דוד בן-גוריון וקונרד אדנאואר בשדה בוקר, 1952
הקדמה
ב-17 בדצמבר 2013 נערך בתיאטרון ירושלים כנס "תיק ואגנר", שדן בהיבטים שונים של המוסיקה של המלחין הגרמני בן המאה ה-19 ריכארד ואגנר. בעת השמעת דברי הפתיחה של הוגה האירוע, המנצח פרדריק שאזלן, פרץ איש צעיר אל הבמה כשהוא זועק ניבולי פה, את שמותיהם של מחנות ההשמדה דכאו ואושוויץ, ואת האמירה "קאפו יהודונים". לאחר התערבות משטרתית, הורד האיש הצעיר מן הבמה והכנס שבו לא מושמעת מוסיקה של ואגנר חודש.[1]
מן האירוע החריג הזה ניתן ללמוד שני דברים: ראשית, התפרצותו של האדם במטרה לפוצץ את הכנס, כדי ליצור "ספקטקל" תקשורתי או ללבות רגשות ויצרים בלבבות הנוכחים. באיזו מדינה חושב לעצמו פלוני אלמוני כי עליו להיכנס אל תוך כנס העוסק במוסיקה קלאסית ולפוצץ אותו? ומנין אותו פלוני אלמוני בכלל יודע על עצם קיומו של אותו כנס, בהנחה שאינו חובב מוסיקה קלאסית? שנית, מדוע ולמה שכנס שעוסק במלחין מוסיקה חשוב ומשפיע כמו ריכארד ואגנר ימנע מלהשמיע מוסיקה שלו? לכך ניתן להמשיל את השאלה: האם ניתן לדון על צייר מבלי להציג את ציוריו, או על פסל מבלי להציג את פיסוליו?
שני האירועים הללו, שכאילו מזמינים אחד את השני – התפרצות האדם אל הכנס שדן במלחין שלא יושמעו יצירותיו – יכולים להיתפס כהזויים לגמרי בעיני המשקיף הניטראלי מן החוץ; הם ייחודיים למדינת ישראל ויש בהם כדי להשליך ולספר על נושא החיבור הזה, שהוא בבסיסו היחס הישראלי כלפי גרמניה תוך ניסיון לפרוט ולהעמיק אל תוך המושג "גרמניה האחרת". מדובר במושג שתפס מקום של בכורה בישראל בשיח היום-יומי. בדיקה מהירה במנוע חיפוש פופולארי מראה, שהמושג "נזל" לתחומים אחרים לגמרי, רחוקים מרחק אדיר ממשמעותו המקורית והמצמררת: מכתבות באתרי ספורט על פתיחתה של עונה חדשה ב"בונדס ליגה" הגרמנית, ועד כתבות תיירותיות וביקורת מסעדות.
חרף הקרבה ההדוקה השוררת כיום בין מדינת ישראל וגרמניה, יחסן תמיד היה וכנראה גם תמיד יהיה מיוחד, הן במישור הדיפלומטי-רשמי הן במישור של יחסי שני העמים אחד עם השני. מטרת חיבור זה אינה לסקור את תולדות יחסי ישראל וגרמניה אלא לנסות ולהבין את פשר המושג "גרמניה האחרת" על משמעויותיו השונות ועל ייחודו היוצא דופן המתבטא בכך שיש איזה ניגוד נוכח מאוד ביחסים אלו; הפוקוס בחיבור ניתן לתפיסתו של דוד בן-גוריון את "גרמניה האחרת", שכן בזיכרון הקולקטיבי וגם באקדמיה, במידה רבה מאוד התפיסה הזו מיוחסת לו. בעיני, כדי לנסות ולתאר את מרקם היחסים העדין הזה שממנו גם נובע הביטוי על גרמניה האחרת, ראוי להביא את דבריו של ד"ר פליקס אליעזר שנער שהיה איש מרכזי בכינון היחסים בין ישראל וגרמניה במסגרת הסכם השילומים. בפתיח לספר זיכרונותיו כותב שנער על הניגוד האינהרנטי בכל העיסוק ביחסים של ישראל וגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא כותב: "התמרדות הלב והרגש לשכל הקר ול'הגיון' של הישוּת המדינית שנוצרה מן היישוב עם ייסוד המדינה".[2]
מבוא
חותמה של השואה מורגש בכל דיון הכולל בתוכו עניינים העוסקים ביחסיה של ישראל עם גרמניה[3] כמדינות ויחסיהם של ישראלים וגרמנים.[4] ב-1952, שבע שנים קצרות לאחר תבוסתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה ונפילתו של הרייך השלישי, החלו נרקמים יחסים כלכליים בין ישראל וגרמניה מכורח המציאות וצרכיה הפוליטיים של מדינת ישראל מחד ושל גרמניה מאידך.
יחסים אלו עמדו בניגוד מוחלט להלך הרוח הציבורי במדינת ישראל, כמו גם במשרד החוץ של המדינה הצעירה בשלהי שנות הארבעים, שגרס כי אין לקיים שום סוג של קשר עם העם הגרמני כיחידים ועם שלטונה של גרמניה העצמאית. מנהל המחלקה למערב-אירופה במשרד החוץ, גרשון אבנר, עמד על כך בבהירות כאשר הדגיש: "… המדינה מצווה על המשך הצו נגד כל קשרים עם שלטון גרמני… כענין עקרוני ופרינציפיוני מן המדרגה העליונה".[5]
ואמנם, עקרונות ופרינציפים, אף אם הם מן המדרגה העליונה, מוּסרים אל מול אילוצי הריאל-פוליטיק; אלה חייבו את מקבלי ההחלטות הישראליים והדיפלומטים שלה להגיע במגע ישיר עם השלטונות הגרמניים, שהולידו תהליך שהוביל לחתימת הסכם השילומים עם גרמניה בוואסנר שבלוקסמבורג ב-9 בספטמבר 1952. דברים אלו שזכו לתהודה ציבורית רחבה, הולידו ויכוחים ופולמוסים קשים שהיתה מעורבת בהם ההתנגשות הבלתי-אפשרית בין הריאליזם לבין הרגש; הדיון הקשה מאוד נסב בין השוללים כל קשר עם גרמניה והמחייבים שדיברו על הצרכים של ישראל כמדינה שגוברים על שאלות רגש ומוסר.
דוד בן-גוריון שכיהן כראש ממשלת ישראל בימים אלו, מלבד להפסקה קצרה בזמן כהונתו של משה שרת בין סוף 1953 ל-1955, היה אחד מהמחייבים הבולטים בנושא היחסים עם גרמניה. מתוך גישתו הפרגמטית שביקשה לעסוק בעתיד ולא בעבר, הוא דיבר בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים על "גרמניה אחרת" בטענה כי למן סוף מלחמת העולם השנייה, גרמניה עוברת תהליכי שינוי חיוביים מהותיים, המבדילים אותה מגרמניה הנאצית.
יתר על כן, בן-גוריון גרס כי מי ששולל כל גרמני, ובטח כזה שנולד אחרי המלחמה, הרי שהוא מטפח פילוסופיה גזענית בעצמו.[6] מאחורי המושג הטעון "גרמניה האחרת" עומדת מסכת שלמה של טיעונים וצידוקים. כשלעצמו המושג לא מסביר או מפרט בפרוטרוט מה כוונת המשתמש בו וממה הוא מורכב; לא מדובר באיזו משנה מסודרת אלא בשם כללי שמתחתיו מטריה של דימויים, טיעונים ופולמוסים קשים.
חיבור זה מנסה לסקור את משמעותו של המושג "גרמניה האחרת" משתי זוויות שונות: איך שבן-גוריון חשב אותו ואיך שהוא התבטא באמת בגרמניה של הקנצלר קונראד אדנאואר (Konrad Adenauer) בין השנים 1961-1949. העיסוק ב"גרמניה האחרת טומן בחובו גם עיסוק ביחסו של בן-גוריון לשואה. בנאומיו ומאמריו משנות הארבעים והחמישים בן-גוריון מיעט להתייחס לשואה[7], לכן נעשה ניסיון ליצור איזושהי תמונה מחומרים שכן קיימים שנוגעים ליחסו של בן-גוריון לשואה, צד לצד עם הצלבת היחס הזה לתפיסתו את "גרמניה האחרת".
מבחינה מתודולוגית, בחלק הראשון של החיבור אציג את הרקע ל"גרמניה האחרת" תוך סקירה מתומצתת של תחילת היחסים הכלכליים בין ישראל וגרמניה עד החתימה על הסכם השילומים בספטמבר 1952. בפרק השני אבדוק באילו נסיבות נולדה "גרמניה האחרת" של בן-גוריון, מה משמעותה וכיצד התקבלה עד משפט אייכמן ב-1961. בחלק השלישי של החיבור אבדוק את המושג "גרמניה האחרת" כפי שאכן היתה בהסתייעות במחקר על אודות גרמניה והתמודדותה עם עברה בתקופת שלטונו של הקנצלר קונראד אדנאואר.
מבחינת תיקוף, החיבור מתחיל בימי התהוות הסכם השילומים עם גרמניה וחתימתו בספטמבר 1952, אמנם משקלו המרכזי נע בין שני המשברים על רקע המגעים הביטחוניים עם גרמניה ב-1957 ו-1959 ועד משפט אייכמן ב-1961. כדי להימנע מאנכרוניזם יש לציין כי כמונח כשלפני עצמו, בן-גוריון החל לדבר על "גרמניה האחרת" בצורה מובהקת בוורסיות שונות החל מקיץ 1959 על רקע הסערה בכנסת בעניין עסקת הנשק עם גרמניה. באותה השנה, שבע שנים לאחר שהסכם השילומים נחתם וגרמניה כיבדה אותו, יכול היה בן-גוריון להתחיל לדבר על גרמניה אחרת, גם כדי להכשיר את דעת הקהל בישראל להתקרבות הדרגתית לגרמניה על רקע צרכיה של מדינת ישראל, וגם מתוך מפגש אינטרסים עם ממשלת גרמניה באותה תקופה.
גם אז, כפי שאראה בדיון על עסקת הנשק בכנסת, ליבה הביטוי רגשות קשים והתנגדות גדולה. בחרתי במודע שלא להכליל בחיבור את פרשת המדענים הגרמנים במצרים, וזאת משום שסבורני כי העיסוק בו כרוך בהרבה אינטריגות פוליטיות שעלולות להסיט רחוק את הדיון שאני מעוניין להוביל, וגם כי לדעתי, יש מספיק בתיקוף שהגדרתי כדי למצות את הדיון בנושא החיבור.
מטרתי בחיבור זה היתה לבצע מעין סינתזה שתנסה לשפוך אור על תפיסת "גרמניה האחרת" של בן-גוריון, ולנסות ולעמוד על הגורמים שהניעו אותו לדבוק במה שמכונה במחקר האקדמי "הקו הגרמני" או "הטקטיקה הגרמנית", כפי שגיליתי לאורך עבודתי. לאחר הדיון במושג כשלעצמו, התכוונתי לעמת את המצב כפי שהיה באמת, כפי שמתגלם מחומר המחקר שנעזרתי בו שדן בגרמניה. גם בחלק שעוסק בגרמניה התיקוף נע על ציר הזמן מהקמת הרפובליקה הפדרלית ב-1949 ועד משפט אייכמן ב-1961 וההדים התקשורתיים בגרמניה לאחר ביצוע פסק הדין במאי 1962.
מתוקף מורכבותו של הנושא והעובדה כי מדובר במושג ערטילאי למדי ולא באיזו משנה מסודרת, במהלך עבודתי השתמשתי במקורות רבים שאינם כולם נוגעים ישירות לעניין עצמו. העבודה בכללותה בנויה משילוב של ספרות מחקר, ספרות זיכרונות, עיתונים, מסמכים מארכיון המדינה ומסקנות שלי.
חלק ראשון – הרקע לגרמניה האחרת
הדיון בנושא גרמניה והיחסים עמה הוצת בראשית שנות החמישים, עם החלטת מדינת ישראל לתבוע שילומים מגרמניה. התהליך הזה כרוך בד בבד עם התאוצה שבה הוחזרה גרמניה המערבית למשפחת מדינות המערב עם התברר התפתחותה של המלחמה הקרה, ובפרט התלקחותה של מלחמת קוריאה. באותם ימים שלושת מעצמות הכיבוש המערביות בגרמניה פנו לישראל בבקשה לבטל את התחיקה שקבעה כי גרמניה היא ארץ אויב, פנייה שנדחתה על-ידי הממשלה.[8] מדינת ישראל היתה מצויה במשבר כלכלי חמור ביותר; קליטתם של פליטי השואה ושל העליות הגדולות מארצות ערב בשנותיה הראשונות הביאו לגרעון חמור במאזן התשלומים. ממאי 1948 ועד סוף שנת 1951 האוכלוסייה היהודית הכפילה את עצמה – הגרעון במאזן התשלומים צמח מ-220 מיליון דולר ב-1949 ל-281.8 מיליון דולר ב-1951 בזמן שהתוצר הלאומי הגולמי עמד על 1,458 מיליון דולר; ממשלת ישראל נקלעה לתסבוכת של הלוואות במטבע חוץ.[9] גרמניה השתקפה כמקור טוב לפתרון רוב הבעיות, שכן באותו זמן חוותה את מה שכונה "הנס הכלכלי" (Wirtschaftswunder) תוצר של תכנית מרשל האמריקאית ומדיניותו של שר האוצר הגרמני ומי שימלא את תפקיד הקאנצלר אחרי אדנאואר, לודוויג ארהארד (Ludwig Erhard).[10]
בראשית שנות החמישים, דעת הקהל הישראלית התייחסה בחשדנות ובאיבה לכל דבר שהיה קשור בגרמניה, ודרשה את החרמתה גם על-ידי ישראל וגם על-ידי יהדות העולם. רעיונות על מגע עם גרמניה אפילו רק למטרות משא ומתן על החזרת רכוש יהודי גזול נתפס כחילול קרבנות השואה.[11] איתות משמעותי ראשון בעניין כזה ממנהיג גרמני הגיע בנובמבר 1949, כאשר הקנצלר הגרמני קונראד אדנאואר הצהיר בראיון בשבועון יהודי-גרמני כי ממשלתו מוכנה להעמיד לרשות ישראל סחורות בשווי 10 מיליון מרק.[12] אמנם שהתבטאות ספציפית זו לא הניעה מהלך מידי באותה העת, היא אותתה למקבלי החלטות בישראל כי יש עם מי לדבר בממשלת בון.
הביטוי הרשמי הראשון לכך היו שתי איגרות ששלחה ישראל למעצמות הכיבוש בגרמניה בינואר ובמארס 1951. האגרת הראשונה שנשלחה ב-16 בינואר עסקה בפיצויים אישיים ואילו בזו שנשלחה ב-12 במארס, ישראל הציגה עצמה כיורשת היהודים שנרצחו בשואה וביקשה סך של מיליארד דולר וחצי מגרמניה, שישולמו על-ידי שני חלקה.[13] האיגרת כשלעצמה היתה כתובה היטב[14]: נכתב בה בפירוט מצמרר על פשעי הנאצים ותיאור הרצח והשוד של היהודים שבגינם ליהודים יש תביעה חסרת תקדים נגד גרמניה, וכי ישראל היא המדינה היחידה שיכולה לדבר בשם העם היהודי. הסכום שצוין באגרת לא היה איזשהו סכום כללי שהוחלט כי הוא "פיצוי" על השואה ככלל, שכן סכום כזה – באם ניתן היה להגותו – סביר להניח שבכלל לא היה אפשר להיכנס לדיון כלשהו עליו. הסכום התקבל מתוך הידיעה כי ישראל צריכה לקלוט חצי מיליון עקורים מאירופה וההערכה כי עלות הקליטה של כל עקור תהיה 3,000 דולר.[15]
בתביעה הישראלית שהוצגה למעצמות יש הבחנה ברורה בין פיצויים אישיים וקולקטיביים, כלומר שאין לערבב בין השניים ומתן פיצויים אישיים אינו פותר את גרמניה מלתת פיצויים קולקטיביים וההפך. אחד מהטיעונים המוסריים המוזכר שם מבוסס על הביטוי התנ"כי: "הרצחת וגם ירשת". כלומר לא יתכן שגרמניה גם תרצח את יהדות אירופה ותבזוז אותה ושכספים אלו ייוותרו בידי הגרמנים. שר החוץ משה שרת, מהאנשים המרכזיים ביותר בהתנהלות מול גרמניה, התייחס לכך בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת יום לאחר שליחת המברק באומרו: "לא ייתכן שהעם הגרמני יוסיף ליהנות מהגזילה, בעוד ששיקום הקרבנות, אלה שניצלו בעוד מועד, או נותרו אחרי השואה, ייפול למעמסה על אותו העם היהודי".[16]
במברק ששלחה, הקפידה ישראל להצהיר כי שום פיצוי חומרי לא יוכל לתקן את אשר נעשה לעם היהודי, בכך נשללה כל אפשרות כי השילומים ייתפסו בעיניים ישראליות כ-"Wiedergutmachung" – מילה בגרמנית שאפשר לפרשה מילולית כ"תיקון עוול". כלומר אין במהלך הזה של השילומים שום רמיזה לכך שיש כאן איזשהו תיקון של עוול.[17] המברק לגופו נדחה על-ידי ארצות הברית ובריטניה שסירבו "לכפות" על גרמניה מחויבות לשלם פיצויים לישראל. דחיית הבקשה על-ידי מעצמות הכיבוש וכן הימנעותן המובעת שלא לכפות על גרמניה המערבית שילומים לישראל הכשירו את הדעת בקרב מקבלי ההחלטות הישראליים כי אין מנוס מלהתחיל ולפעול לעבר המהלכים שיביאו לבסוף למגעים ישירים עם הממשלה הגרמנית.[18]
ב-15 באפריל נפגשו מנכ"ל משרד האוצר דוד הורוביץ וציר ישראל בפריס מוריס פישר עם הקאנצלר הגרמני קונראד אדנאואר בפריס. בפגישה הבטיח אדנאואר כי ישקול הצהרה קבל עם ועדה בה ייאמר כי גרמניה לוקחת על אחריותה את פשעי הרייך השלישית; הצהרה כזו היתה קריטית בעבור ממשלת ישראל כדי לעמוד בחזית דעת הקהל במידה ותתחיל במשא ומתן ישיר עם גרמניה.[19] את ההצהרה נשא מעל בימת הבונדסטאג ב-27 בספטמבר 1951. לאחר-מכן החלה השתלשלות אירועים רבת מעש ומאמץ מצד רבים כדי לרקום הסכם שבמסגרתו גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצויים.
ב-9 בספטמבר 1952 חתמו שר החוץ הישראלי משה שרת וקנצלר גרמניה קונראד אדנאואר על הסכם השילומים. גרמניה התחייבה לשלם לישראל במשך 12 עד 14 שנים סכום של שלושה מיליארד מארק (750 מיליון דולר של אותם ימים); לסכום הזה הצטרף סכום של 450 מיליון מארק שהיה מיועד לארגונים יהודיים, אמנם לימים סכום זה ברובו נשאר בארץ.[20]
חלק שני – לידתה של "גרמניה האחרת"
הפולמוס סביב עסקאות הנשק
בדצמבר 1957 ובקיץ 1959 אירעו שני משברים פוליטיים סביב ידיעות על רקימת קשרים ביטחוניים בין ישראל לגרמניה, שהובילו לפירוק הממשלה. המשבר הראשון פרץ ב-15 בדצמבר 1957, אז אישרה הממשלה את שליחתו לגרמניה של הרמטכ"ל המסיים תפקידו, משה דיין, זאת לאחר שבאחת מישיבות הממשלה נשאל בן-גוריון אם נכון שהוחלט לשגר לגרמניה "אישיות רמת מעלה" ולאחר שהשיב בחיוב, נדרש לקיים על כך דיון.[21] בדבריו בדיון בכנסת ב-24 בדצמבר, ניתן לחוש רוח מקדימה לדברים הברורים שיגיד לאחר שנה וחצי על "גרמניה האחרת":
"אמרתי בכנסת ולא חזרתי בי מדעתי, והודעתי שזו דעתי האישית, כי טובת מדינת ישראל, – וזהו השיקול היחיד אשר עבדכם שוקל אותו לפי מיטב הבנתו, – דורשת קיום יחסים תקינים עם גרמניה, באשר יש לנו עסק לא עם עולם של אתמול אלא עם עולם של מחר; לא עם זכרונות העבר אלא עם צרכי העתיד; יש לנו עסק לא עם מציאות שחלפה, אלא עם מציאות ממשית, משתנית ומתחדשת. דאגתנו הראשית היא קיומה של ישראל".[22]
בהמשך דבריו הוא משמיע דברים שהולמים את אחד מן הכינויים שיוחסו לו, "מר ביטחון": "אם יתנו לי בכף אחת כל האידיאלים שבעולם, אידיאלים נהדרים, נפלאים, מקסימים, אבל חסרים בטחון ישראל, – ובכף השניה רק בטחון ישראל, לא אהסס אף רגע אחד ואבחר בכף של בטחון ישראל (…) וכל הרגשות היקרים והנעלים ביותר המתעלמים מצרכי בטחון ישראל, הם מאוסים בעיני".[23] שליחותו המיועדת של הרמטכ"ל התבטלה עוד שבוע לפני הדיון בכנסת, ביום האחרון של 1957 בן-גוריון התפטר, ובסופו של דבר לא נרכשו הצוללות מגרמניה.[24] בשיחה ב-1964 עם איש התקשורת וההסברה משה פרלמן שהיה קרוב אליו, בן-גוריון דיבר על עניין השליחות לגרמניה מסוף 1957. לדבריו, המתנגדים טענו כי המגעים עם הגרמנים, לא ראוי שיתנהלו על-ידי "אישיות רמת-דרג", אלא על-ידי נציגים בדרג זוטר. על כך הוא העיר: "זהו האבסורד הקורה כאשר מרשים לרגשות להעיב על ניתוח בעיה".[25]
כמושג בפני עצמו נראה כי "גרמניה האחרת" נולד בקיץ 1959, סביב משבר פוליטי נוסף בנושא עסקאות נשק. המשבר פרץ בעקבות כתבה שהתפרסמה בשבועון הגרמני Der Spiegel ב-24 ביוני תחת הכותרת "רימונים מחיפה" שדיווחה כי הצבא הגרמני, הבונדסווהר (Bundeswehr) יצויד בפגזי מרגמה תוצרת ישראלית.[26]
עקב פרסום הכתבה העלה חבר-הכנסת שמואל מיקוניס ממק"י הצעה להביע אי-אמון בממשלה.[27] את דבריו פתח מיקוניס בהתייחסו ל"חרפת העיסקה של אספקת נשק ישראלי לגנרלים של היטלר, העומדים שוב בראשי הצבא המערב-גרמני".[28] אחריו עלה לנאום מנחם בגין מתנועת החירות, שהיה ידוע בהתנגדותו הנחרצת לקשרים עם גרמניה מימי הוויכוח על הסכם השילומים. בגין התייחס אל גרמניה של אדנאואר כמעין גרמניה זמנית, כאילו משמשת בתפקיד הרפובליקה של ויימאר כשממנה תעלה אותה גרמניה שחוללה את השואה:
"כאן מצטרפת השאלה של גרמניה של אתמול ושל היום עם שאלה שאינה פחות מכרעת, של גרמניה של מחר. בין גרמניה שנקראה ה'רייך של וילהלם' לבין גרמניה שכונתה ה'רייך השלישי' היתה האידיליה של הרפובליקה הוויימארית. הישנו אדם אחד בעולם כולו, בר דעת, שיכול, ידו על לבו, שכלו בראשו, לומר כי מה שנקרא או נחשב בעיני המוכים בסנוורים האידיליה האדנאורית איננה מפלסת דרך למהדורה שלישית של הרייך השלישי?".[29]
למחרת בדיון נאם חבר-הכנסת יצחק רפאל מהמפד"ל ודיבר על השקפתו של ראש הממשלה בן-גוריון המבדילה בין גרמניה של אתמול לגרמניה של היום. אמנם פחות נחרץ וחריף כמו בגין, הוא קובל על "משפט בזק" שבן-גוריון כביכול עושה לגרמניה של אדנאואר בגישתו, שלפתחו רובצות טעויות רבות. רפאל, שתמך בהסכם השילומים בזמנו, אמנם אינו מקבל את "גרמניה האחרת", אבל הוא לא שולל אותה שלילה מוחלטת באומרו: "גם בתהליך זה יש דרגות – ומכירת נשק היא לא שלב התחלתי או שלב המשך, זהו השלב סופי בתהליך".[30] כלומר אין כאן שלילה מוחלטת של כל עסקה עם גרמניה, להפך – תיתכן עסקת נשק, אבל עוד לא הבשילו התנאים כדי שתתקיים כזו. אחריו נאם חבר-הכנסת יגאל אלון שדיבר מטעם אחדות העבודה-פועלי ציון, שטען כי "עדיין מוקדם להבחין בין גרמניה של העבר לגרמניה של היום".[31]
דוד ליבשיץ ממפא"י שהצביע נגד השילומים ב-1952, תמה בדבריו על כך שדווקא עסקת הנשק מזעזעת את מתנגדיה, בזמן שישנם קשרים מסחריים רבים אחרים עם גרמניה, וחימוש של חיל הים הישראלי בציוד גרמני. "ואם כל הצי שלנו והא צי מתוצרת גרמניה, – האם זו לא סליחה ומחילה לגרמניה, בין אם נרצה בכך ובין אם לא נרצה בכך?". המסר של ליבשיץ הוא כי הפולמוס הזה כבר הסתיים ב-1952, לדבריו: "יש לדעתי להסיר הצדה את המומנט הרגשי".[32]
ב-1 ביולי נתן בן-גוריון את תשובת ראש הממשלה, ובדברים שאמר יש כדי לספר על תפיסת "גרמניה האחרת". לאחר התנגחויות פוליטיות ביריביו הפוליטיים[33], בן-גוריון מתייחס אל עניין הרגש ומסביר את עמדתו בסוגיה:
"ואני אומר במלוא הכרתי: יש רגשות (…) ואומר עוד יותר: לא רק רגשות. יש מקורות נעלמים, עמוקים, בנבכי נפשנו, שמהם ניזונה כל פעולתנו. ואנו משתמשים בשכל ובאינטלקט שלנו אך ורק למען דעת כיצד לבצע השאיפות והכיסופים הנובעים ממעמקי הנפש. אחד המקורות האלה הוא השואה המתמדת בגולה [כאן בן-גוריון מציין שורה של אירועים ממסעי הצלב עד פרעות חמלניצקי ופטלורה וממשיך, ע"ג] אבל כל אלה לימדו אותנו, בוני המולדת, לא לבכות, לא לקונן, לא להסתפק בהגדת 'שפוך חמתך', אלא ליצור מולדת, להיות עם עצמאי, לצבור כוח יהודי, להזדיין, להתגונן בכוח, לא לעמוד כעני בפתח אלא להיות עם ריבוני שווה-זכויות במשפחת העמים".[34] בהמשך בן-גוריון גם קובע מי הם ה"נאצים החדשים": "היטלר הוכרע ונשרף, אבל תלמידיו ועוזריו במזרח התיכון קיימים והם שליטים בארצות-ערב המקיפות אותנו".[35] בהמשך הנאום ראש הממשלה נותן מעין סקירה גיאו-פוליטית של אירופה העכשווית, ומסביר מדוע לישראל ישנם אילוצים פוליטיים ודיפלומטיים להתקרב אל הגרמנים:
"ידידות בינלאומית יש לטפח יום יום מחדש, ואין כל בטחון ויציבות של עם בודד, אם אין מסביב לו עוד ידידים; לא אני ולא אתם שמתם את גרמניה המערבית במקום שהיא נמצאת, אלא הקב"ה, וגרמניה זו הולכת ונעשית גורם רב-משקל באזורה (…) כשאני אומר שגרמניה של היום, גרמניה של אדנאור והסוציאלדמוקרטים אינה גרמניה של היטלר – אינני מתכוון רק למשטר חדש – אם כי זה חשוב מאוד – אלא גם לתמורה הגיאופוליטית שחלה במערב אירופה ובעולם. גרמניה של ימינו לא תשוב עוד לעולם להיות מה שהיתה לפני מלחמת העולם השנייה".
יש כאן גם במובן מסוים מענה לחששות נוסח בגין על כך שגרמניה של אדנאואר היא "תחנת ביניים" כמו רפובליקת ויימאר. בן-גוריון מטעים את הצורך בידידות פוליטיות תוך הצגת הדוגמא של צרפת וגרמניה, כשלצרפת יש היסטוריה ארוכה של אגרסיות מצד גרמניה – אבל היא לא מרשה לעצמה לא להידבר עמה – הקשר בין שתי המדינות לא נובע מתוך חיבה עמוקה אלא מתוך צורך; הן זקוקות אחת לשנייה וזהו היסוד לידידות פוליטית.[36] על רוח הדברים הללו שהשמיע בכנסת, חזר גם בשיחה עם משה פרלמן.[37]
כפי שאציג בהמשך, בחלוף כשמונה חודשים, לאחר פגישתו עם אדנאואר בניו-יורק, בן-גוריון ישמיע לעיתונאים את דבריו הידועים על "גרמניה האחרת" בהתייחסו לכך שאמר זאת בכנסת ישראל בקיץ 1959. לדברים אלו מהדיון בכנסת התכוון בן-גוריון, אם כי ניסחם בצורה שונה. הם מראים על הקו המחשבתי שנקט בו בן-גוריון בנוגע לגרמניה מפה והלאה.
מגפת צלבי הקרס
בין דצמבר 1959 לאמצע פברואר 1960, בגרמניה נספרו כ-800 מקרים של ציור צלבי-קרס וסיסמאות אנטישמיות על בתי כנסת, אנדרטאות ומצבות. אירועים אלו זכו לשם "מגפת צלבי הקרס".[38] דברים אלו, שזכו לתהודה רבה בעולם, גררו ביקורת קשה על "גרמניה האחרת". ב-20 בינואר מיהר חבר הכנסת שמואל מיקוניס ממק"י להעלות הצעה לסדר היום של הכנסת "לביטול עסקת הנשק עם גרמניה המערבית לנוכח תחיית האנטישמיות הנאצית".[39] בתחילת דבריו אמר כי "גרמניה המערבית הוכיחה עצמה בשבועות האחרונים כמאורת הנאציזם".[40] בדברי התגובה שלו, בן-גוריון השיב כי כל אשר אמר בדיון ב-1 ביולי 1959, עדיין תקף. הוא התנגח פוליטית במק"י על תמיכתם במזרח-גרמניה שלדבריו גם רצחה וגם ירשה, וטען כי כינוי העם הגרמני "עם מרצחים" זהו דיבור גזעני. בסוף דבריו הבטיח כי אחד השירותים של מדינת ישראל "שיש לו אמצעים לכך" בודק את התקריות האנטישמיות כדי לנסות ולגלות את שורש הדבר ואם ארגון בינלאומי עומד מאחוריו.[41] האירועים האנטישמיים בגרמניה הסתיימו רק חודש לפני הפגישה ההיסטורית בינו לבין קנצלר גרמניה אדנאואר בניו-יורק, וניכר כי הם לא השפיעו הרבה, אם בכלל, על פגישה זו.
פגישת בן-גוריון-אדנאואר
ב-14 במארס 1960, נועדו בן-גוריון ואדנאואר במלון "וולדורף אסטוריה" בניו-יורק, בפגישה שהגדיר אחד מהארכיטקטים הראשיים שלה פליקס שנער ככזו ש"כל כך הרבו לדוש בה, וכל כך סילפו את דמותה בניחושים ובפולמוס מיותר".[42] בן-גוריון ירד מדירת השרד שלו במלון כמה קומות מטה אל דירת השרד של אדנאואר ולחץ את ידו כשנפגשו. הביוגרף של בן-גוריון, מיכאל בר-זוהר, כותב כי היו כאלה שראו את לחיצת היד כמחווה של מחילה שנועדה לטהר את גרמניה מפשעי הנאצים, אמנם בר-זוהר טוען אחרת, לדבריו: "בן-גוריון הבחין בין פשעיה של גרמניה הנאצית למאמצי גרמניה של אדנאואר לכפר עליהם".[43]
הפגישה בין השניים היתה חשובה מאוד לישראל משום שבמהלכה אדנאואר הסכים לבקשתו של בן-גוריון להעניק מלווה של חצי מיליארד דולר שיינתן לישראל במשך עשר שנים; הכסף אמור היה להיות מוקדש לפיתוח התעשייה והחקלאות ובעיקר פיתוח הנגב.[44] בן-גוריון דיבר על כך שהדור הגרמני של אלו שנולדו לאחר התקופה הנאצית, ימצא נחמה על מעשי עמו במלחמת העולם השנייה, כאשר יראה כיצד גרמניה סייעה לישראל לפתח את הנגב השומם.[45]
בנוסף לכך, בן-גוריון נחל הצלחה בעניין שבו נהג להאריך דברים בכל פעם שעלה על הפרק עניין יחסי ישראל וגרמניה: אספקת נשק. אדנאואר הבטיח לבן-גוריון שגרמניה תספק לישראל כמויות נכבדות של ציוד צבאי ללא כל תמורה, ואכן כך היה: בשנים הקרובות ישראל קיבלה מגרמניה טנקים, הליקופטרים, מטוסים וציוד אחר ששוויו היה עשרות מיליוני דולרים, ובעבור זאת לא שילמה ישראל דבר.[46]
נדמה כי תמיכתו העיקשת של בן-גוריון ב"גרמניה האחרת" נשאה פרי. בן-גוריון יצא את הפגישה עם אדנאואר כשקיבל את אשר רצה: תמיכה כלכלית וצבאית מגרמניה. בצאתו מן הפגישה, בן-גוריון אמר לעיתונאים דברים שהרוויחו לו ביקורת רבה בימים הבאים: "בקיץ שעבר הצהרתי בכנסת, הפרלמנט של ישראל, כי 'גרמניה של היום אינה גרמניה של אתמול'. אחרי פגישתי היום עם הקנצלר הגרמני, הריני משוכנע, שהערכתי בכנסת היתה נכונה".[47] הצהרה זו קבל עם ועדה זיכתה את בן-גוריון בקיתונות של ביקורת בעיתונים השונים. המשורר נתן אלתרמן, שהיה ידוע כמתנגד ל"קו הגרמני" של בן-גוריון, כתב ב-18 במארס ב"טור השביעי" בעיתון דבר כי הוא תומך באלה שטענו כי "לא ראש ממשלת ישראל היה צריך להיות הראשון ובינתיים היחידי, שקם לפטור במפורש את העם הגרמני מהמעט, המפריע לו עדיין מלהתהלך בין האומות, כאילו לא אירע דבר".[48]
גם עיתון "הבוקר" פרסם דברים ברוח זו, בטענה כי בן-גוריון, כנציג מובהק של המדינה היהודית, טיהר שלא בצדק את גרמניה, בטח שבסמיכות כה קרובה לאירועים האנטישמיים של ציור צלבי הקרס ברחבי גרמניה.[49] עוד נטען, כי נציגי עמים אחרים שלחמו בהיטלר ולא נפגעו כמו שנפגע העם היהודי, לא הצהירו דברים מטהרים כאלה על גרמניה.[50]
מאמר המערכת שזכה לכותרת "חורבן הנשמות" ב"חרות" לא חסך שבטו מבן-גוריון. נכתב בראשיתו: "הדבר המזעזע ביותר בפרשת הפגישה בין ראש ממשלת ישראל לבין הקאנצלר של העם הגרמני הוא לא ההכשר המחודש שמר בן-גוריון הוציא לגרמנים קבל עולם כולו, שהם הנם עתה אומה אחרת, אלא העובדה המחרידה שהעם לא הזדעזע כליל" [ההדגשה במקור, ע"ג].[51] בין השאר נמתחת במאמר ביקורת על ה"חרפה" בכך שבן-גוריון בא אל אדנאואר ולא ההפך.
אמנם, ניכר כי גם לנוכח הביקורת הציבורית, בן-גוריון המשיך לטפח את תפיסתו ולהאמין בה. זאת ניתן לראות למשל במברק ברכה ששלח לאדנאואר לרגל יום הולדתו ה-85.[52] במברק מתייחס בן-גוריון לפגישתם תשעה חודשים קודם לכן ולביקורת שגררה. הוא כותב כך:
"בוודאי ידוע לך, שלא כל בני עמי היו מאושרים מפגישתי אתך, ואם כי אני מתנגד בתכלית לעמדתם אני מבין אותה. מה שקרה לנו במשטר הנאצי באמת אין לו דומה גם בתולדות הסבל והמרטירולוגיה הארוכה של עמנו, אבל אני – וכן, אני בטוח, הרוב הגדול של עמי בעולם, מקבלים בלב שלם דברי נביאנו הגדול ירמיהו [כאן בן-גוריון מצטט את הפסוקים המוכרים 31-27 מספר ירמיהו, פרק ל'א, על כך שאבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, ע"ג] אני רואה בך לא רק האיש שקומם את גרמניה מחורבנה החומרי, אלא גם איש-האמונה שמנסה לקומם אותה גם מחורבנה המוסרי, – ובכל לב אני מאחל לך שתצליח בשתי משימות אלה, ואיני יודע איזוהי הגדולה והחשובה בהן".
בסוף דבריו בן-גוריון שוב מתייחס לדברי הנביא ירמיהו ונותן ביטוי לגישתו הגורסת חדל עיסוק אובססיבי בעבר אלא עיסוק בבנייה, בהווה ובעתיד:
"ומתקיימים בימינו גם דברי הנבואה של ירמיהו: 'הנה ימים באים – כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע, נאום ה'. נבואה אלוהית זו התקיימה לעינינו, ועל אף הקשיים והסכנות שאנו נתונים בהם מפאת שכנינו – אנו 'בונים ונוטעים', ואני בטוח שבני עמך אשר יתביישו מפשעי גרמניה של היטלר – יתגאו במעשי גרמניה של אדנואר, אשר יסייע במשהו לעמנו 'לבנות ולנטוע'".
אם בוחנים את הדברים שאמר בן-גוריון בכנסת בזמן המשבר הראשון סביב שליחת הרמטכ"ל לגרמניה, על כך כי כל האידיאלים היפים בעולם מתבטלים מול ביטחונה של ישראל, אפשר להבין מדוע אמר את אשר אמר לאחר הפגישה עם אדנאואר, שהיתה חשובה מאוד לישראל מבחינה ביטחונית וכלכלית. ואמנם, מעבר לאינטרסים הפוליטיים, עד נקודה זו בן-גוריון בעקביות הציג קו שבו ביקש להפריד בין העבר להווה ולהימנע מלהשתמש בתואר "עם מרצחים" שלדידו היה אמירה גזענית מובהקת. התחנה הבאה בה "גרמניה האחרת" של בן-גוריון נבחנה היתה בימי משפט אייכמן.
משפט אייכמן
ב-11 במאי 1960 נלכד אדולף אייכמן (Adolf Eichmann) בידי אנשי "המוסד" הישראלי בבואנוס-איירס שבארגנטינה.[53] לאייכמן היה חלק מרכזי ביישום "הפתרון הסופי"; הוא השתתף בוועידת ונזה בינואר 1942 בה תוכנן תהליך ההשמדה והיה מעורב בגירוש יהודים לגטאות ואחר-כך למחנות השמדה.[54] הוא פיקח מקרוב על השמדת יהודי הונגריה כשיותר מחצי מיליון יהודיה נרצחו בתוך שבועות מספר.[55] אייכמן פעל באובססיביות למימוש הפתרון הסופי ופעל בלהט לפתור כל בעיה שנקרתה בדרכו. הוא אולי היה הדמות המתאימה ביותר ללכוד בעניין זה.
סביב משפט אייכמן ישנם דברים מעניינים שיכולים לשפוך אור על גישתו של בן-גוריון הן לשואה הן ל"גרמניה האחרת". בפרק "תעלומה ושמה בן-גוריון" בספרה "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן", חוקרת השואה חנה יבלונקה מנסה להשיב על השאלה מדוע הובא אייכמן לארץ. מסקנותיה הן שבן-גוריון במידה מסוימת נגרר אחר האירועים שהביא משפט אייכמן, שעורר תהודה גדולה בארץ ובעולם. בין היתר היא מבססת את טענתה על כך שבפגישה עם ועדת עורכי העיתונים לסיכום תש"כ, בן-גוריון התייחס ללכידת אייכמן כאירוע בולט מבחינה "עיתונאית", וחזר על כך גם כשנשאל על-ידי עורך מעריב אריה דיסנצ'יק על משמעותה ההיסטורית של הלכידה.[56] בעימות שפרץ בין בן-גוריון לנשיא ההסתדרות הציונית נחום גולדמן באותה תקופה, יבלונקה רואה רמז כדי להראות את ההקשר שבו ראה בן-גוריון את המשפט: ככזה שיבליט את ישראל מבחינה בינלאומית ומבחינת תודעתה היהודית, גם בשביל עיניהם של יהודי העולם.[57]
ואמנם, בן-גוריון לא היה מוכרח להביא את אייכמן לירושלים; קל יותר היה להרגו בבואנוס-איירס ובכך לסיים את החשבון שיש לעם היהודי איתו. ועדיין יצא לפועל המבצע הנועז והמסוכן ללכידתו, שמחירו היה גם הסתבכות מדינית עם ארגנטינה. מבחינה פוליטית בן-גוריון עמד אז בשיא כוחו כראש ממשלה, הוא לא היה זקוק למשפט אייכמן כדי לבצר את מעמדו הפוליטי עוד יותר.[58] לכן החלטתו להביא את אייכמן למשפט בארץ יכולה להיתפס לא כהחלטה פוליטית אלא הכרעה היסטורית: היתה חשיבות במשפט שייערך, שיהפוך ל"משפט השואה" ויחשוף את הדור החדש בישראל כמו-גם את אומות העולם לשואת העם היהודי. ניתן לטעון, כי דבר כזה מקיש עם הרצון של בן-גוריון לחמש את ישראל ולמצוא לה בעלות-ברית חזקות וראויות כל הזמן, שכן השואה, בעיניו, מדגישה את הסכנה שיהודים חשופים אליה בתורת היותם יהודים, ובטח כשהם נטולי מדינה ריבונית וצבא מגן. אבל בהתחשב במצבו הפוליטי המצוין, בן-גוריון יכול היה לעשות את כל זה מבלי להביא את אייכמן למשפט בירושלים, והוא בכל זאת עשה זאת.
יתרה מזאת, בן-גוריון עשה זאת דווקא בתקופה שבה יחסי ישראל וגרמניה התהדקו על רקע המלוות ואספקת הנשק שהובטחו לו חודשיים לפני-כן ב"וולדורף אסטוריה"; היה סיכון כי משפט אייכמן יערער זאת. במברק ששולח פליקס שנער אל לשכת ראש הממשלה ב-12 במארס 1961, הוא מדווח על מסיבת עיתונאים שנערכה יומיים לפני-כן בה אדנאואר אמר בין השאר: "משפט אייכמן עלול להזיק לגרמניה החדשה ע"י טשטוש ההבדל לגבי תקופת היטלר".[59] אדנאואר גם אומר שהוא "יודע בוודאות" שישראל לא תנצל את המשפט לשם שערורייה מדינית, "אלא כדי לנהוג בצדק".[60]
את הלך הרוח הזה קראו בקשב רב בירושלים; היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר ששימש במשפט כתובע ראשי מטעם המדינה, קיבל הנחיות מפעם לפעם מבן-גוריון.[61] הנחיה אחת ניתנה כאשר בן-גוריון עבר על טיוטת נאום הפתיחה של האוזנר במשפט. הוא דרש מהאוזנר לבצע שלושה תיקונים כשהבולט בהם נגע לאופן שבו ידובר על גרמניה בעת דיוני המשפט. הוא כתב להאוזנר: "בכל פעם שמדברים על מה שעוללה לנו גרמניה – יש, לדעתי, להגיד גרמניה הנאצית".[62] אמנם שזו דרישה הגיונית למדי, הרי שבצורך של בן-גוריון לדרוש אותה יש כדי להראות כי המשפט בירושלים נערך לגרמניה הנאצית ולא בשום אופן לוורסיה אחרת של גרמניה.
חלק פחות נאה מהתערבותו של בן-גוריון במשפט נגע לעוזרו הקרוב של אדנאואר, הד"ר הנס גלובקה (Hans Globke). גלובקה, שהיה איש מרכזי בכינון הסכם השילומים והיחסים של גרמניה עם ישראל, היה גם משפטן שכתב את אחד הפירושים המוסמכים לחוקי נירנברג ועבד עם אנשי אייכמן בהסדרים לגירוש יהודים ולשוד רכושם.[63] בעניינו של גלובקה, הריאל-פוליטיק ניצח, במפגש אינטרסים של בן-גוריון ואדנאואר, מה שמכנה חנה יבלונקה "הבנות ג'נטלמניות".[64] ואכן במהלך המשפט, התובע גדעון האוזנר הקפיד להצניע את חלקו של גלובקה.[65]
מקומה של השואה ב"גרמניה האחרת" של בן-גוריון
בעצרות הזיכרון שערך מוסד ההנצחה "יד ושם" בשנות החמישים בן-גוריון לא נכח והוא לא הגיע לבקר במוסד שלא תמך בהקמתו מלכתחילה.[66] ניכר כי הוא ראה חשיבות מעטה בהנצחה וזיכרון משום שעצם העיסוק בזו בא על חשבון העיסוק בהווה ובעתיד, אמנם כל זאת לא אומר כי לא הכיר בחשיבותה העצומה של השואה או כאב אותה, כנראה שפשוט ידע להפנים כאבו.[67] ניכר, כי הוא הצליח לבצע הפרדה מאוד ברורה בין "עבר" ל"הווה". מכאן אולי גם חלק מהסיבה שדיבר על גרמניה האחרת, שהרי במבחן התוצאה, גרמניה האדנאוארית מילאה את התחייבויותיה כלפי מדינת ישראל. יש כאן אולי עניין רגיש הנוגע לאופן שבו אינדיבידואלים שונים התייחסו ללקח שיש לשואה, כלקח אוניברסלי או לקח לעם היהודי גופא. בעניין הזה, בן-גוריון היה בהיר וחד בגישתו: השואה מלמדת אותנו כי העם היהודי זקוק למדינה משלו. כאשר הקרן הקיימת לישראל נטעה את "יער הקדושים" לזכר קרבנות השואה בהרי יהודה בדרך לירושלים, בן-גוריון כתב באגרת: "המצבה האחת ההולמת את זכרה של יהדות אירופה שהושמדה על ידי חיות הטרף הנאציות – היא מדינת ישראל כולה".[68]
יתכן כי בן-גוריון תפס את "גרמניה האחרת" לא רק כמושג המתייחס לשינוי שכביכול התרחש בגרמניה ובקרב העם הגרמני, אלא גם כמעין שינוי תפישתי בחשיבה של "היהודי החדש". המהפכה הציונית הפכה את היהודי מאדם שאפשר לבצע בו כל אשר חפצים, לאדם שצריך להתייחס אליו בכבוד ובאופן ההולם התייחסות אל מישהו בעל מדינה ריבונית. כאשר בימי שליחת האגרת למעצמות שר האספקה והקיצוב דב יוסף העלה הצעה כי נורבגיה תנהל את המשא ומתן בשם ישראל, השיב בן-גוריון כי דבר כזה עושים כאשר לא יכולים להגיע – ומה היא סיבתה של ישראל לא להגיע? החשיבות בייצוגיות של ישראל כמדינה סוברנית מזדקפת כעיקרית פה.[69]
בן-גוריון דיבר על גישה של "יהודי גטו" מול גישה של "יהודים בני עם עצמאי". היכולת לתפוס את גרמניה כ"גרמניה האחרת" היא מבטא משמעותי להציג את היהודים באור שונה בפני העולם. בגטו יהודי יכול היה לירוק לגרמני בפניו, אמר בן-גוריון, ואילו היום יהודי יכול לתבוע מאותו גרמני בעבור מדינתו, כאקט קונסטרוקטיבי של בנייה ועשייה.[70] במסגרת חזרתם של היהודים להיסטוריה בדמותה של מדינת ישראל, יש למדינה זו אחריות לנהוג כמדינה ריבונית. צריך להתמודד עם המציאות כמות שהיא: "אנחנו לא נינזר מהעולם הזה ובעולם הזה יש העם הגרמני עם הנאצים שלו והרוצחים שלו והתליינים שלו… ולא נוכל לעזוב את העולם".[71] את הדברים הללו אומר בן-גוריון בראשית 1952, על רקע סערת הסכם השילומים; סביר להניח שלא היה מעז להגות את צירוף המילים "גרמניה האחרת" באותם ימים, ויותר מכך, הוא היה צריך לראות שגרמניה ממלאת את אשר חתמה עליו בהסכם בלוקסמבורג, וזאת כדי שכאשר אכן ידבר על גרמניה אחרת – לא יהיו אלו דברים ריקים.
אמנם בדבריו היתה סתירה לפעמים, כאשר אמר כי מדינת ישראל היא צוואתם של ששת המיליונים, או בדיון בכנסת לאור סערת עסקת הנשק עם גרמניה בקיץ 1959 כאשר אמר כי אין להשתמש בקרבנות השואה לשם ויכוח מדיני, ועשה זאת ממש מספר משפטים לאחר-מכן.[72] באותה עת הוא ראה חשיבות במשפט אייכמן ובתהודה שייצור, זאת אף על פי שיכול היה לנהוג אחרת בעניין זה כפי שנדון לעיל. את יחסו של בן-גוריון לשואה ואת "גרמניה האחרת" לא צריך לראות כמקשה אחת; בהתייחסויות שונות שלו הוא מבהיר כי היחסים עם גרמניה, לרבות הסכם השילומים, לא היו מחיקת העבר או סליחה. בדיונים סביב עסקאות הנשק הקפיד להדגיש את ביטחון ישראל שמבחינתו עומד מעל כל עניין אחר, והוא זה שמנחה אותו אקסקלוסיבית.
כדי לחתום את הדיון ב"גרמניה האחרת" של בן-גוריון, ראוי להביא את הדברים שכתב לצייד הנאצים טוביה פרידמן בנובמבר 1966.[73] פרידמן שלח לבן-גוריון מכתב בו חלק על השקפתו כי אין להטיל האשמה קולקטיבית על כל העם הגרמני; הלה סבר כי העם הגרמני כולו למעט אלפים בודדים, אשם בשואה. במכתב המענה לפרידמן, כתב בן-גוריון כך:
"איני אומר 'שרק גרמנים מעטים כגון פושעים נאצים אשמים במה שנעשה ביהודי אירופה'. אשם כל העם הגרמני שהשליט את היטלר והשלים עם שלטונו. אבל עמים משתנים. גם אתה לא תאמר שהעם הגרמני במאה התשע-עשרה היה נאצי ואחראי על טבח היהודים. אפילו אדנאואר הכיר באחריות העם הגרמני על מה שעשו הנאצים. אבל אני אומר שיש עכשיו גרמניה אחרת. כשם שהיתה גרמניה אחרת לפני קום התנועה הנאצית. גם איני אומר שיש לשכוח מה שעשו הנאצים. השואה לא ניתנת להישכח. אבל יש לזכור מי ביצע הפשעים האלה ומי השלים אתם, ואל יאמר: האבות אכלו בוסר – ושני בנים תקהינה. האדם האוכל בוסר – שניו תקהינה".[74]
גם כאן נזקף שוב הנימוק המוסרי שבן-גוריון שולף אותו מספר הספרים. נראה כי הנימוק המוסרי הזה ביחד עם לקחו מהשואה, בשילוב עם הנימוקים הביטחוניים השונים שהציג כדי לגבות את עמדתו, היו עמודי התווך של ה"קו הגרמני" שהוא הוביל.
אמנם ניתן למצוא פגם דווקא בשימוש בביטוי בו הרבה להשתמש: אילו היה מדבר בן-גוריון על אלו שנולדו או הגיעו לבגרות אחרי נפילת היטלר, אולי השימוש שלו בביטוי היה יכול להיתפס כארגומנט משכנע – אבל באותו זמן העם הגרמני שעליו הוא מדבר מורכב מאותם "אבות" שהריעו להיטלר בהמוניהם. לאחר המלחמה, האבות האלה השמיעו קול אחר, ובכך עוסק החלק הבא.
חלק שלישי – האמנם גרמניה האחרת?
לאחר הדיון בגרמניה האחרת כפי שנתפסה אצל בן-גוריון, ראוי לנסות ולבדוק האם גרמניה של אדנאואר באמת היתה כזו שביצעה חשבון נפש עצמי וסילקה מעל עצמה את הנאציזם. האם השילומים נעשו מתוך רצון אותנטי לכפר על מעשי העבר, ואם לא לכפר, אז לפחות לתקן מעט את העוול כדי לסייע למדינה היהודית?
ככלל המחקר מראה, כי בקרב הגרמנים בשנות החמישים שלטה תחושה של קורבנוּת, והיה הבדל חד מאוד בין המושגים "קורבן" ו"אשמה"; ההתמקדות היתה בסבל של הגרמנים במהלך ימי המלחמה ותחת השלטון הנאצי, ונותר מעט מאוד מקום להקדיש לסבל שהגרמנים גרמו לאחרים.[75] מרביתם של הגרמנים ברפובליקה הפדרלית דחו מכל וכול את ההנחה כי הם נושאים אשמה קולקטיבית כלשהי; כתב הטיעון הפופולארי היה כי הגרמני הפשוט שחי את חייו כסדרם במהלך המלחמה, לא יכול היה להיות אשם קולקטיבי במעשי הנאצים משום שלא היה מודע להם. לגבי ביקורת הדורשת מדוע לא היתה תנועת התנגדות רבתי למשטר הנאצי, טענו הגרמנים כי שאלה כזו מתעלמת מן המציאות של חיים במדינת טרור הנשלטת על-ידי מטורפים.[76]
הדימוי העצמי המועדף בגרמניה של אדנאואר היה תפיסת גרמניה כקרבן משולש: ראשית כקרבן של המשטר הנאצי; שנית כקרבן של בעלות הברית (הערים הגרמניות החרבות מהפצצות בעלות הברית ומסעי הנקם של הצבא האדום); ושלישית קרבן של תעמולה פוסט-מלחמתית שעיוותה המציאות והאדירה את פשעיה תוך הקטנה של הסבל שנגרם לעם הגרמני.[77]
באמצעות טיעונים מעין אלו ואחרים יכלו לבנות לעצמם הגרמנים תפיסה נוחה מאוד על מעין "טעות פוליטית" שהעם הגרמני עשה. הטעות הזו הובילה הלכה למעשה לחטיפתה של גרמניה על-ידי הנאצים – אלו השתלטו על גרמניה בדרכי תחבולה ופשע וביצעו פשעים. את העם הגרמני לכל היותר ניתן לבקר על "טיפשות פוליטית" – על כך שנתן אמון במפלגה הנאצית. אמונות מסוג אלו נתנו לגרמנים רבים את היכולת לחיות בגאווה מול העולם, תחת אמונה שהם "גרמניה אחרת". לאחר המלחמה כתב ההיסטוריון הגרמני המשפיע והוותיק פרידריך מיינקה (Friedrich Meinecke) ספר בשם "הקטסטרופה הגרמנית" שניסה לעמוד על שורשי 12 שנות הנאציזם בגרמניה. עצם השימוש במושג "קטסטרופה" יש בו כדי לרמוז על אירוע שאינו ניתן לשליטה אנושית, והרי לא סביר להצביע על אדם שאירע לו אסון ולהגיד לו "אתה אשם"; זהו דבר שאי-אפשר להימנע ממנו.[78] ברשמיה מביקור בגרמניה הפוסט-מלחמתית ב-1950, הפילוסופית חנה ארנדט (Hannah Arendt) כתבה על הגרמנים כי כאשר סיפרה להם שהיא יהודיה-גרמנית, לא שאלו אותה מה עבר עליה, מה עבר בגורל משפחתה, אלא דיברו על הייסורים של העם הגרמני במעין פנקסנות של סבל, כפי שהיא תיארה.[79]
נושא נוסף שמעיב על קיומה של גרמניה האחרת הוא העובדה הפשוטה כי בסופו של יום, העם הגרמני של 1945-1933 והעם הגרמני שלאחר מכן זה אותו עם – אי-אפשר להחליף עם. זהו עם שלפי מחקרים וגם מתוך היגיון בריא ניתן לומר כי ידע על גורלם של היהודים בימי המלחמה.[80] משפטי נירנברג, משום שהתקיימו בבתי-דין של בעלות הברית ולא תחת סמכות גרמנית, לא תרמו להתחשבנות העצמית של הגרמנים.[81] לאחר תום המלחמה, בעלות הברית לקחו על עצמן לבצע בקרב האוכלוסייה הגרמנית "re-orientation" – חינוך מחדש שבמסגרתו בין השאר הוקרנו בפני אזרחים ושבויי-מלחמה סרטים שחשפו את הזוועות הנאציות. שיטות אגרסיביות אלו הטריגו עוד יותר את מנגנוני ההכחשה שבלאו הכי היו קיימים אצל הגרמנים. סקר שבוצע בקרב צופים בסרטים אלו העלה כי 87 אחוזים מהם דחו כל אחריות לזוועות שראו.[82]
תכנית מרשל האמריקאית שנועדה לשקם את אירופה בכלל ואת גרמניה בפרט, שמה קץ למדיניות הדה-נאציפיקציה, מה שעוד יותר אפשר לגרמנים בנוחות לדבר על משגים פוליטיים ואחריות שחלה אך ורק על הנאצים וכד'. פקידים, ביורוקרטים ואנשי מנהל ששרתו תחת השלטון הנאצי וסולקו עם כיבוש בעלות הברית, הוחזרו לתפקידיהם, ואנשים רבים שנפתחו נגדם תיקים בגין חברותם במפלגה הנאצית ובארגוניה זוכו בגין הגדרתם כ"אופורטוניסטים" (Mitläufer).[83] הטיעון היה כי הם הצטרפו למפלגה הנאצית לא בגלל שהאמינו באדיקות בתורתה, אלא משום שלא היתה להם ברירה. דבר זה עוגן בחוק הגרמני, כאשר במאי 1951 העביר הבונדסטאג את סעיף 131 (Article 131) שבמסגרתו כ-150 אלף אנשים שהשתייכו לכוחות הביטחון ולשירות המדינה בתום המלחמה ופוטרו, הועסקו מחדש בחלקם והיו זכאים לקבל קצבאות פנסיה.[84]
ב-1951 עלה מסקרים שרק 5% מהגרמנים חשו אשמים על אשר אירע ליהודים; 29% האמינו שלגרמניה היה חוב "מסוים" כלפי היהודים ו-40% חשו כי מי שצריך לשלם ליהודים אלה "הגורמים האחראיים".[85] ניכר כי הגרמנים לא שכחו, אלא פיתחו "זיכרון סלקטיבי". גרמניה כמדינה טיפחה תפיסה נוחה שהאדירה את חלקו של הצבא הסדיר, הוורמאכט שנאלץ להגן על גרמניה בשל הפשעים של הנאצים, בזמן שזרועות כמו ה-SS והגסטאפו אכן היו נפשעים.[86]
את הרוח הזו של אי-רצון בהתחשבנות עצמית, אפשר גם לחוש בהצהרתו של הקאנצלר קונראד אדנאואר מעל בימת הבונדסטאג ב-27 בספטמבר 1951, חלק מהדרך אל תחילת המו"מ הגלוי בין ישראל לרפובליקה הפדרלית בנושא השילומים. בניסוח דבריו בהצהרתו אדנאואר מצא דרך להכיר בקיומם של הפשעים ובצורך לפצות עליהם, וכל זאת מבלי להצביע על מישהו שיישא את האשמה. אדנאואר אמר כי "פשעים בלתי ניתנים לתיאור התבצעו כנגד היהודים בשמו של העם הגרמני". הוא המשיך לדבר על "רוב מכריע" מקרב העם הגרמני שלא רק שלא השתתפו בפשעים הללו אלא גם תיעבו וגינו אותם.[87] כשנאמר "בשמו של העם הגרמני" אפשר למהר ולחשוב שמישהו חטף את שמו הטוב של העם הגרמני וביצע פשעים בשמו; לגבי תיעוב וגינוי הפשעים, הרי שזה נוגד לחלוטין גישה רווחת אחרת אחרי המלחמה: לא ידעתי, לא ראיתי, לא שמעתי. ואמנם היה קל מאוד לאדנאואר להיות תומך נלהב בהסכם השילומים ממספר סיבות:
- מערב-גרמניה תראה לעולם שהיא מתנתקת מעברה והולכת לכיוון חדש, היא תזכה באמונו של העולם המערבי מעצם נכונותה לעשות טוב ולתקן את העוול;
- אם היהודים מוכנים לקבל את ההסכם הזה ואת הפיצויים הללו מגרמניה, הרי שגם אם הם טוענים שזה לא תחליף למחילה, יש כאן איתות לעולם שגרמניה מקבלת אישור מחדש מהעם היהודי;
- הסכם שילומים יגרום לארה"ב לראות את מערב-גרמניה באור חיובי, דבר שבו חפץ אדנאואר מאוד; לאור החיובי הזה תהיה אחראית גם יהדות אמריקה שלה יש כוח והשפעה;
- זה פתרון פשוט שאמנם טומן בחובו מעמסה כלכלית אבל הוא לא דורש מאדנאואר להתחיל ולשפוט כל נאצי ונאצי, וגם מבחינה כלכלית ה"נס הכלכלי" מאפשר לו לעשות זאת, קרי המעמסה הכלכלית לא כל-כך כבדה.
בהצבעה על ההסכם בבונדסטאג ב-18 במארס 1953 הצביעו 239 בעד, 35 נגד ו-86 נמנעים כולל שר האוצר של אדנאואר, פריץ שפר (Fritz Schäffer).[88] ועדיין הסכם השילומים נותר בלתי-פופולארי במערב-גרמניה רבתי; רבים ראו את המעשה כמשהו שצריך "להיעשות" אבל הגישה הכללית היתה כזו של נשיכת שפתיים.
ישנה גם זווית ישראלית על החברה הגרמנית של אמצע שנות החמישים, הנלמדת מסקירה שחיבר איש משרד החוץ חיים יחיל, לו היתה היכרות ארוכת שנים עם גרמניה הפוסט-מלחמתית. בחיבור שנקרא "מה נשתנה? קווים לדמותה של גרמניה המערבית כיום" הציג יחיל תמונה מורכבת בניסיון לתת תשובה לשאלה האם חלה בנפש העם הגרמני תמורה של ממש מאז תום מלחמת העולם השנייה.[89]
יחיל כתב כי העם הגרמני למד את לקח התבוסה שהביא עליו שלטון היטלר והפנה עורף ללאומנות שאפיינה את משטר הנאצים; ראיה לכך היא המערכת הדמוקרטית המובהקת שנוסדה בגרמניה. אך עם זאת טען יחיל, כי חוסר הרצון של הגרמנים להתעמת עם עברם הקרוב היה בולט מאוד: הגרמנים לדבריו נקטו באדישות, הכחשה ואפולוגטיקה בנוגע לחייהם בזמן השלטון הנאצי והפשעים שבוצעו בתקופה זו.[90] רוח הדברים הכללית שעולה מסקירתו של יחיל מקישה עם הדברים שהובאו קודם לכן.
השפעת משפט אייכמן
גם מכורח חשיבותו הרבה וגם מתוקף העובדה כי הדיון שעוסק ב"גרמניה האחרת" של בן-גוריון מסתיים עם משפט אייכמן, ראוי לבדוק את השפעתו של המשפט על העם הגרמני, זאת בהסתייעות בספר מחקר חדש העוסק בהתמודדותם של הגרמנים עם הזיכרון והעבר הנאצי, West Germans and the Nazi Legacy.
מחברת הספר, קרוליין שארפלס, הקדישה פרק שלם לתגובה הציבורית בגרמניה המערבית בעת משפט אייכמן.[91] היא מבצעת סקירה של אמצעי התקשורת בעת המשפט ומראה כי כלי התקשורת הגרמניים סיקרו את המשפט בהרחבה: עיתונים מרכזיים דיווחו עליו מדי יום ובטלוויזיה שודרו סיכומים יומיים של התקדמותו.[92] בימי המשפט שידרה הטלוויזיה סדרה דוקומנטרית בת 14 פרקים על הרייך השלישי (Das Dritte Reich) שבהם צפו רבים.[93] במינכן הוצגה תערוכה פתוחה לציבור על אייכמן והעבר הנאצי, שאורגנה על-ידי הסופר הגרמני רולף זליגר (Rolf Seeliger) בתמיכת ארגון מוביל של נפגעי השלטון הנאצי. המיצג נערך במקום סימבולי: מרתף הבירה שבו ניסו הנאצים לבצע פוטש נגד ממשלת ויימאר ב-1923. בתערוכה הוצגו מסמכים שונים שהיו קשורים בתפקידו של אייכמן במערכת הנאצית, ובחלק מהמסמכים היו דברים שהפלילו את הנס גלובקה.[94] על-כן, המבקרים הראשונים בתערוכה היו אנשי הבולשת המערב-גרמנית (Bundesnachrichtendienst) שהחרימו המסמכים המפלילים.[95]
במסקנותיה בסוף הפרק המוקדש למשפט אייכמן, שארפלס מציגה ממצאים מגוונים. מצד אחד, התהודה התקשורתית של משפט אייכמן עודדה ניסיונות של אינדיבידואלים וארגונים בגרמניה המערבית להתמודד עם העבר הנאצי, כולל עניינים של פושעים נאצים שלא נענשו. ובאותה עת, עיוותים ו"יצירת מציאויות נוחות" עדיין היו מנת חלקם של הגרמנים.[96] תמונתו של אייכמן המרוחק בתא הזכוכית שלו גרם לאנשים לעשות הפרדה מנטאלית בינו ובין גרמניה, והיה קל להמשיך ולהבדיל בין חבורה של דמויות מפלצתיות כמו אייכמן שהיו אחראיות לשואה לבין העם הגרמני ככלל. מחוללי השואה עדיין לא נתפסו כאנשים רגילים מן השורה.[97]
את רוח הדברים הללו אפשר לראות בסדרת מברקים ששולח צבי ברוש, הממונה על ההסברה במשלחת ישראל בקלן, אל מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ ואחר-כך מחלקת ההסברה בשלבים שונים במהלך המשפט. במברק הראשון מיולי 1961, ברוש כותב כי העיתונים מביאים כתבות יבשות המציינות את דבריו של אייכמן מלווים בהערות ציניות על אווירת שאט הנפש באולם בית המשפט לנוכח דיבורו של הנאשם.[98] על תגובת הקהל הרחב כותב:
"קשה לומר שבתגובת הקהל הרחב, במידה וניתן להעריכה, חלה תמורה ניכרת עם הופעת אייכמן כעד. נראה כי עדיין רבים ה"אנשים ברחוב" המתחמקים מכל מגע עם הפרשה הקשורה עבורם אישית או לפחות עבור אומתם במאורעות עליהם יותר נוח לא להרהר והעשויים להוליך הדור הצעיר להצגת שאלות בלתי נעימות".
בדצמבר, לאחר מתן גזר הדין התקדימי שדן את אייכמן למוות, מבריק ברוש שוב את רשמיו מתגובת העיתונות.[99] ככלל הוא מצביע על יחס חיובי בעיתונים השונים, ומאמרים בעיתונים שונים שדנים בצורך של הגרמנים להתעמת עם עברם. כך למשל, ה"דוייטשה צייטונג" מציין "שרק עתה מתחיל המאבק עם המצפון וכי עיכול המשפט ע"י אותם אנשים להם סיבה לשאול למצפונים הינו בגדר תפקיד קולקטיבי". ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" נאמר כי "איש מהגרמנים שחיו בתקופת הנאצים לא זכאי היה לטעון שלא ידע על הנעשה וכי עתה, לאחר המשפט, אינו יכול עוד לטעון כך".
אייכמן הוצא להורג בתלייה ב-31 במאי 1962. ארבעה ימים מאוחר יותר מבריק ברוש לירושלים על סיקור העיתונות הגרמנית את ביצוע פסק הדין.[100] ה"שטוטגארטר צייטונג" הזהיר, כי בעיית האחריות לשואה לא נפתרה עם מותו של אייכמן. מוות זה לא פתר את כל האייכמנים האחרים, נכתב בעיתון. ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" נכתבים דברים ברוח דומה: על ההיסטוריה לא מתגברים על-ידי משפטים – לגרמנים מצפה תפקיד קשה.[101]
מן הדברים שהוצגו, לא נראה כי גרמניה שחתמה על הסכם השילומים עם ישראל כמדינה, עשתה זאת מחשבון נפש או מתוך תחושת מחויבות היסטוריות ומוסרית עמוקה; נראה כי אין הדבר האמור נכון לגבי הקנצלר אדנאואר אישית – אמנם שגם הוא כפוליטיקאי ומנהיג פעל מתוך אינטרסים, מהתבטאויותיו השונות והובלתו את התהליכים שקירבו את מדינתו ואת ישראל בסיוע כלכלי וצבאי, ניכר כי גם פעל מתוך אמונה בערך המוסרי של מעשיו.
אין בחיבור זה רצון לשפוט אינדיבידואלים ואף יתכן כי הקנצלר אדנאואר האמין באמת ובתמים בצורך בתשלום הפיצויים לישראל ובהמשך מתן הסיוע הכלכלי לה, אבל מן הדברים עולה כי בגרמניה האדנאוארית, לפחות בימים ההם, לא היתה תחושה של אשמה קולקטיבית של העם שהעלה את המפלגה הנאצית לשלטון. עליית הנאצים לשלטון נתפסה כ"טיפשות פוליטית", אך עם זאת נראה כי העם הגרמני ככלל לא סבר כי עליו לשלם על הפשעים של הנאצים. הפיצויים היו כורח המציאות וכורח Real-Politik, והם היו קשורים בעבותות ברזל לתהליך חזרתה המואץ של גרמניה אל משפחת העמים ובעיקר אל המערב שכה חפץ בה כחזית מרכזית בעימות בין הגוש המזרחי למערבי.
סיכום
בחיבור זה ביקשתי לבחון את המושג "גרמניה האחרת" משתי זוויות שונות: הראשונה, זו שהוטבעה על-ידי דוד בן-גוריון בסוף שנות החמישים, והשנייה, הזווית של המחקר והתיעוד הקיים לגבי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה של אותן השנים.
באשר למושג כפי שתפס אותו בן-גוריון, סביר להניח כי בראש ובראשונה הוא נולד כחלק מצורך פוליטי שבן-גוריון ראה בו מנקודת מבטו כמדינאי ומקבל החלטות. הוא נועד לרכך במובן מסוים את עצם ההתקשרות עם גרמניה בימים שבהם בן-גוריון זיהה כי ישראל זקוקה לעזרתה עד מאוד. את הדברים על "גרמניה האחרת", זו שאינה של היטלר, בן-גוריון לא העז לומר בימי הסכם השילומים, לא רק כי ידע שזה ייצור שערורייה רבתי, אלא גם בגלל שהיה צריך באמת לראות אם גרמניה היא אכן "אחרת", וזאת יידע על-פי האופן שבו גרמניה תמלא את הדברים אשר להם התחייבה בלוקסמבורג בספטמבר 1952.
למן הקמתה של "קבוצת סונבורן" לסיוע בהקמת תע"ש ביוני 1945, ויצירתו של "תיק הביטחון" בהנהלת הסוכנות היהודית במסגרת הקונגרס הציוני הכ"ב, בן-גוריון היה עסוק ללא לאות בנושא הביטחון. העניין היה כה חשוב לו עד כדי שטען שכל האידיאלים היפים מתבטלים כאשר ביטחון ישראל עומד על הפרק. לצד הנימוק הכלכלי, הנימוק הביטחוני היה אחיד לכל אורך ה"קו הגרמני" שהוביל בן-גוריון. הוא בז להתעסקות בעבר והאמין כי החשוב הוא העיסוק בהווה ובעתיד, וכדי שיהיה עתיד מדינת ישראל זקוקה בראש ובראשונה לביטחון ואחר-כך לבעלות ברית משמעותיות, כפי שגרסה הציונות ההרצליאנית.
יתכן כי לקח השואה, כפי שהוא תפס אותו, הנחה אותו לפעול בלהיטות בנושא הגרמני. השואה היתה בעבורו הוכחה מכרעת לגורל הצפוי ליהודים חסרי מדינה. בדיונים על היחסים עם גרמניה, גם סביב משברי עסקות הנשק עם גרמניה וגם במקרים אחרים, הוא נהג למנות שורה של פרעות ואסונות שהפילו הגויים על היהודים לאורך ההיסטוריה, ונראה כי את השואה תפס כ"שיא" של כל אלה; בהיסטוריה עקובת הדם הארוכה של העם היהודי, הוא ראה את השואה כאירוע יוצא דופן באכזריותו עד כדי שמיעט לדבר על אירועיה בפרוטרוט.
מן הדברים ניתן להסיק, כי הדגש בגיבוש תפיסתו את גרמניה כ"אחרת" לא היה מהלכים פנים-גרמניים שקשורים בחשבון נפש שעשו הגרמנים עם עברם הקרוב, אלא האופן שבו הם עמדו בהתחייבויותיהם מהסכם השילומים, ולאחר מכן גם תמיכה כלכלית נוספת, ותמיכה ביטחונית שבן-גוריון ראה בה חשיבות מן המעלה הראשונה. יתכן, כי בן-גוריון במידה מסוימת רצה "להחיש" את שינויה של גרמניה; ברי, כי כאשר אמר קבל עם ועדה לאחר פגישתו עם אדנאואר כי יש גרמניה אחרת, היה מודע לאימפקט שיהיה לדבריו. אולי הוא האמין בגישתו, כי נכונותה של גרמניה לסייע לישראל בכל האספקטים השונים, היא כזו שתצית תהליך הכשרת דעת בקרב העם הגרמני ותביא אותו לביצוע חשבון עם עברו הקרוב.
בהיבט של גרמניה האחרת כפי שהיתה במציאות, נראה כי עד שנת 1962, עדיין לא ביצע העם הגרמני איזשהו חשבון נפש עמוק במסגרתו בחן את עברו הקרוב. השלטונות התחלפו והבינו כי עליהם להגיע עם מדינת ישראל ועם העם היהודי להסכמים כאלו ואחרים, לשם אינטרסים שיקדמו את גרמניה עצמה ומשום שזה היה הדבר הנכון לעשות. ניתן להתרשם כי "גרמניה האחרת" היתה כזו כי היא היתה "מוכרחת" להיות כזו. היה צורך כלשהו לענות על פשעי הנאצים וזו היתה דרך פשוטה וקלאסית: לשלם כסף, ובשל ה"נס הכלכלי" שידעה, הכסף הזה לא "הכאיב" לכיסה של גרמניה. זו לא גרמניה שעשתה חשבון נפש עמוק, שהוקיעה את מעשי הנאצים והעמידה לדין את מחוללי השואה מתוך תחושת שליחות אוניברסלית של הצדק והמידות הטובות. "גרמניה האחרת" יותר מכול היתה ניסיון נאצל לייפות מציאות שאינה קיימת, של אלו שרצו לקדם אינטרסים שונים. ואמנם מנקודת מבט ישראלית, ניתן להבין מדוע אפשר לומר על גרמניה של 1960 שחל בה שינוי, שכן אותה מדינה ש-15 שנים לפני-כן רצחה בשיטתיות את העם היהודי, כעת מעניקה למדינה הנושאת את שמו תמיכה אדירה בכסף ובנשק.
אך עדיין על אף כל הנאמר, בשנות החמישים ובראשית שנות השישים לא היתה גרמניה אחרת במלוא מובן המילה, וזו היתה צריכה לעבור תהליכים עמוקים משלה כדי להשלים עם עברה, תהליך שהחל במחצית השנייה של שנות השישים בין השאר עם התעוררות הצעירים והסטודנטים שהחלו לשאול על מעשי אבותיהם.
"גרמניה האחרת" היא פועל יוצא של מפגש אינטרסים; עקשנותו של בן-גוריון ב"קו הגרמני" שלו לא היתה לשווא, שהרי גם לאחר הסכם השילומים של 1952, ישראל קיבלה סיוע כלכלי וצבאי רב מגרמניה ובהמשך רכשה לעצמה בעלת ברית משמעותית, דבר שקיבל גושפנקא סופית עם כינון היחסים הדיפלומטיים ב-1965. ועדיין חרף המרחק של הביטוי מהמציאות, הרי שהיתה בו נחיצות רבה.
בבגרות המדינית והדיפלומטית שהפגינה, ישראל הצטיירה בפני אומות עולם כמדינה אחראית ורצינית שמסוגלת לעמוד על דרישותיה ויכולה לנהל על כך משא ומתן. מצדה, גרמניה כיבדה את הסכם השילומים באופן מלא וסיועה למדינת ישראל תרם באופן אדיר לפיתוח חוסנה הכלכלי, התעשייתי והביטחוני של המדינה הצעירה בשנות החמישים והשישים.
יתכן בהחלט, כי זמן קצר, קצר מדי, עבר מתום מלחמת העולם השנייה ועד שמדינה היהודית החלה לרקום מגעים עם גרמניה; ואמנם קשר זה סייע מאוד למדינה הצעירה והנאבקת. מאחר ואי-אפשר להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורה, אין לדעת אם היו אלטרנטיבות "טובות" יותר כאשר החלה ישראל במגעים עם גרמניה ב-1952, אך התוצאה מראה כי חרף הקושי הרגשי שהיה כרוך בכך על כל נספחיו, ישראל יצאה נשכרת מן המהלך, עם חוסן כלכלי וצבא מצויד בנשק מתקדם.
בכל הדיון בנושא גרמניה שעורר רגשות קשים ושאלות על מוסר ופוליטיקה ריאליסטית, לפעמים ניצח הריאליזם ולפעמים ניצח הרגש אך לא בהכרח תמיד היה ניגוד ביניהם, כפי שטוען בנימין נויברגר. ועדיין ניתן לפסוק די בהחלטיות, כי אצל מקבלי ההחלטות והמנהיגים הישראליים ניצח הריאליזם, אבל גם כאשר ידו של הריאליזם היתה על העליונה, אין זה אומר שהרגש דוכא והושתק. תמיד היה קיים הניגוד המיוחד שדיבר עליו פליקס שנער בין ההיגיון לרגש, אותו התחלתי עם ההקדמה לחיבור זה. אצל שנער, כמו גם אצל שאר מקבלי ההחלטות הישראליים בתקופה האמורה, ההיגיון ניצח וטוב שכך, אבל אין בכך כדי לבטל את עמדתם של כל אלו ששללו את המגעים עם גרמניה. גם להם, אולי ניתן לומר, היה טיעון "ריאליסטי" די משכנע. כפי שכתב חתן פרס ישראל, אפרים קישון, בנושא יחסי ישראל עם גרמניה: הם יכלו לטעון, ובצדק, שההיגיון שלהם נשרף באושוויץ.
[1] גלריה, "אדם פרץ לבמה וגרם להפסקת כנס על ואגנר בירושלים", "הארץ", 17.12.2013.
[2] פליקס שנער, בעול כורח ורגשות – בשליחות המדינה: יחסי ישראל-גרמניה 1951 עד 1966, ירושלים ותל-אביב, 1967, עמ' 12.
[3] בכל מקום בו נכתב "גרמניה" במהלך החיבור, הכוונה היא תמיד לרפובליקה הפדרלית של גרמניה (רפ"ג) הידועה גם כגרמניה המערבית, אלא אם נכתב אחרת.
[4] נעימה ברזל, "יחסי ישראל גרמניה – ממדיניות החרם לקשרים מורכבים", בתוך: צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור הראשון: תש"ח-תשי"ח, ירושלים, 1997, עמ' 198.
[5] שם.
[6] בנימין נויברגר, "מוסר, רגש וריאליזם ביחסי ישראל-גרמניה", בתוך: בנימין נויברגר (עורך), מלחמות והסדרים: סוגיות נבחרות ביחסי החוץ של ישראל, תל-אביב, 1992, עמ' 286.
[7] רוני שטאובר, הלקח לדור: שואה וגבורה במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2000, עמ' 65.
[8] יחיעם ויץ, 'הדרך ל"גרמניה האחרת' – דוד בן-גוריון ויחסו לגרמניה, 1960-1952", בתוך: אניטה שפירא (עורכת), עצמאות: 50 השנים הראשונות, עמ' 248.
[9] ברזל, "יחסי ישראל גרמניה", עמ' 201.
[10] Tony Judt, Postwar: A History of Europe Since 1945 (Vintage Books: London, 2010) p.265.
[11] יצחק גלעד, דעת הקהל בישראל על יחסי ישראל וגרמניה המערבית בשנים 1965-1949, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב, 1984, עמ' 36.
[12] שם, עמ' 39.
[13] Lily Gardner Feldman, Germany's Foreign Policy of Reconciliation: From Enmity to Amity, (Lanham: Rowman & Littlefield, 2012) p. 135.
[14] את החלק ההיסטורי חיבר פרופסור ליאו כהן מהאוניברסיטה העברית ששימש אז יועץ משרד החוץ; את החלק הכלכלי חיבר מנכ"ל משרד האוצר דוד הורוביץ. על כך ראו: פליקס אליעזר שנער, בעול כורח ורגשות, בשליחות המדינה: יחסי ישראל-גרמניה 1951 עד 1966, ירושלים ותל-אביב, 1967, עמ' 17-16.
[15] יחיעם ויץ, משה שרת והסכם השילומים 1952-1949, קתדרה 115, ניסן, תשס"ה, 2005, עמ' 177.
[16] שם, עמ' 178.
[17] Feldman, Germany's Foreign Policy, p. 135.
[18] Menachem Z. Rosensaft and Joana D. Rosensaft, "The Early History of German-Jewish Reparations", Fordham International Law Journal, Vol 25, Issue 6, p. 24.
[19] ויץ, הדרך לגרמניה האחרת, עמ' 250.
[20] ברזל, "יחסי ישראל גרמניה", עמ' 206.
[21] שגב, "המיליון השביעי", עמ' 287. מטרת הנסיעה של דיין היתה רכישת שתי צוללות מהגרמנים; קדמו לה מגעים בין איש משרד החוץ ארתור בן-נתן, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס והאלוף חיים לסקוב (שיתמנה לרמטכ"ל כעבור חודש) עם שר ההגנה הגרמני פרנץ יוזף שטראוס. פרס היה זה שיזם פניה לגרמניה בנושא עוד באביב 1957. על כך ראה: מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, תל-אביב, 1977, כרך ג', עמ' 1352.
[22] ישיבת הכנסת מ-24 בדצמבר 1957, דברי הכנסת, כרך 23, עמ' 483. בהמשך דבריו בן-גוריון מתמקד בחשיבות של זיונה של ישראל בציוד צבאי משוכלל, ושהציוד הספציפי שבעבורו אמור להישלח דיין לגרמניה "שונה מכל סחורה אחרת". הוא אומר שהתעסק בענייני נשק למן יוני 1945, בהתכוונו לקבוצת סונבורן שכינס כדי לסייע בהבאת תע"ש לעולם.
[23] שם, עמ' 484.
[24] מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, תל-אביב, 1977, כרך ג', עמ' 1356-1353.
[25] משה פרלמן, דוד בן גוריון, תל-אביב, 1987, עמ' 165.
[26] "Granaten aus Haifa", Der Spiegel, 24.6.59, p.18. בן-גוריון ראה בעסקה זו עניין של "חיים ומוות" וניסה להעבירו בשקט מבלי להביא את העניין לאישור הממשלה והכנסת, מלבד לשתי ישיבות בהן העביר את הנושא כבדרך-אגב; הנושא התפוצץ עם פרסום הכתבה בדר שפיגל למבוכתו הרבה ולמבוכתם של כל העוסקים בנושא. בנושא זה ראו: שגב, המיליון השביעי, עמ' 293.
[27] ויץ, הדרך לגרמניה האחרת, עמ' 260.
[28] ישיבת הכנסת מ-29 ביוני 1959, דברי הכנסת, כרך 27, עמ' 2371.
[29] שם, עמ' 2372.
[30] שם, עמ' 2377.
[31] שם, עמ' 2378. אמנם שאחדות העבודה אליה השתייך היוותה חיל חלוץ למאבק נגד נרמול היחסים עם גרמניה, יגאל אלון התגלה כפרגמטיסט ביחסו אל הסוגיה. על כך ראו: אלון גן, "פרחים לגרמניה – סדקים וכתמים בבית הזכוכית", ישראל (9, תשס"ו), עמ' 123.
[32] שם, עמ' 2385. במעין גישה של "אם כבר אז כבר" ליבשיץ טען שצריך להתגאות על כך שהגרמנים חפצים לקנות נשק ממדינת ישראל וכי דמותה עלתה בעיניהם ובעיני שאר הגויים.
[33] בן-גוריון מדבר על הנאום הפתטי (לדבריו) של בגין מימי הדיון בכנסת על הסכם השילומים. הוא לועג לו על כך שהבטיח שירד למחתרת, וכשהכול תם הוא לא עזב את הארץ והמשיך לשבת בכנסת ישראל. רוצה לומר: בגין התגלה כאדם שלבו ופיו אינם שווים.
[34] שם, עמ' 2405.
[35] שם.
[36] שם, עמ' 2407.
[37] פרלמן, דוד בן גוריון, עמ' 168-167.
[38] Roni Stauber, "Between Real Politik and the Burden of the Past, Israel's Diplomats and the 'Other Germany'", Israel's Studies, Vol 8, No. 3 (Fall 2003), p. 102.
[39] ישיבת הכנסת מ-20 בינואר 1960, דברי הכנסת, כרך 28, עמ' 418.
[40] שם.
[41] שם, עמ' 421-420.
[42] שנער, בעול כורח ורגשות, עמ' 81.
[43] בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג', עמ' 1369.
[44] שם, עמ' 1371-1370. אמנם שלא היתה שום התחייבות בכתב, המדובר אכן יצא לפועל.
[45] שם.
[46] שם. אספקת הנשק נולדה בעקבות הסכם חשאי של שמעון פרס עם שר ההגנה הגרמני שטראוס. הנשק שכלל גם טנקי "פטון" (M48A1) היה לצה"ל לעזר רב במלחמת ששת הימים.
[47] גלעד, דעת הקהל, עמ' 220.
[48] דבר, 18.3.1960.
[49] גלעד, דעת הקהל, עמ' 222.
[50] שם.
[51] מאמר מערכת, חרות, 15.3.1960.
[52] דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, ירושלים, אל קונראד אדנאואר, קנצלר הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, בון; 1.1.1961, ארכיון המדינה, חט' 43, א 7229/11.
[53] שגב, המיליון השביעי, עמ' 308-307.
[54] שם.
[55] חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, תל-אביב, 2001, עמ' 18.
[56] שם, עמ' 64.
[57] שם, עמ' 65-64. גולדמן אמר בראיון עיתונאי כי במשפט אייכמן צריך להקים בית-דין שבראשו יישב שופט ישראלי, ובו לערב שופטים ממדינות נוספות שאזרחיהן נרצחו בידי הנאצים. דברים אלו הכעיסו את בן-גוריון שהחל בחליפת דברים קשים מאד מצדו עם גולדמן.
[58] שגב, המיליון השביעי, עמ' 311.בבחירות לכנסת הרביעית בנובמבר 1959 רשמה מפא"י את הניצחון הגדול ביותר בתולדותיה כשקיבלה 47 מנדטים; הפיכת קאסם בעיראק טרפה את הקלפים על "ברית בגדד" והעלתה את חשיבותה של ישראל במערב; ובד בבד התבצרה עמדתה האסטרטגית של ישראל במזה"ת מאז מלחמת סיני ב-1956.
[59] פליקס אליעזר שנער, ראש הנציגות של ישראל בקלן, אל מחלקת מערב אירופה ולשכת ראש הממשלה, ירושלים, 12.3.1961, ארכיון המדינה, חט' 130.09, חצ 2355/6.
[60] שם. גם שר ההגנה הגרמני שטראוס דיבר על כך עם בן-גוריון כשנועדו בפריס. על כך ראו: שגב, המיליון השביעי, עמ' 322.
[61] שגב, המיליון השביעי, עמ' 318.
[62] שם, עמ' 327. גם בשתי ההערות האחרות של בן-גוריון היה כדי להבדיל בין "הגרמניות": הוא ביקש מהאוזנר שישמיט דברים בנאומו שהתכוון לומר על כך שהנאציזם היה בלתי נמנע, ולהבליט את אשמתו האישית של אדולף היטלר שהוא הוא הגורם הראשי והמרכזי של שואת היהודים; אייכמן בא אחריו.
[63] שם, עמ' 322. במסיבת העיתונאים שקיים אדנאואר ב-10 במארס 1961, התייחס הקאנצלר לגלובקה לאחר שנשאל על-ידי עיתונאי בנושאו. הוא אמר שגלובקה היה אחד מיני פקידי ממשלה רבים שנדרשו על-ידי הנאצים להישאר בתפקידיהם לאחר עליית היטלר לשלטון כדי שיוכלו להעמיד את מפלגותיהם לשעבר על הפעולות של הנאצים וכדי לפעול מעמדותיהם נגד הנאציזם במידה האפשרית. על כך ראו: ליאו סביר, סגן ראש משלחת ישראל בקלן, אל לשכת ראש הממשלה: קלן, 14.3.1961, ארכיון המדינה, חט' 43.4 ג/6384/1.
[64] יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, עמ' 65.
[65] שגב, המיליון השביעי, עמ' 322.
[66] שטאובר, הלקח לדור, עמ' 65.
[67] יחיעם ויץ, "המימד הפוליטי של זיכרון השואה בשנות החמישים", עיונים בתקומת ישראל 6 (1996) עמ' 285-284. בסיומו של מכתב שבן-גוריון כתב לעיתונאי "דבר" בנושא משפט קסטנר, הוא כתב: "בת אחי, בעלה ושני ילדיה נשרפו חיים. האפשר לדבר על כך?". המכתב הזה מצטרף לדברים של בן-גוריון ב-1943 על "האסון" המתרחש, באומרו כי "עוד לא נוצרה הלשון לכך". על כך ראו: שטאובר, הלקח לדור, עמ' 67.
[68] שטאובר, הלקח לדור, עמ' 66.
[69] ויץ, הדרך לגרמניה האחרת, עמ' 251.
[70] שם, עמ' 255.
[71] שם. בחלוף מספר שנים הוא ישמיע דברים דומים בכנסת כשידבר על קשריהן של צרפת וגרמניה חרף ההיסטוריה עקובת הדמים בין שתיהן.
[72] ישיבת הכנסת מ-1 ביולי 1959, דברי הכנסת, כרך 27, עמ' 2405. בן-גוריון מדבר על הקמתו של צה"ל ואומר: "ואם ששת המיליונים הנטבחים מסוגלים בקברם או בשמים לראות הנעשה בארץ, בוודאי הם צוהלים ושמחים ומוצאים תנחומים באבלם הכבד בראותם בתקומת ישראל ובקיום צה"ל ובתע"ש שלנו, שאפילו הגרמנים מכירים בערכו". ממש זמן קצר לפני-כן בדבריו הוא אומר: "אין לשאת לשוא שמם של ששת המיליונים הנטבחים והנשרפים בוויכוח מדיני".
[73] מכתב בן-גוריון לטוביה פרידמן, 20.11.1966, בתוך: זהב אוסטפלד (עורכת), הזקן והעם: מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, הוצאת משרד הביטחון, תל-אביב, 1988, עמ' 93.
[74] שם.
[75] Robert G. Moeller, War Stories: The Search for a Usable Past in the Federal Republic of Germany (University of California Press: Berkley, 2003) p.13.
[76] Ibid, p.24.
[77] Tony Judt, Postwar: A History of Europe Since 1945 (Vintage Books: London, 2010) p. 271.
[78] Jeffrey K. Olick and Daniel Levy, Collective Memory and Cultural Constraint: Holocaust Myth and Rationality in German Politics, American Sociological Review, Vol. 62, No. 6 (Dec 1997), p. 926. לא ברור אם בן-גוריון קרא את הספר, אבל הגישה הזו מקישה עם הנחייתו להאוזנר במשפט אייכמן שלא לדבר על כך שהנאציזם היה בלתי-נמנע בגרמניה.
[79] Ibid, p. 928.
[80] דוד בנקיר, היטלר, השואה והחברה הגרמנית: שותפות ומודעות, יד ושם, ירושלים, 2007. עמ' 318.
[81] שם, עמ' 324-323.
[82] שם, עמ' 325-324.
[83] שם, עמ' 326-325.
[84] Jeffrey Herf, Divided Memory: The Nazi Past in the Two Germanys (Harvard University Press: Cambridge, 1999) p. 289.
[85] Frederick Taylor, Exorcising Hitler: The Occupation and Denazification of Germany (Bloomsbury Press: New-York, 2011) p.367.
[86] Ibid. התפיסה לגבי "טוהר המידות" של הוורמאכט זכתה עם השנים לכינוי "Saubre Wehrmacht" (הוורמאכט הנקי) אבל גם היא הופרכה עם השנים באמצעות מחקר אקדמי. בעניין זה ראו: Omer Bartov, Hitler's Army: Soldiers, Nazis, and War in the Third Reich (Oxford University Press: New-York, 1992).
[87] Ibid, p.26.
[88] Ibid, p.27.
[89] רוני שטאובר, משרד החוץ הישראלי והוויכוח על כינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה 1955-1953, יד ושם, כרך לז/2 (תש"ע), עמ' 14.
[90] שם, עמ' 15.
[91] Caroline Sharples, West Germans and the Nazi Legacy (Routledge: New-York, 2012) pp. 73-91.
[92] Ibid, p.75. אמנם, מחברת הספר מציינת כי מעט מן הידיעות בעיתונים הגיעו לעמודים הראשיים וכי מרביתן "נקברו" בתוך העמודים הפנימיים.
[93] Ibid.
[94] Ibid, pp. 75-76.
[95] Ibid.
[96] Ibid, p. 90.
[97] Ibid, p. 91.
[98] צבי ברוש, הממונה על ההסברה במשלחת ישראל בקלן, אל מחלקת מערב אירופה במשרד החוץ; קלן, 4.7.1961, ארכיון המדינה, חט' 93.43, חצ/584/9.
[99] צבי ברוש, הממונה על ההסברה במשלחת ישראל בקלן, אל מחלקת מערב אירופה ומחלקת ההסברה במשרד החוץ; קלן, 27.12.1961, ארכיון המדינה, חט' 93.43, חצ/584/9.
[100] צבי ברוש, הממונה על ההסברה במשלחת ישראל בקלן, אל מחלקת מערב אירופה ומחלקת ההסברה במשרד החוץ; קלן, 3.6.1962, ארכיון המדינה, חט' 93.43, חצ/584/9.
[101] שם.
