שתיים שתיים במדרגות

שלהי יולי 2011. האוטובוס הבינעירוני בו אני עושה את דרכי מעוד מבחן אוניברסיטאי מתיש בחזרה אל כוך מבטחי, עוצר בתחנה מיוזעת של שעת צהריים קיצית-כנענית. על כלי התחבורה הציבורי עולה חייל, תג היחידה שלו אומר חיל החינוך, חולצת האל"ף הנשפכת לכל מקום חוץ מאל תוך המכנסיים, לפי הפקודות הצה"ליות, אומרת אחרת. בנעלי ספורט מאובקות צועד המגויס שאמוּן על ביטחוני אל עבר המושב הריק המיוחל, שבאופן מקרי, נבחר כזה הסמוך אליי.

באוזניי המבקשות לברוח מן ההמולה האורבאנית ומצלילי חווית התחבורה הציבורית, מתנגן ה"קייזרג'אגר מארש", "גבירגסג'אגר מארש", מארש חיילי ההרים הגרמני והאוסטרי. לצלילי שאון הקורנית, המצילתיים הבאס והחלילים השמחים של אחד מן המארשים האהובים עליי ביותר, מתיישב לצדי החייל המרושל, מתחיל לפתוח כפתורי חולצת האל"ף ונפטר מכומתתו במהירות גלקטית.

אינני מספיק לומר "אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק" כשחולצת האל"ף כבר מושלת במהירות בזק מעל פלג גופו העליון של החייל, מקופלת ונדחסת לתוך תיק ג'אנספורט מסוגנן. כבל שחור של אוזניות טלפון סלולרי מתקדם משתפל לידי, כמעט פוגע ברצפה, מורם ונדחס אל אוזניי כשל המשטרה הצבאית וכל רס"רי המשמעת. שיחת טלפון מיד מתחילה, כזו שצליליה הרמים מצליחים אפילו לחדור את מעטה האוזניות שלי, בשעת החלפת רצועה.

בראשי צועדים טורים של חיילי הרים מאומנים, מדוגמים ומצוחצחים. הם צועדים בסנכרון פרוסי מדויק לרקע האלפים, קרני השמש מתנפצות על כלי הנשיפה בצהריי יום קיץ מרכז-אירופאי בריזי, אף אחד לא מתאונן, אף אחד לא פותח כפתור, הכול קדימה, רכטס-לינקס, למען הקייזר, ממושמעים ומהוללים כמו שחיילים אמורים להיות. בעולם המציאות לידי, ולאחר-מכן מסתבר גם שבמושב שמלפניי, קמים שני חיילים בצבא ההגנה לישראל, בלתי מגולחים בעליל, שהדבר היחיד שאפשר לזהות באמצעותו את שיוכם אל הצבא המהולל הזה, הוא המכנסיים הצבאיים שהם לובשים. הם קופצים החוצה בדיצה ובמרץ, מוכנים לכלות את האפטר או את החמש תשע יומיות או את הרבעוש, בשעה 13:05 ביום רביעי, ואני חושב, לעזאזל, היכן ישנם עוד חיילים כמו החיילים ההם.

פעם היה טוב. מפלגת העבודה עוד התקיימה. סניף הבורגר-ראנץ' במגדל המאה עדיין ניצב על תילו, בקומה התחתונה של השק"ם למטה. בלי ריאליטי. בלי ניסויי צופרים בכל שני, שלישי וחמישי בבוקר. ללא הודעות טקסט בגופן אריאל שבאבחת אצבע זעירה יכולות לנתץ לבבות לאלפי רסיסים. לכל הדעות, היה טוב.

רק מצב ספציפי אחד יכול היה לשבור את הטוב הזה, ולעקוף אותו בעיקול חד, כמו מיכאל שומאכר את ז'אק ווילאנב בגרנד פרי מונאקו, לצלילי שדרני אר.טי.אל המשתגעים בטבטונית.

היה זה טקס החזרה הביתה מחו"ל של ההורים. בין אם רק אחד מהם, או אפילו שניהם ביחד. ימים כלילות היית מעביר בציפייה דרוכה לרגע בו המזוודה תיפתח והשלל יתגלה, בדמות מתנה או כמה מהן, שאת דרכן הארוכה עשו, בעמל רב, מאיזה קונטיננט אחרת. אז היית סופר את הדקות בשעון הדיגיטלי הארכאי, בממיר המיושן של ערוצי זהב. כל מאווייך תלויים בספרות האדומות, זולגות לאיטן מאחת לשנייה, כמו שעון חול, מדגישות את המחיצה שבינך לבין הטובלרונים הזהובים.

וכאשר שעת השין הגיעה, הו, בהחלט היא הגיעה. מהמושב האחורי של הרכב, צופה בשדות בלתי נגמרים לצד נהגי מוניות חאפרים דוהרים באוטומובילים של מרצדס, היית עורג לרגע הנכסף בו יתחילו המטוסים הממריאים והנוחתים להיראות בשמי עולמך, אל הרגע של ההתפתלות המוכרת והממכרת, לשיחים שלצד הכביש, לבדיקת השי"ן גימ"ל, לחניון הבלתי נגמר, ואז, כדור הפררו-רושה החצי-נגוס של החוויה: ההגעה אל אולם מקבלי הפנים.

מבעד לשעטנז המתקהל לצד מעקי הבטיחות, אתה תופס נקודת תצפית מכסימאלית ומתביית על המטרה: הפתח המסתורי ההוא שממנו יוצאים החוזרים לארץ. והנה אתה, נשען לך שם על המעקה, באולם מקבלי הפנים הקלאסי של נמל התעופה על שם יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית מ-1935 עד 1948, ממתין בצורה הפרוזאית ביותר לרגע הגאולה; אותו הרגע שבו אבא או אימא יגיחו מהפתח כפניקס, דוחפים עגלה גדושה במזוודות, עטופים באיזה מעיל שממש לא מתאים לאקלים הלבנטיני, פורסים זרועותיהם בהתכווננות אל החיבוק המיוחל. ואז הנסיעה חזרה הביתה, תרגול האיפוק האחרון עד שפותחים את המזוודות וטקס החלוקה מתחיל.

היום כבר אין מתנות מחוץ לארץ, כי ההורים לא נוסעים. מפלגת העבודה לא כל-כך קיימת. את סניף הבורגר-ראנץ' סגרו כבר מזמן, גם לשק"ם הקלאסי הוסיפו "אלקטריק" וסבא לא בין החיים כבר 16 שנים, מוני הגייגר חורקים מרוב הדיבורים על כורים גרעיניים, ואין תקווה לעם ישראל, כי כולם רוצים להיות ג'ובניקים בקריה, או רבי-שגלים עם 25 קיי בהיי-טק אחרי השחרור.

על אולם מקבלי הפנים בכלל כלו כל הקצין; הפך זה מכבר לאיזה טרמינל של טיסות צ'ארטר לאילת. הכול הפך גדול יותר, מתקדם יותר, טכנולוגיה, עמדות בידוק מתכתיות ענקיות, ערימות של אגורות טבועות בתוך ציי המזרקות, מחכות לאמודאי הפריבאטיר שיושיע אותן, שלעולם לא יגיע. סטימצקי מצד ימין, צומת ספרים מצד שמאל, באג, שמאג, קוראסונים, כוסות קפה מפלסטיק, סמארטפונים, הנהגים הממתינים עם השלטים כבר איבדו את קסמם, והחיים שלך הם מערבולת של אקדמיה ואי-ודאות, קימה, קיום ושינה לשם השגת ציונים גבוהים, שיביאו לעוד ציונים ועוד ציונים שאין להם באמת שום ערך ממשי, ושום דבר לא משתנה, ושום דבר לא קורה, ואין מזוודות ענקיות של הניינטיז לחכות להן, כי הכול קטן וקומפקטי ודחוס, ואין הפתעות ואין אהבה וכולם מקומבנים במכס, והשקט המיוחל ביחסינו עם שכנינו עדיין בושש לבוא.

בלב הסוואנה שהיא רחוב נווה שאנן, יושב משה כהן על שרפרף מדולדל, חובש כובע מצחייה שצבעו דהה ומביט בזעם על העוברים והשבים. ידיו המשולבות קפוצות, מסוככות בהגנה על שורת המרכולות שהוא מציע לצרכנים הפוטנציאליים החולפים ביעף; פיצ'פקעס כגון כבלים אלקטרוניים שעונים ובטריות ניצבים בטורים מסודרים היטב כמו חיילים פרוסיים, משגיחים על היקר מכול שמתחתיהם: סרטי DVD למבוגרים בלבד, על עטיפותיהם מתנוססות דמויותיהן של כל מיני הלגות ונטַשות וקַטיות, שכאן, באמצע העלטה, הן מגיחות כתיעוד אקזוטי לעולם אחר ורחוק.

בלבו של הגבר הדרוך, שעשה דרכו מקיבוץ מצובה שהופרט היישר אל השרפרף באמצע אל חור הגיהנום שהוא נווה שאנן, יש המון לספר עבור מי שהוא מגדיר "אלו שלא נמצאים פה". לדבריו, יום בו הוא לא מתמודד עם ניסיון כיוּס מדוכנו הוא יום נדיר. הוא מצביע על גברים צעירים שחורי עור מתגודדים בצדי הבזאר, ורוטן עם עיניים בוהקות: "המצרים יורים בהם ואנחנו אוספים אותם. הייתי רוצה שיזרקו את הממשלה לפה, שיראו מה זה. יום-יום יש פה אלימות, זה איום על המדינה". מאחורי הקיבוצניק לשעבר מגיחה איזו שכנה, זועקת "אל תתראיין, כתבה זה לא טוב", והוא משיב לה, מנגב את הדמעות: "צריך שידעו, צריך לספר להם".

לפני שהתמסר לעבודה בקיבוץ הוריו, מצובה, כהן מספר על ימיו בגדוד 12 של גולני בשנות החמישים הסוערות של פעולות התגמול. בכאב הוא נזכר במבצע "הר געש", בו לדבריו לקח חלק. 1955. "אני הייתי בגדוד 12. היינו שוכבים במארבים שבוע, מחרבנים במכנסיים כדי שלא ייכנסו לכאן מחבלים. ותראה עכשיו מה הם מביאים לנו פה". גבר בעל חזות אסייתית ניגש אל הדוכן ומפשפש בין הכבלים השונים. "נו טאצ'" נובח לעברו הרוכל המדופרס, שולח אותו אל הדוכן הבא. "אני אומר לך, הם יביאו לנו את הסטירה בסוף. הם יתנו לנו סטירה לא רק פה אלא בכל המדינה". באשר להאשמות בנוגע לגזענות, כהן לא מתרגש. "אני לא שונא אותם בגלל צבע העור שלהם, אני לא שונא אותם בכלל. הם לא שייכים למדינה וצריך לחיות פה כדי להבין למה הם מסוכנים".

האומנם מסוכנים? האשמותיו הגרנדיוזיות של הלוחם הבלתי-מושר לא מופרכות כאשר מתקדם הצופה הניטראלי מספר צעדים הלאה במעלה צינור השופכין האורבני. סודני צעיר נמרץ ומחויך, סוחב תיק גב ספורטיבי ולבוש חולצת כפתורים מהודרת, ניצב מעל שורה ארוכה של זוגות נעליים ושועה לכל פנייה, מצד האדם הלבן, האירופי, החוקר, הסטודנט חובש הכובע של מגלה הארצות המשופם. היליד בארץ זרה, סיימון, נותן רושם כי בנקל יכול היה להיות בצד השני של המתרס, לו רק צבע עורו לא היה שחור.

כאשר החיוך המדבק לא מוסר מפניו אף ולו למאית השנייה, מספר הפליט על התלאות שעבר עד שהגיע אל המטרופוליס שהיא תל-אביב. הוא בילה 10 שנים ארוכות במצרים שם נולדו שני בניו הראשונים, עד ששמע על הזדמנויות בישראל והחליט לעשות עלייה. כדי לפרנס גם את שני ילדיו הנוספים שנולדו כבר בארץ ואת אשתו, הוא "מסתדר", לדבריו, ומידי פעם נקרא אל הדגל כדי להרצות מול דיוויזיות של גבי מחשבים ניידים יוקרתיים במרכז הבינתחומי בהרצליה.

הוא אוהב את הישראלים, את ישראל ואת הישראליוּת, ועל אף הקשיים בהם הוא נתקל בארץ, הוא מעדיף את החיים כאן פי אלף על אלו במדינה הישנה. "יש המון בעיות, אבל אנחנו הפגנו, אנחנו מפגינים ונמשיך להפגין, כדי שיפסיקו להתייחס אלינו בעוינות".

בתגובה להתייחסויות אליו ואל שאר הפליטים, כמו זו שהציג משה כהן, הוא מגיב בשוויון-נפש. "כמו שאת העם שלכם שנאו, גם את העם שלנו. אבל אני לא דואג, אני רואה עתיד באנשים הצעירים שלכם" הוא מצהיר בבטחה, לא לפני שמשלח הזמנות לחגיגות שייערכו במסבאות נווה שאנן ב-9 ביולי, תאריך בו האוטונומיה של דרום סודאן, ממנה הגיע, צפויה להכריז על עצמה כמדינה עצמאית. לשאלה האם בכוונתו לחזור אל המדינה העצמאית, אם אכן תכונן כזו, הוא משיב בשלילה: "כאן זה הבית שלנו", הוא מצביע על שותפו לעמדת מכירת הנעליים, המהנהן בהסכמה. "אנחנו יודעים לחיות, אנחנו אנשי ג'ונגל".

רק הזמן יגיד האם סיימון וחבריו אכן ייאלצו להבריק וללטש את כישורי ההישרדות שלהם, עם עוינות גוברת מצד תושבי השכונה המקומיים, נווה שאנן מסתמן כחבית של חומר נפץ שרק ממתינה עבור הזיק הגואל.