תגית: היסטוריה

_{ג'ון גוטי, "הדון המהודר"}

ניו-יורק, ה-6 בנובמבר 1990, לקראת שבע בערב. מכונית מרצדס S-Class שחורה מדגם W126 עוצרת בשולי הדרך, לא רחוק משכונת ברייטון ביץ' בברוקלין. מאחורי ההגה יושב אדי לינו בן ה-48, קפטן במשפחת גמבינו, אחת מחמש משפחות הפשע של ניו-יורק. לינו הוא "made man", מעמד שמקנה לו חסינות מחיסול שיכולה לפוג אך ורק באישור של הערכאות הגבוהות ביותר במשפחה, קרי הבוס.

החסינות הזו לא תעמוד לצידו הערב. שמו נקשר בחטא קרדינלי: חיסולו של בוס משפחת גמבינו פול קסטלנו בדצמבר 1985 מחוץ למסעדת "ספארקס" במנהטן, חיסול שזיעזע את הפשע המאורגן באמריקה רבתי. המאפיונר הסלב הנודע וחמום המוח ג'ון גוטי יזם את החיסול – והפך בעקבותו בעצמו לבוס החדש של המשפחה.

אבל כמו שאסור לחסל "made man", בטח שאסור לחסל בוס, וכאשר ג'ון גוטי עשה זאת, הוא גזר על עצמו ועל כל המעורבים בחיסול גזר דין מוות. גוטי אומנם חמק מהתנקשות ונאסף אל אבותיו בכלא – אך זו תוצאה אחרת של המעשה, שלא נעסוק בה כאן. אמנם שלפול קסטלנו היו מתנגדים רבים, כדי לחסל בוס גם אם הוא לא פופולרי, עדיין צריך לקבל אישור של "הוועדה" (The Commission), מעין מועצת מנהלים שנועדה להשליט סדר וליישב סכסוכים בפשע המאורגן באמריקה.

לכן לינו היה פרנואיד, וחרף מעמדו במשפחת גמבינו, ידע כי יכול למצוא עצמו מול קנה אקדח בכל יום, בכל שעה, ומשום מקום, ולא היה עוצר בלי סיבה בשולי הדרך. אבל באותו ערב הוא היה חייב לעצור, כי רכב פורד קראון ויקטוריה שחור הפעיל צ'קלקות מאחוריו. מהקראון ויקטוריה יצאו שני גברים בלבוש אזרחי וניגשו ללינו. אחד מהם, גבר גבוה כחוש ממושקף ומשופם, שלף אקדח והחל לירות בלינו. כמו בסצנה של חיסול מרושל ב"סופרנוס", רגלו של לינו החליקה מדוושת הבלם והמרצדס הידרדרה מהשול.

היורה רץ אחרי המרצדס וירה עוד כמה יריות בלינו כדי לוודא חיסול. הרכב נתקע בגדר של מגרש ספורט של בית ספר תיכון. לינו מת והמחסל ושותפו הסתלקו מן הזירה. שני אלו היו לואי אפוליטו וסטיבן קרקפה, בלשי מחלק רצח ב-NYPD שלימים זכו לכינוי המחמיא "Mafia Cops". הם היו שוטרים מלוכלכים במיוחד שבמקרה הזה קיבלו 65 אלף דולר מסגן הבוס של משפחת לוקזי, אנטוני "Gaspipe" קאסו, תמורת חיסול לינו. שמם נקשר לעוד הרבה חיסולים ופעולות עברייניות אחרות שהזמינה מהם משפחת לוקזי ולפרקים גם משפחת ג'נוביז, עוד שתיים מחמש המשפחות של ניו-יורק.

_{"שוטרי המאפיה"}

אפוליטו וקרקפה היו שוטרים מוערכים ומנוסים עם הרבה שנות שירות מאחוריהם, לכאורה מסווה מעולה לזוג מוציאים לפועל של המאפיה. אבל עם כל הניסיון המצטבר, קרקפה – מי שבמקרה זה חיסל את אדי לינו – פישל. כאשר רץ אחרי המרצדס כדי לוודא הריגה, רצועת שעון הפולסאר שענד נשברה, אולי מהרתע, אולי מהריצה. קרקפה לא שם לב שהשעון נפל – והשאיר ראיה משמעותית בשטח. ואמנם שהיה ברור שהשעון היה שייך לרוצח של לינו, חלפו 16 שנה עד שקושר לקרקפה עצמו.

בשנת 2006 כבר התנהל משפט נגד אפוליטו וקרקפה, ושוטר לשעבר ששירת עם השניים הגיש לבית המשפט קלטת פרטית שהסריט בזמן מסיבה משרדית שנה לפני רצח אדי לינו בשנת 1989, בה נראה קרקפה עונד את השעון שנמצא בזירת הרצח של אדי לינו. אמנם שהשעון לא היה "האקדח המעשן" שהביא להרשעתו, הוא בוודאי לא פגע בקייס נגד קרקפה, שנדון למאסר עולם עם בונוס של 80 שנה בכלא – ומת בו בשנת 2019.

_{משה לוי, הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל (1987-1983)}

לאחרונה יש הרבה בעלויות על חיים במדינה. בכל אשר אני הולך אני שומע את הטייטל "חיים שלי", הרבה פעמים בין זרים מוחלטים, בין מוכרן ללקוח במזללה או מפי אדם שביקש וקיבל סיגריה מפלוני אלמוני ברחוב (ואולי על כך דווקא ראוי לומר חיים שלי, אפילו שהסיגריות מקצרות אותם).

ברור כי הסיפור הזה של "חיים שלי" לא חדש בנוף הישראלי ויש לו קרובים רבים כמו "נשמה", "עיניים של אבא", "עיוני", ומיטיבי לכת יוסיפו גם "חיימי". ברור גם כי הזבן במכולת לא באמת מחשיב את הלקוחה כחייו, אלא אם היא הבת שלו או משהו כזה. ומה זה בכלל "חיים שלי"? זו חתיכת אחריות.

זה מזכיר לי ביטוי נוסף שנתקלתי בו בעבר, מעט, אבל מספיק כדי להסיק כי הוא קיים: "עולם". אמרו על מישהו שהוא "עולם". אם חיים זו חתיכת אחריות, אז עולם זה מיליארדים של חיים. אולי כוונת המחבר המקורית היתה "אתה העולם שלי" (שגם זה, שוב, חתיכת משקל) או מחמאה כזו שאפשר היה לבטאה גם ב"וואלה אחי, אתה ממש אטלס אתה".

בכל אופן, חזרה ל"חיים שלי". אז כולם חיים של כולם בימינו. ואפשר להבין את זה במובן מסוים, בהקשר ההיסטורי של העם היהודי, בהקשר הגיאופוליטי של מדינת ישראל, המצב הביטחוני, מאות הטילים הבליסטיים שעפו לכאן רק לפני שבועיים והפגישו אותנו יום-יום ולילה-לילה עם הפחד הקמאי ביותר, ה"אמיתי" ביותר – הפחד מהמוות, מחידלון, מאי-קיום.

מספר ימים לאחר שהסתיימה המלחמה עם איראן (episode 1), איזה מיקרוב צעק על במה בפסטיבל מוסיקה מפורסם באנגליה "מוות לצה"ל". אינטלקטואלים בעיני עצמם ואנליטיקאים של ביסלי בצל ניסו להסביר: "הכוונה מוות לצה"ל כארגון, כמוסד, לא לאנשים שבו". כמובן שזה בולשיט, ומי שהיה צריך עוד הוכחה קיבל אותה בדמות סרטון שבו הנבלה מאחל באותה הופעה או באחרת "death to every single soldier out there".

ביומנו ב-14 במאי 1948, כתב דוד בן-גוריון: "בארבע אחר הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון". איך זה קשור ל"חיים שלי"? אם כבר יש משהו כזה שראוי לומר עליו – חיים שלי – זה צה"ל. צה"ל הוא החיים שלנו במובן הפרוזאי ביותר של קיום יום-יומי (שאר כוחות הביטחון גם, כמובן). כל אלו שמפנטזים על ה"מוות" של צה"ל יודעים כי בלעדיו יוכלו לגמור את הסיפור של המדינה היהודית באמצעות טבח כמו זה שראינו בשבעה באוקטובר. זה נכון שלא היה הרבה צה"ל שם באותו יום נורא, מה שעוד יותר מחדד את הרוח הרצח-עמית שמרחפת מאחורי הקריאות של המכוערים בפסטיבלי השנאה.

אז אולי נתחיל לקרוא אחד לשני בשמות של רמטכ"לים. חיים בר-לב מתבקש, דדו גם סבבה. לי תקראו משה וחצי או יעקב דורי.

ארצות הברית של אמריקה היא המדינה השנייה האהובה עליי אחרי מדינת ישראל, והיום היא חוגגת את יום הולדתה ה-248. ב-2008 רשת HBO שידרה מיני-סדרה פנטסטית בשם "John Adams" על אודות האב המייסד האמריקאי שהיה לנשיאה השני של ארה"ב. הסדרה מגוללת את תולדות המהפכה האמריקאית דרך עיניו של ג'ון אדמס המגולם על ידי השחקן המעולה פול ג'יאמטי. סצנה שנחרטה לי במוח, אחת הטובות ביותר שראיתי בסדרת טלוויזיה (בכל זאת HBO), מציגה את המפגש הטעון והסוריאליסטי משהו בין אדמס ומלך אנגליה ג'ורג' השלישי.

תשע שנים לאחר ש-13 המושבות החליטו כי אותו ג'ורג' אינו כשיר להיות מלכן והכריזו על עצמאותן, עצמאות שהיתה כרוכה במלחמת אחים למעשה, אדמס מגיע ללונדון כשגרירה של המדינה הצעירה לבריטניה.

אמנם שבמעמד זה הוא מייצג מדינה סוברנית, אדמס מלא יראת כבוד, ואולי יראה באופן כללי כי הוא עומד מול האדם החזק בעולם, כאשר הוא נכנס לחדרו של המלך בטקסיות אותה לבטח תרגל זמן רב.

המפגש בין מונרך הניצב מול נתינו לשעבר, שעומד מולו תחת כובע של דיפלומט, מעורר רגשות חזקים אצל שני הצדדים הניכרים על פניהם בבירור, חרף הרשמיות של האירוע. ג'ורג' השלישי, אדם מעניין מאוד בפני עצמו, המגולם על ידי השחקן הנהדר טום הולנדר, מקרין הילה אצילית, כמעט אלוהית (בכל זאת מלך בריטניה) אך באותו זמן מתייחס אל אדמס בכבוד וברצינות, ומזכיר לנו שגם מלכים עם פאה מצחיקה יושבים על האסלה, בפרפרזה על דבריו של הפילוסוף מונטן.

אך עם זאת, ישנה בחדר תחושה של החמצה, כאב, כאילו מאהבים שנפרדו נפגשים שוב – כך מספרות לנו עיניהם הנוצצות של השליט והדיפלומט. זהו מפגש דרמטי בעיני, אולי אפילו חסר תקדים, ארבע שנים לפני המהפכה הצרפתית. השורות שנאמרות בסצנה כמעט מדויקות למקור לפי מה שתיעדו אנשי המלך ודיווחו של ג'ון אדמס, ומה שנאמר שם מדהים בפני עצמו.

בכל אופן, מזל טוב אמריקה, ומי ייתן ושיקומו לך שוב מנהיגים כמו ג'ון אדמס.

מתישהו בקיץ 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, הייתי במשימת כיוון תנועה באזור מטולה. זה היה כבר אמצע הלילה, וקול תנועת הטנקים והמשאיות שקט. עמדתי על מדרכה בשולי כביש מואר עמומות מפנסי הרחוב, מאזין לשאון יציאות הארטילריה המתערבב עם דממת השעות הקטנות של הלילה.

לפתע שיירה של אוטובוסים אזרחיים צצה מאחת הדרכים ונעו לעברי. הם נסעו לכיוון הגבול עם לבנון. האוטובוסים היו חשוכים מבפנים, אפשר היה רק לראות את צללית הנהגים. כשהם חלפו על פני אחד אחרי השני, התחלתי להבין. עשרות פרצופים מלאים בהסוואה צבאית הסתכלו עליי מתוכם. היה שם ציוד, קיטבגים ובעיקר עיניים – זה מה שהצלחתי לראות, את העיניים.

עוד אוטובוס ועוד אוטובוס, כולם נראים לי מלאים עד אפס, המשיכו בנסיעתם עד שנעלמו באופק החשוך, כמו אוטובוסי רפאים. הימים היו סביב הקרב בבינת ג'בל.

כיום כשאני רואה את הנאורים והפרוגרסיבים מטעם עצמם בעולם צורחים עד שהם צרודים, משל היו שור שרואה דגל אדום, כשהם רואים את הדגל היפה שלנו, אני שב וחוזר לחשוב על הלוחמים האלה. בזכותם פנטזיה קולקטיבית של מיליונים רבים לא מתממשת – אנחנו לא ניחנק שוב במרחצאות המוות של אירופה. הם יצרחו וישנאו ואנחנו נמשיך להתקיים, לשגשג ולחתור לשלום בטוח.

_{מרטין לותר תולה את 95 התזות}

בשנת 1517 לספירה הנוצרית תלה הכומר הגרמני מרטין לותר (1546-1483) את 95 התזות שלו על דלתות הכנסייה בוויטנברג ושינה את הנצרות ואת העולם המערבי לעד עם הרפורמציה הפרוטסטנטית. במידה מסוימת לתמורה משמעותית הזו בנצרות היתה השפעה על עולם השעונים. הפרוטסטנטיות קראה תיגר על התפיסה הקתולית ששלטה בעולם הנוצרי עד אז ועל המונופול המוחלט שהיה לכנסייה על כתבי הקודש וה"קשר" הבלעדי עם האל והשחיתות שפשתה בה; מנהגים כמו שטרי מחילה שהעניקו כפרה ומחילה לחוטאים בעבור תשלום הגדישו את הסאה.

כתבי הקודש שעד אז היו נחלתה של הכנסייה הקתולית ונכתבו בלטינית, תורגמו על-ידי לותר לגרמנית וניתנו לקריאה על-ידי מי שידע קרוא וכתוב (כל זה קורה פחות ממאה שנה לאחר מהפכת הדפוס).

באופן טבעי, גם לרפורמציה עצמה קמו רפורמטורים רבים, שפירשו אותה בדרכם שלהם. אחד מהחשובים שבהם היה ז'אן קלווין (1564-1509), איש דת צרפתי שהשתכנע מהרעיונות של לותר והתגלגל לעיר ז'נבה שבשווייץ שם התברג במועצת העיר, והפך את העיר למה שחלק נוהגים לכנות "רומא הפרוטסטנטית".

_{ז'אן קלווין}

הזרם הפרוטסטנטי שאת יסודותיו הגה נקרא "קלוויניזם", ויש בו בין השאר פירוש מחמיר של תפיסה שנקראת "פרדסטינציה" – האמונה כי גורל האדם בעולם הבא נקבע זה מכבר על-ידי האל, וגם אם אדם יחיה חייו באמונה אדוקה ויהיה צדיק מוחלט, זה לא בהכרח מבטיח לו מושב בטוח בגן עדן. אבל יש קאצ' – בקלוויניזם יש סימנים מקדימים שיכולים לתת למאמין אינדיקציה כי יזכה לגאולה. אלו סימנים שנוגעים למרכיבים הבסיסיים של החיים – להיות איש משפחה מסור, להיות מוסרי ולהצליח כלכלית; אלו יכולים לרמוז כי אתה מסודר בעולם הבא.

ההצלחה הכלכלית לא נתפסה כמה שאולי קל לחשוב עליו כיום – להתעשר לשם צבירת ממון – אלא קידשו בה את העבודה הקשה והמסורה בפני עצמה, היא פועל יוצא של האמונה האיתנה של האדם. אם אתה עושה משהו, תעשה אותו הכי טוב – ואם תצליח, זה סימן שהאל אוהב אותך וזה מה שחשוב באמת, לא העניין שאתה מיליונר.

התפיסה הזו של גורלנו בעולם הבא מקושרת למונח "מוסר העבודה הפרוטסטנטי" שאנו נתקלים בו לפעמים. הסוציולוג הגרמני המשפיע מקס ובר (1920-1864) עסק בקשר שבין הפרוטסטנטיות לקפיטליזם – ההצלחה הכלכלית היא נגזרת של הרצון לתת תוקף לגאולה, וביטוייה הם עבודה קשה, מסירות עמוקה ומקצועיות. המתיישבים הראשונים שעגנו לחופי צפון אמריקה בתחילת המאה ה-17 היו פרוטסטנטים (פוריטנים) – מאז ועד היום הפרוטסטנטים מהווים רוב מבין הנוצרים בארצות הברית של אמריקה ומזה גם אפשר אולי להבין מדוע הפכה למעצמה הכלכלית שהיא.

חזרה למרכז אירופה: קלווין לא היה הצרפתי היחיד שהגיע לז'נבה; במאה ה-16 העיר הפכה מפלטם של פרוטסטנטים צרפתיים שגורשו או ברחו מצרפת הקתולית, שהיתה נתונה במלחמות דת בעקבות הופעת הפרוטסטנטיות. בקרב צרפתים אלו שמכונים הוגנוטים היו גם שענים ובנקאים. הם חצו את הרי היורה מצרפת לשווייץ והתיישבו בז'נבה, שהיתה כור היתוך לא רק של צרפתים אלא גם של בעלי מקצועות שהיגרו אליה מארצות אחרות באירופה, כדוגמת איטליה וגרמניה (שגם ממנה הגיעו שענים).

_{נדידות ההוגנוטים}

תושבי ז'נבה חיו תחת חוקים דתיים מחמירים שביקשו להדגיש צניעות ופשטוּת – בהתאם חל איסור על מופעים של עושר בצורת תכשיטים ודומיהם, והעוסקים במלאכה היו צריכים למצוא אלטרנטיבות – צורפים הפכו בעל כורחם לשענים. בז'נבה הקלוויניסטית היה מאוד חשוב להגיע בזמן לכנסייה, לא לאחר לדרשה וכד', ומה יסייע לעשות זאת אם לא שעון מדויק? שעונים נחשבו לכלים פונקציונליים ולא בהכרח לתכשיטים ולכן לא הוטל עליהם איסור, לכן הפכו לאלמנט חשוב ומרכזי בז'נבה וחמישית מתושביה עסקו בהם נכון לתחילת המאה ה-17. לא היתה רגולציה מסודרת כלשהי לגבי איך שעון צריך להיראות – כך ששענים יכלו ליצור שעונים עם עיצובים שונים שהקנו אינדיבידואליות מסוימת לעונד, אינדיבידואליות שלא עמדה בניגוד לדחף הקלווינסטי להצטיין.

כך בשל מניעים דתיים וחברתיים התפתחה תרבות ותעשיית השעונים בשווייץ. ב-1601 נחנכה גילדת השענים המקצועית בז'נבה, שהיתה לגילדה הראשונה מסוג זה בעולם. באופן טבעי, שוק השעונים בעיר הפך תחרותי – והתפשט צפונה אל חלקיה אחרים של שווייץ. חקלאים באזורים ההרריים היו לרוב מושבתים בימות החורף, וכדי שלא ישבו בחוסר מעש בעונות הקור כי זה לא מקיש עם הערכים שהוזכרו מקודם, הם מצאו עבודה – ייצור חלקים לשעונים, מה שבין השאר גם הפך אותם ליוצרי שעונים בעצמם שלא מייצרים רק חלקים אלא שעונים שלמים. העיסוק הזה רווח באזור שלאורך הרי היורה מז'נבה ועד העיר באזל, אזור שזכה לכינוי "עמק השעונים" ברבות השנים ובו יושבות חברות שעונים שוויצריות רבות כולל הרבה מן המותגים המוכרים והיוקרתיים שהחלו כעסקים משפחתיים קטנים.

_{עמק השעונים}

שעונים ויוצריהם לא נולדו בשווייץ, אבל היא היתה המקום הנכון בזמן הנכון כדי לתת להם את זריקת המרץ שהביאה את שווייץ לאן שהגיעה – ולא מעט מזה בגלל כומר גרמני שלא השתגע על האפיפיור.