שתיים שתיים במדרגות

_{משה לוי, הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל (1987-1983)}

לאחרונה יש הרבה בעלויות על חיים במדינה. בכל אשר אני הולך אני שומע את הטייטל "חיים שלי", הרבה פעמים בין זרים מוחלטים, בין מוכרן ללקוח במזללה או מפי אדם שביקש וקיבל סיגריה מפלוני אלמוני ברחוב (ואולי על כך דווקא ראוי לומר חיים שלי, אפילו שהסיגריות מקצרות אותם).

ברור כי הסיפור הזה של "חיים שלי" לא חדש בנוף הישראלי ויש לו קרובים רבים כמו "נשמה", "עיניים של אבא", "עיוני", ומיטיבי לכת יוסיפו גם "חיימי". ברור גם כי הזבן במכולת לא באמת מחשיב את הלקוחה כחייו, אלא אם היא הבת שלו או משהו כזה. ומה זה בכלל "חיים שלי"? זו חתיכת אחריות.

זה מזכיר לי ביטוי נוסף שנתקלתי בו בעבר, מעט, אבל מספיק כדי להסיק כי הוא קיים: "עולם". אמרו על מישהו שהוא "עולם". אם חיים זו חתיכת אחריות, אז עולם זה מיליארדים של חיים. אולי כוונת המחבר המקורית היתה "אתה העולם שלי" (שגם זה, שוב, חתיכת משקל) או מחמאה כזו שאפשר היה לבטאה גם ב"וואלה אחי, אתה ממש אטלס אתה".

בכל אופן, חזרה ל"חיים שלי". אז כולם חיים של כולם בימינו. ואפשר להבין את זה במובן מסוים, בהקשר ההיסטורי של העם היהודי, בהקשר הגיאופוליטי של מדינת ישראל, המצב הביטחוני, מאות הטילים הבליסטיים שעפו לכאן רק לפני שבועיים והפגישו אותנו יום-יום ולילה-לילה עם הפחד הקמאי ביותר, ה"אמיתי" ביותר – הפחד מהמוות, מחידלון, מאי-קיום.

מספר ימים לאחר שהסתיימה המלחמה עם איראן (episode 1), איזה מיקרוב צעק על במה בפסטיבל מוסיקה מפורסם באנגליה "מוות לצה"ל". אינטלקטואלים בעיני עצמם ואנליטיקאים של ביסלי בצל ניסו להסביר: "הכוונה מוות לצה"ל כארגון, כמוסד, לא לאנשים שבו". כמובן שזה בולשיט, ומי שהיה צריך עוד הוכחה קיבל אותה בדמות סרטון שבו הנבלה מאחל באותה הופעה או באחרת "death to every single soldier out there".

ביומנו ב-14 במאי 1948, כתב דוד בן-גוריון: "בארבע אחר הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון". איך זה קשור ל"חיים שלי"? אם כבר יש משהו כזה שראוי לומר עליו – חיים שלי – זה צה"ל. צה"ל הוא החיים שלנו במובן הפרוזאי ביותר של קיום יום-יומי (שאר כוחות הביטחון גם, כמובן). כל אלו שמפנטזים על ה"מוות" של צה"ל יודעים כי בלעדיו יוכלו לגמור את הסיפור של המדינה היהודית באמצעות טבח כמו זה שראינו בשבעה באוקטובר. זה נכון שלא היה הרבה צה"ל שם באותו יום נורא, מה שעוד יותר מחדד את הרוח הרצח-עמית שמרחפת מאחורי הקריאות של המכוערים בפסטיבלי השנאה.

אז אולי נתחיל לקרוא אחד לשני בשמות של רמטכ"לים. חיים בר-לב מתבקש, דדו גם סבבה. לי תקראו משה וחצי או יעקב דורי.

1998. חדר נוער ישראלי טיפוסי של התקופה, עטור פוסטרים של אנשים חשובים כמו טטנקה, קלאודיה שיפר וחיים רביבו. חברי אייל ואני מעמידים פני אילי רכבות במשחק המחשב האלמותי Transport Tycoon, מתכננים מסילות וסופרים את המזומנים הוירטואליים. את השניצלים של מאמא אייל אנו זוללים בחדר ולא במטבח, ולא בגלל שהעולם יקרוס אם לרגע נקיש אסקייפ ונפסיק להיות טייקונים. יש בחדר משהו חשוב יותר, למעשה קדוש: טלוויזית CRT קטנה עליה מרצד לוגו צהוב של MTV.

בכל רגע זה יכול לקרות: אסלה מתפוצצת.

We gotta, we gotta, we gotta

We gotta kick that gangster shit!

לא, אנחנו לא רוצים עוד ספייס גירלס, נמאס לנו מלני קרביץ ואכלתם ת'ראש עם גוגו דולס ודה אופספרינג.

הקליפ הכי מגניב בעולם, Gangsta Trippin' של פטבוי סלים, עלול להופיע בכל רגע. אסור לנוח על המשמר, פן נעלה למשפט בבית הצדק הגבוה של הביג ביט. אנחנו לא יודעים מה זה ביג ביט, אנחנו כן יודעים שזה מפציץ לנו את הראש.

קליק.

אביב 1999, אני בן 13 טרי, צועד בגאווה אל מרכז גירון ברעננה עם ידידי הטוב יצחק בן-צבי, שבשבילי באותה תקופה היה רק שטר של מאה שקלים חדשים. אך לא סתם שטר כי לבן-צבי יהיה תפקיד חלוצי בחיי: הוא ישמש אותי ברכישת הדיסק הראשון שלי אי פעם. נכנסתי לחנות תקליטים קטנה שהיום כבר לא קיימת במרכז המסחרי האייטיזי וניגשתי אל המשימה.

המטרה: הדיסק עם הבחור השמן המגניב, שבאותם ימים כמו רבים אחרים, טעיתי לחשוב שהוא פטבוי סלים. לאחר הטרנזקציה, שמתי פעמיי לביתי, נרגש מן היכולת להאזין בכל רגע שבא לי ל-The Rockafeller Skank, Right Here Right Now, Praise You וכמובן גולת הכותרת Gangsta' Trippin. החלפתי את ה"דיסקו מנאייק" העייף מהאזנות בלתי נגמרות בסטריאו לדיסק החדש והמבריק של "You've Come a Long Way, Baby" ולחצתי פליי.

מאחר שחייתי בעולם אחר אז, לא ידעתי אילו עוד קטעים אפגוש בדיסק חוץ מאת שמם. הרצועה השלישית התחילה כך: פטבוי סלים איז פאקינג אין heaven, פאקינג אנד פאקינג אנד פאקינג אין heaven, חוזר וחוזר וחוזר. ואז פתאום נכנסת הגיטרה הפ'אנקית, הביט, כל הבלאגן הזה שהאלכימאי נורמן קוק איכשהו רקם במוחו הקודח. כאוס מוחלט של סאונדים מגניבים כל כך בגיל מצוות שמסונכרנים במושלמות אחד עם השני וגוזרים על הגוף תזוזה, כל סוג של תזוזה. לימים המשפט הזה הפך להודעת ה-away שלי ב-ICQ.

וכך היה עם כל קטע אחר בדיסק שלא הכרתי מה-MTV, ערבוביה של צלילים חדשים ומעולים כל כך שיושבים על ביט מושלם וזורקים אותך למקום שמעולם לא היית בו, חנוט בתכריכי הזמן: מביט ברוקדים מחוננים מחוץ לבית הקולנוע ב-Praise You או מפזז על חוף באלרי עם בריטים שיכורים שרופי שמש ב-Love Island.

הרבה שנים לאחר מכן והרבה בגלל שאני starstruck כשזה נוגע לגיבורי המוסיקה שלי, שלחתי למר קוק בהודעה ישירה באינסטגרם תמונה של קעקוע הקראפטוורק הטרי שעשיתי בצירוף כמה מילות תודה על המוסיקה שלו. הוא השיב שהם היוו השראה גדולה בשבילו ואני חייכתי כאילו הייתי פאקינג בגן עדן.

בערב לח של יולי 2017 הייתי עצוב והיו לי כמה סיבות טובות. רדיוהד, להקה מעולה שמעולם לא העמקתי בה אך תמיד הערכתי מאוד, הופיעה בפארק הירקון מול עשרות אלפי מעריצים. לא הלכתי אבל בטוח היתה חוויה. גם האמנתי בכל לבי שמישהי ששנתיים לפני כן הייתי די בטוח שתהיה אשתי, דמעה שם מהתרגשות כי ראתה את הלהקה האהובה עליה. בעיקר הייתי עצוב כי נזכרתי שאת הלהקה האהובה עליי לעולם לא אזכה כבר לראות בהופעה חיה.

כדי להילחם בעצב, או לפחות להראות התנגדות כלשהי ולא למות על הברכיים תחת מטר של חיצי קופידון עם גולגולות בקצה, פניתי ליוטיוב וביקשתי את "I'm So Bad (Baby I Don't Care) של להקת הרוק'נ'רול האהובה עליי מוטורהד. יוטיוב הוא מתנה לאנושות: במעין נקרומנסיה דיגיטלית נוסטלגית, כל שנדרש ממני היה ללחוץ פליי ומוטורהד, שאז היתה להקה מתה, קמה לחיים, וכשהשיר נגמר יכולתי לעשות ריפליי שוב ולהתמוגג.

ריוויינד למחוגי השעון: קצת אחרי תחילת המילניה הנוכחית, עברתי טירונות 02 כללית של בני נוער בזמנו על כל המטאליקות והפאנטרות למיניהן, והאמנתי שמצאתי את המוסיקה הכי מגניבה בעולם. תוכנה קסומה שנקראת סולסיק גלגלה לכונני הקשיח את השיר "Going to Brazil" של מוטורהד. בבוסריותי החלטתי שמוטורהד זה שם של להקה של זקנים ואין מצב שהם מגניבים כמו מגהדת' וסלייר.

אבל התערבות אלוהית (עם פלולות או בלי) גרמה לי להטעין ווינאמפ שבאמת בעט בשת של הלמה המצויה, לחצתי פליי ותוך כמה שניות הבנתי שמצאתי זהב. פתאום אני בבואינג ג'מבו 747 אפוף עשן וריח של וויסקי. כיס אוויר מוסיף לכאוס השולט בקבינה שאותו מקריין בצרידות גבר בריטי ארוך שיער באמצע שנות הארבעים לחייו עם משקפי שמש, ז'קט ג'ינס וזוג פלולות אימפריאליות. זהו למי קילמיסטר שנכנס לחיי בסערה. אנחנו בטיסה אינטר-קונטיננטלית של 1991 לברזיל והעתיד כל כך בוהק שאני צריך להרכיב משקפי שמש של מגניבים.

מוטורהד פתחה את שנות התשעים עם "1916", אלבום שהפסיד בפרסי הגרמי של 1992 לאלבום השחור של מטאליקה בקטגורייה המתאימה. למעט מוזרות אחת (""Nightmare / The Dreamtime"), כל השירים בו פצצתיים ומוכיחים כי הלהקה היא לא "פוני של טריק אחד" שכל שיריה נשמעים אותו הדבר (טענה של מי שהאזין רק ל"אייס אוף ספיידס" הנהדר אך שחוק ומשום מה החליט שזה כל הרפרטואר המוטורהדי). בחלק מהשירים משולבים פסנתרים וסקסופונים השואבים השראה מהרוק'נ'רול שקילמיסטר טען כי הוא המוסיקה שהלהקה מנגנת וטרח להזכיר זאת בתחילת כל הופעה באינטרודוקציה שהפכה לאגדה: We are Motorhead and we play Rock'n'Roll.

מבלי לשקוע בבוץ של דיוני האיזה ז'אנר זה, יש פה רוק'נ'רול עם ליריקה חכמה, מצחיקה, אירונית ומודעת לעצמה. למשל ב-"Angel City", קילמיסטר שבדיוק אז עבר מאנגליה ללוס אנג'לס, מתאר לנו כוכב רוק הדוניסט שמשתזף ליד הבריכה בבל אייר ומשתכר עם בון ג'ובי מאחורי הקלעים. ב-"No Voices in The Sky", שקליפ ההופעה החיה שלו לא זכה אפילו לירידה אחת מצד ביוויס ובאטהד כשריצד על מסכיהם (נדיר כי הם ירדו על כל המוסיקאים), הוא פותח עם אמירה תמיד רלוונטית:

"Nobody gives a damn about anybody else

Think everyone should feel the way they feel themselves"

עוד שלושה "באנגרים" מהאלבום:

"R.A.M.O.N.E.S" שיר שנשמע כמו שיר של הלהקה שעל שמה נקרא ועושה לה מחווה מרגשת

"I'm So Bad (Baby I Don't Care)"

וכמובן שיר הטייטל של האלבום, "1916", בלדה איטית ושוברת לב מנקודת מבטו של חייל בריטי אנונימי שנופל בקרב המזעזע על הסום שהתחולל ב-1916 במלחמת העולם הראשונה.

היום אני זקן בעצמי וזה סבבה לגמרי. את מוטורהד לא אראה בהופעה חיה כי למי ורוב חברי הלהקה של פעם נפטרו, אבל היוטיוב תמיד שם, לצד הספוטיפיי והדיסק המאובק שיחזירו אותי לפחות לארבעים דקות להתלהבות מהמינידיסק החדש שלי בטיולי של"ח בכיתה ט' או למסעדת "ריינבו בר אנד גריל" בסאנסט בולוורד של לוס אנג'לס 1991.