כשהייתי בן 4 שנים ו-9 חודשים אימצתי בלית-ברירה את גיבור הילדות הראשון שלי. דרגתו הייתה תת-אלוף ושמו היה נחמן שי. הוא שימש כדובר צה”ל בימים שבהם מסיכות מפחידות ואזעקות מבעיתות עוד יותר נפגשו לכדי חוויה שאף אדם לא אמור לחוות בחייו, בטח שלא בגיל כה צעיר: מלחמת המפרץ. היה מספיק רק בנראותו של שי כדי להרגיע אותי; החרב האדומה ועלה הזית שעל כתפיו, עיטוריו, שיערו המסודר, והמשקפיים הגדולים, שריצדו על מסך הטלוויזיה באיכות האירלי-ניינטיז הערוץ-אחדית הדיסטינקטיבית. “לשתות כוס מים” אמר נחמן והרגיע מדינה שלמה. עצם הידיעה הבטוחה הזו שתמיד יהיה שם נחמן, באולפן או בטלפון כשנחש הצפע יחליט להכיש, הפכה את תקופת הבעתה הזו להרבה יותר נסבלת.
קו ישיר עובר בין נסיבות מלחמת המפרץ לבין הנסיבות שהביאוני, גם בלי הרבה בחירה, לרכוש לעצמי גיבור חדש. זה כנראה היה מתישהו בקיץ 1992, משום שאת כיתה א’ התחלתי בספטמבר 1992 ואני זוכר שעוד לפני-כן, ריסס בכדורים את דרכו לחיי גיבורי החדש. הוא היה אמריקאי ממוצא פולני, הוא הרג הרבה נאצים, ולא כמו נחמן, הוא היה פיקטיבי לחלוטין. שמו היה ויליאם ג’וזף (בי.ג’יי) בלזקוביץ’, והוא שימש כדמות הראשית במשחק המחשב פורץ הדרך, Wolfenstein 3D, או כפי שתורגם מלעז אל שפת הקודש באותם ימים קסומים: “הטירה הנאצית”.
במועד לא מוגדר כלשהו בזמן מלחמת העולם השנייה, בלזקוביץ’, חייל קומנדו מובחר בצבא ארה”ב, מצוּוה להתגנב אל תוך טירת הולֵהאמר שבגרמניה. משימתו: מציאת התכנית הגרמנית הסודית “אייזנפאוסט” (אגרוף הברזל), שבאמצעותה, כך לפי החשד, מתכננת גרמניה הנאצית להקים צבא מושלם, יתכן שבאמצעותם של חיילי-על מושבחים, יצירים דמוניים מן הגיהינום, זומבים, רובוטים אנטישמיים ושאר חסידי אומות עולם. המשימה נכשלת; בלזקוביץ’ נתפס ונזרק לצינוקה של טירה אחרת, טירת וולפנשטיין, “ה”טירה הנאצית. הנאצים מתכננים להוציאו להורג, אבל בלזקוביץ’ לא יוותר כך בנקל: הוא מחסל את הזקיף שמשגיח על תאו, בוזז ממנו סכין ואקדח, ויוצא במסע בריחה מן הטירה המנואצת, שכורך בתוכו גם מסע נקמה של טיהור אינספור נאצים.
ישבתי מול מחשב בחדרם הישן של בני-דודיי, בקומה החמישית בבניין בגבעת שמואל, בגיל 6 וקצת, ואחזתי באקדח מפוקסל. מצאתי את עצמי בתוך תא כלא עם לבנים כחולות ולרגליי גווייתו של נאצי טבועה בתוך שלולית דם. ברקע התנגנה מוסיקה קצבית, הרואית, כמו מעודדת אותי הלאה, לפתוח את דלת המתכת הנוצצת שניצבה לפניי. חץ למעלה, מקש ארוך. הדלת הנוצצת נפתחת, מלווה בצליל מהדהד שיישמע כל-כך הרבה מעתה והלאה, ויותר בי חותם נצחי. אני מביט בחלק התחתון של המסך ומבין כי הגברתן הנאה שקלסתרונו פוזל כל כמה רגעים בחשדנות שמאלה וימינה הוא בעצם אני. עיניו כחולות ושיערו שטני-חום, תספורת צבאית עם פוני.
חץ שמאלה, חץ ימינה, אני מהלך בין החדרים, פותח וסוגר דלתות, חולף ליד כלובים חשוכים שמתוכם מבצבצות גולגלות, ועל הקירות המון צלבי קרס, נשרים גרמניים מפחידים, ותמונה של האיש הכי רשע בעולמי בגיל 6: אדולף היטלר. אני נתקע מול הפורטרט של גדול צוררי היהודים, בוחן את השפם, נרתע מצלב הקרס שעל הזרוע. המסך מאדים, המבט מוסת בכוח מן הצייר האוסטרי הדחוי ומסתובב ב-180 מעלות, תוך צלילה אל הקרקע, עד שהוא מתביית על נאצי המכוון לעברי אקדח ויורה ללא הרף. הוא חובש קסדה בוהקת ועיניו הן זוג פיקסלים כחולים. אני מת והוא צועק “אכטונג”. מתחיל מחדש. הפעם אני כבר לא מתמהמה על הנוי שמסביבי, אלא נערך מראש אל המפגש עם הנאצי הממוחשב.
השנה היא 1992 לספירת הנוצרים, ומטרתי היחידה היא להקדים את פגישתו של הנאצי המשוקץ עם בוראו. אני קצת מפוחד, הנאצי המפוקסל הזה מפחיד אותי. הוא עלול להגיח מעבר לפינה הבאה ולהרוג אותי שוב. ולעזאזל, הוא נאצי חמוש ואני ילד בן 6 שמתחיל לאכול את הקציצות הכי טעימות בעולם במדרגה ה-7 בין הקומה השנייה לשלישית שבחדר המדרגות ברחוב הצדדי של אבן-גבירול עם מכוניות הפסאט המכוסות, כי סבתא ראתה את יעקב, אבא שלה וסבא-רבא שלי, נמק למוות בדרך לגטו קולומיאה. שמעתי על זה הרבה, אולי יותר מדי, עד הגיל הרך שהוא 6. שמעתי כל-כך הרבה עד ששירבטתי ציור של תא גזים פעיל והקדשתי אותו לסבא שלי.
“אכטונג!”. טח-טח-טח. יריות באיכות מהודהדת מפלחות את הדממה שהייתה יכולה להיות מוחלטת אילולא צלילי פינויי הצלחות והסכו”ם מן השולחן הגדול שבסלון בית דודי. חץ שמאלה, חץ ימינה, יריה, “איייי!”. דיטר, רודולף, וילהלם, קלאוס, או אולי הלמוט. מישהו מהם מוטל ללא רוח חיים לפניי, בן להוֹך-קולטורה הגרמנית המפוארת, לב לבה הפועם של אירופה שהלך והשתבש לו לחלוטין, בלונדיני כמו קודמו, גם הוא טובע בשלולית של דם, ואני, לבי הקטן פועם – הרגתי נאצי. אני מתחיל לטפס בקומותיה של הטירה. גרמנים במדים חומים מאיימים ומגפיים גבוהים מנסים לשים קץ לקיומי המדומה, אבל אני דוקר בהם ויורה בהם ולוקח מהם תחמושת ומטהר את העולם מקיומם המרושע. מדי פעם כלבי זאב רצחניים מסתערים עליי וגם לחייהם אני מוכרח לשים קץ.
לא חולף זמן רב ובעודי עסוק בבזיזת גביעי זהב ויהלומים שבטח בלאו הכי נגנבו מיהודים, תוקפת אותי צרחה מקפיאת דם: “שוצסטאפל!”. בריון נאצי במדים כחולים, חובש כובע, יורה בי. הוא איש SS. אני יורה בו בחזרה. הוא מצליח לפצוע אותי, אבל גם הפעם ידי על העליונה. הוא נופל על הקרקע אל תוך שלולית דם תוך כדי הזעקה הקנונית “מיין לייבן!”, זועק לחייו, אולי בניסיון לא מוצלח לבקש מחילה בעבור קיומו השרירותי. אבל כמו שהוא לא ריחם על כל המשפחה של סבתא, וכמעט כל המשפחה של סבא, גם אני לא מרחם עליו. אני נוטל את תת-המקלע שברשותו ומתחיל לחורר נאצים.
בינתיים, אל חדר עם פוסטר גדול של מייקל ג’ורדן וחלון אל אוניברסיטת בר-אילן, דירה בקומה החמישית בבניין בגבעת-שמואל, מגיח סבי בן ה-72, מרכיב את משקפיו הכהים שמסתירים את העין המלאכותית שהחליפה את זו שהוציאו הנאצים במכות מקל בטרזין. סבא, שאשתו ובתו התינוקת הומתו בתאי הגזים של טרבלינקה, הוזעק אליי: קראו לו כדי שיראה את הנכד הצעיר שלו, “הקליגע קופף” כפי שנהג לכנותו בהתמדה, מחסל נאצים. הוא התיישב לידי וצפה בי משחק, בזמן שבן-דודי מצביע על המסך ומסביר לו מה קורה שם, על-אף שסבא לא באמת צריך, הוא מבין היטב. האדם שכל עולמו התמוטט עליו, ששוחרר וגויס כמתורגמן לצבא האדום, שהכריח גרמנים “תמימים” להרים את החולצה ולבדוק אם הם אינם חברי אס-אס כפי שטענו, אותו אדם יושב לידי, מעודד ומשבח אותי ככל שנערמות להן הגופות הנאציות.
***
זהו אחד מן הזכרונות החזקים ביותר שלי מילדותי. סבא שלי, ז”ל, יושב לידי ומביט בי משחק בוולפנשטיין בפעם הראשונה בחיי. השואה שעליה סופר לי בלי הרבה צנזורה, למן הרגע שבו יכולתי להבין, ומשחק מחשב מטורף ומהפכני, נפגשו, ואני שלטתי בדמות המרכזית, היא ביג’יי בלזקוביץ מחסל הנאצים’. גברוּתו התחברה היטב עם זו של נחמן שי. נחמן אמנם לא הרג נאצים, אבל הוא היה שם כדי להרגיע אותי ברגעים שבהם רבים וגם אני, חשו שהכול יכול להסתיים בכל רגע, כאשר העורף הישראלי נמצא תחת איום טילים בליסטיים לאורך תקופה ארוכה. ושוב קמים גויים כדי לכלותנו, ויושבים בחדרים אטומים עם מסיכות גז, וחושבים על האוקראינים הבני-אלף שהתנדבו כדי לבוא ולעזור לירות ביהודים, ואולי כל זה הולך להיגמר. אבל נחמן נמצא שם כדי לומר: chill, יהיה בסדר. ומדינת ישראל לא הושמדה.
ואז בא בי.ג’יי בלזקוביץ’ שאין לדעת אם היה בן דת-משה*, וגם אם לאו, הוא היה אחד מגיבורי היהודים הגדולים, וראוי לשתול לכבודו עץ ביד ושם. הוא שם לאל את תכנית “אייזנפאוסט” הנאצית שלבטח הייתה עלולה למנוע את ניצחונן של בעלות הברית, וכל המשתמע מכך באשר ליהדות אירופה, הוא הרג את היטלר, ואִפשר לכל ילד בישראל לערוך אלפי משפטי אייכמן מיניטאוריים שגם סימנו פריצת דרך חלוצית במשחקי המחשב, שהיוותה אב מייסד לז’אנר חדש של משחקי יריות ממבט-ראשון. במרוצת השנים, משחקי מחשב המתרחשים במלחמת העולם השנייה שבמסגרתם נלחמים בנאצים, או לא בהכרח ב”נאצים” גופא אלא בחיילי וורמאכט, הפכו לפופולאריים מאוד.
הרחבות, המשכים וחידושים רבים יצאו גם ל”טירה הנאצית”, אך שום דבר לא השתווה, לא משתווה וגם לא ישתווה, למשחק המקורי, מאז ועד היום, שהיווה בשבילי מפגש מקסים ובלתי-אמצעי, ואולי גם משונה מעט, עם מחוללי השואה, גם אם במשחק הם ספציפית שימשו כזקיפים בטירת וולפנשטיין ותו לא. בי.ג’יי בלזקוביץ’ לא כרע ברך מול מכונת המלחמה הנאצית המשומנת היטב, המשומנת אף יותר מן המונח העייף. הוא לקח תת-מקלע שמייסר וחורר לה את הצורה, והפך גם בעבורי, אי שם ליד נחמן שי, ורבין, ומכסחי השדים ושמעון ויזנטל, לגיבור משונה מאוד, אבל גדול ומיוחד.
