדות אירופה, הוא הרג את היטלר, ואִפשר לכל ילד בישראל לערוך אלפי משפטי אייכמן מיניטאוריים שגם סימנו פריצת דרך חלוצית במשחקי המחשב, שהיוותה אב מייסד לז’אנר חדש של משחקי יריות ממבט-ראשון. במרוצת השנים, משחקי מחשב המתרחשים במלחמת העולם השנייה שבמסגרתם נלחמים בנאצים, או לא בהכרח ב”נאצים” גופא אלא בחיילי וורמאכט, הפכו לפופולאריים מאוד.

הרחבות, המשכים וחידושים רבים יצאו גם ל”טירה הנאצית”, אך שום דבר לא השתווה, לא משתווה וגם לא ישתווה, למשחק המקורי, מאז ועד היום, שהיווה בשבילי מפגש מקסים ובלתי-אמצעי, ואולי גם משונה מעט, עם מחוללי השואה, גם אם במשחק הם ספציפית שימשו כזקיפים בטירת וולפנשטיין ותו לא. בי.ג’יי בלזקוביץ’ לא כרע ברך מול מכונת המלחמה הנאצית המשומנת היטב, המשומנת אף יותר מן המונח העייף. הוא לקח תת-מקלע שמייסר וחורר לה את הצורה, והפך גם בעבורי, אי שם ליד נחמן שי, ורבין, ומכסחי השדים ושמעון ויזנטל, לגיבור משונה מאוד, אבל גדול ומיוחד.

בקיץ הלח של שנת 1985, בחדר מלון מהודר או אולי על איזו גונדולה מושטת בידיו של איזה ג'וספּה או אצְיו בוונציה, התרחש האירוע שהביא, בחלוף תשעה חודשים ארוכים, את המיילד דוקטור שרגא וקסלר, לשלוף אותי מן המקום שבו כל-כך אביתי להישאר. בדמעות שליש גייסתי את כל כוחותיי האפסיים בניסיון להישאר שם בפנים רק עוד קצת, אך בסוף כוח זרועו האיתנה של דוקטור וקסלר גבר פי כמה מונים על כל הגייסות שגופי התינוקי הצליח לערום. על-פי כל המקורות המהימנים, במקרה שלי לא נדרש ולו אף ספאנק אחד; בכיתי כמו קטן. היום, ברטרוספקטיבה של 9,497 ימים, אני בהחלט יכול להבין את עצמי הוולד. בכי הוא דרך מבריקה לבטא דברים שאי-אפשר באמת לבטא, בין אם על הכתב או באופן מילולי. אני אומר את זה לא על סמך קריאת מאמרים מדעיים אלא על סמך מה שאני מרגיש.

לפני שבוע ימים נמצאתי בתוך רכב פרטי, בכניסה לתל-אביב, שדרות רוקח לכיוון הים. זה היה יומיים לפני ליל הסדר ואווירת ה"יומיים לפני ליל הסדר" הדחוסה שלטה ללא עוררין במתרחש. בתוך הפקק המייאש שהשתרך עמוק אל תוך העיקול של רחוב הירקון, בחורה צעירה עוטה שמלה קיצית ורוכבת על אופניים בכיוון הנגדי, תפסה את עיניי. המחזה הוליד בין בני שיחי וביני שיחה ערה על בנות ובני עשרים פלוס שאינם יודעים לרכוב על אופניים. בין טורי האוטומובילים הנדחסים אחד אחר השני, משווים לטיפת מרווח וברכה מהאלה שאחראית על סיום הפקקים, והמוסיקה שאני לא רוצה לשמוע ושאף תחנה, על אף החלפות, לא משמיעה מוסיקה שאני רוצה לשמוע, דחקה אותי השיחה אחורה אחורה, היישר אל שנת 1996 הרחוקה.

השעה שעת ביניים מנומנמת בין הצהריים לאחר הצהריים. המיקום מגרש חניה בין שני בניינים, והמשתתפים האקטיביים הם חברי הטוב ביותר דאז, אופני בי.אמ.אקס כחולים ושדופים, ואני, שמנסה לרכוב עליהם. למן שעות הצהריים המוקדמות ועד שעות הערב המוקדמות, ניסה חברי היקר, רוכב אופניים מדופלם ומנוסה ובנו של עיתונאי תרבות אהוב ומושמץ, ללמדני את מה שבאותה עת אף אבי לא הצליח ללמד: לרכוב על אופניים.

לא שאבי לא ניסה חלילה וחס; ניסה גם ניסה, אך לא היה לאל ידו להצליח. הבעיה הייתה בי: לא האמנתי בעצמי, לא כל שכן, לא הגעתי בכלל אל עמדה שבה יכולתי לבחור אם להאמין בעצמי או לא. רכיבה על אופניים, באותם הימים שבהם זבולון המר ז"ל ניהל את משרד החינוך, נתפסה בעיניי הצעירות כדבר מה נשגב שיש כאלו שמסוגלים לעשותו, בצורה מיטבית או פחות, ויש כאלו שאינם. חלוקה דיכוטומית של דברים בחיים שהקונצפט שלה הוא די פשוט: יש דברים שאחרים יכולים לעשות ואתה לא יכול לעשות, ויש דברים שגם אתה יכול לעשות ככולם. להצליח במבחן, לעשות חיל בצבא, לעבור טסט ראשון, להתחיל עם בנות ולא להתרסק בזמן שאתה עושה את זה, ובאופן כללי, לא להשתרך יותר מדי מאחורי הנורמה.

בעיניי, רכיבה על אופניים נפלה על הקטגוריה הראשונה. משהו שאפשר לוותר עליו כי לא נוצקת מן החומר שיאפשר לך לעשותו. ובכלל, לדבר הזה יש שני גלגלים, היכן לכל הרוחות אמצא בליבת כישוריי את הנוסחה הפיזיקלית שתביא לכך שדו-האופן לא יהתל בי ויפגישני עם בטון קונקרטי, קר ובכלל לא מרחם. אז ישבתי בביתי בימי כיפור, תזמורת הבלינג-בלינגים הבלתי-נפסקת מבחוץ מקציבה את פעימות לבי המתייסר. ככה זה. אדמונד הילרי ועוד כמה אחריו יכלו לטפס על האברסט, חברי יכול לרכוב על אופניים, אני אסתפק בקו 86, הלוא הוא זוג רגליי המתפקדות.

ואז נפל דבר בישראל, וגם כמה זוגות אופניים. החליט חברי האמביציוזי כי בתום אותו יום עבודה של שנות התשעים התיכוניות, יידע חברו הטוב לרכוב על אופניים. איך וכיצד שוכנעתי לתת ידי לפרויקט, זאת איני זוכר. המחשבה כי חברי, בן גילי, יצליח היכן שאבי לא צלח, הייתה פרועה מעצם יסודה. ועדיין, וייתכן כי זהו העדיין שהכריע את הכף, לימודים כאלו עם חבר הם נטולי מתיחות ולחץ בניסיון לא לאכזב, שבאופן טבעי, אני מניח, מאפיינים לימודים עם אב.

כזוג אקדוחנים בודדים התייצבנו במגרש החניה. 4-2, שלאפשטונדה מקודש. התיישבתי בזהירות על כיסא הבי-אמ-אקס הבלתי-נוח בעליל, דרוּך כאביר אנגלי המעפיל על סוסו לקראת הסתערות אל תוך ההמון הנורמאני הפולש. שפיצי הפלסטיק שעל הכידון יוצרים בכפות ידיי טביעה אגדית, רגליי דבוקות לקרקע. חברי תפס את המושכות ואת הכידון בידיו, נאחז בחוזקה וביקש שרק אפּדל. בלית ברירה פּידלתי, ונפלתי. ניסינו שוב. נבלמה הנפילה, רק הביטחון העצמי כבר כמעט מצא נפט. "זה לא יעבוד, בוא נלך לשחק אייג' אוף אמפיירז אצלך" פטרתי, וכך המשיכה עוד שורה של תירוצים שלא ריפו את ידיו של חברי, שהכריז מניה וביה:

"דרוס אותי!"

"אה?"

"תנסה לדרוס אותי!"

כך הורה לי בתקיפות חברי הטוב. זה שטבל עמי בחולותיו העמוקים של גן אסתר; שדחף אותי במורד המגלשה של גן חיה; שאמר איתי שלום כיתה א'; שצהל עמי ועם פטריק קלייברט ואייאקס הנהדרת בגמר ליגת האלופות 1995; שחלק עמי אותה אהבה טיפשית, ילדותית ובלתי-רציונאלית בעליל ליפת הכיתה, שפחד בלא שום רציונאל מכלבי הידידותי שכל מה שרצה זה רק לישון. כל הזיכרונות הללו כולם, ועכשיו הוא מבקש ממני שאדרוס אותו. לאחר שבמלוא התוקף סירבתי למלא הוראתו, הוא החל בריצה מזוגזגת אליי, תוך המרצה מילולית ערנית. נתמך ברגליים ובכל מיני קומבינציות מוזרות, ניסיתי להתקדם לעברו ולמלא בקשתו. הוא המשיך לזגזג ולשסות אותי, תוך כדי שאני שוב ושוב מנסה לצאת מן הברוֹך, אומר "פעם אחרת, פעם אחרת", אבל הוא לא ויתר. ילד בן 9 וחצי, קטן ממני בחצי שנה, לא נותן לי הנחות, מפציר בי להתייצב מול האתגר ולהיות מסוגל לו.

וכמו הסצנה המרגשת הברירת-מחדל בסרטים, כשלפתע האנדרדוג שספג אינספור מכות ונפל פעם ועוד פעם מתחיל להשיב מלחמה שערה, הדבר קרה. איפשהו באותו רגע לבטח נשמעו נצנוצים קסמיים כאלה מאותם סרטים. רכבתי על אופניים. ולא רק שרכבתי: גם דרסתי את חברי. לא הייתה זו דריסה רצינית, שכן מהירות הרכיבה הייתה מינימלית. הצלחתי. רכבתי. תפסתי את זה די מהר. לא יודע כיצד. איזה סוויץ' פסיכולוגי, רוח השכינה, מה שזה לא יהיה – הבלתי-אפשרי הפך, בנקל, לאפשרי.

חלפו מאז 16 שנים. ביום כיפור של אותה השנה הרווחתי שפשוף טוב בברך, וגם ביום הכיפור שלאחר-מכן. המשכנו לרכוב, עד שלהי שנות החטיבה, כאשר האופניים אוחסנו בחדרים ובמחסנים קרירים. אין לי מושג מה עלה בגורל אופניי מאז, וגם לא מה עלה בגורלם של האופניים שעליהם בותקו בתוליי הפּידוליים. ואני חזרה ב-2012. הפקק קצת התקדם, אני כבר בגשר מעל הירקון. הרדיו עדיין מנגן מוסיקה שאיני אוהב. איש לבוש חולצה כתומה בוהקת חוצה בפזיזות את הכביש לקול תרועת הצפצפות. עכשיו, חברי כבר מתגורר בברלין עם חברתו, לומד באוניברסיטה ואומר ביטשן דאנקשן כל יום. אני עודני בביתי כשאיני תקוע בפקקים, לפעמים חולף בטיול עם כלבתי, מחליפתו הרוחנית של כלבי האהוב שנפטר ב-2004, במגרש החנייה ההוא שעדיין ניצב שם כיום. אני הולך שם ומדמיין ברוחי השתקפויות של שני ילדים, האחד מנסה לדרוס באופניים את השני, ואין אייפון, ואין פייסבוק, ואין ריאליטי, ואין לבבות שבורים, ובהפסקות בבית-ספר מפציצים אחד את השני עם קיפודור בחיי-שרה, ומוחו המחודד של פוקס מולדר לא יכול בכלל להגות את עצם קיומו של האנק מוּדי.

לפני יומיים האזנתי לנעימה מאוד פופולרית ממשחק מחשב מהתקופה (דיאבלו) שמאוד הזכיר לי, ובכיתי. לא בכי תמרורים, לא משהו שדומה למה שנשמע שם בחדר הלידה הארור ההוא באסותא; הוזלו כשלוש עד ארבע דמעות, נרשמו כמה צמרמורות, מספר זעום של רעידות, והמשכתי הלאה. עכשיו אני מאזין שוב, והדמעות זולגות מעצמן. אחר-כך אתאושש ואאחסן את קפסולת הזמן הזו איפשהו בצד, בפייבוריטס, ואשוב בטח אולי עוד חודש שוב לחזור קצת שוב. או אולי עוד שבועיים. או אולי מחרתיים. או מחר.