באחד מן הפאנלים הסוערים של "פופוליטיקה" בשנת 1994, ימי הסכמי אוסלו, הפנה המנחה דן מרגלית שאלה אל אורח הכבוד, פרופסור ישעיהו ליבוביץ'. נשאל הפרופסור האם הוא מתגעגע למנהיגי ישראל של פעם שהלכו לעולמם. לאחר סידור משקפיו, המאיימים שוב להחליק במורד חוטמו, הביט ליבוביץ' במרגלית בתמיהה והשיב:
"איייננ-נייייני מייי-בין אייייית פייי-רוש המילה. מה זאת אומרת להתגעגע לאדם?".
מרגלית ביאר את שאלתו בצורה לא מספקת דיה, כי קשה להסבירה, ואז ענה ליבוביץ':
"כל אחד מהם היה בשעתו – וענייננו בין השעה הזאת".
הנה לכם מודל לחיקוי. מה זה בכלל להתגעגע? זו פעולה שאפשר לעשות? כיצד זה עוזר לנו? כיצד זה מקדם אותנו? במה זה תורם? זה לא עוזר בכלום, גורנישט מיט גורנישט. מה שהיה היה, וכעת ענייננו במה שקורה בהווה, שגם הוא, כמובן, מושג חמקמק.
אם ליבוביץ' אכן לא התגעגע, יתכן שהיה סוג של גיבור על, וגיבור העל הכי חזק שיש, יותר מכל האחרים. סופרמן אולי ממש בריון ויכול לעוף כאוות נפשו, אבל מה, הוא לא מתגעגע? ובטמן לא מתגעגע להוריו?
געגוע הוא הקריפטונייט שלי. הוא מחליש אותי. הוא מביאני לדמעות. לפעמים הוא גורם לרגעים להיראות כמו נצחים קטנים. געגוע הוא סוג של אלכימיה. אין מדובר בריאליה, בעובדה, בקיים, בממשי. זה לא עיסוק במשהו שאפשר לגעת בו. הגעגוע שלי הוא מהזן הגרוע ביותר. האקסטרים, ההארדקור, ה"הכי חשוך לפני הזריחה" אבל הזריחה, כך נראה, מבוששת עד מאוד לבוא.
אני מניח שמטבעו ומיסודו געגוע הוא רגש כואב ומר. אבל יש געגוע ויש געגוע. יש געגוע בין אהוב לאהובתו, שנסיבות גרנדיוזיות יותר או פחות מונעות מהם להיות ביחד ולממש אהבתם. יש געגוע לאדם אהוב, לא בהכרח רומנטית, שלא רואים הרבה זמן. חבר, אבא, אמא. אבל יודעים שבסוף הגעגוע הזה, כמו רעב אדיר, יקבל מענה.
ואז נכנסים לקטגוריה של הגעגוע הנורא: געגוע למשהו שהיה ואינו עוד. לעולם שאינו עוד, לאנשים נדירים שעזבו את העולם. בפורטוגזית קוראים לזה Saudade וטוענים שבלתי אפשרי לתרגם את זה לכל שפה אחרת. אומרים שהזמן מרפא, אני אומר שזה בולשיט: הוא אולי מקהה במקרה הטוב.
אחד מהדברים שאני הכי מתגעגע אליהם בחיים באופן כללי הוא פירמידת הקציצות שחיכתה לי על צלחת ענקית, אחוזה בידי סבתי, כאשר סיימתי את העלייה המפרכת במדרגות בבניין ברחוב צדדי של אבן גבירול בשנות התשעים המוקדמות, לפני שהפך לקליפה ריקה של השקעות נדל"ן ומרפסות וכמובן מעלית משוכללת כדי להשביח את הערך, בעולם שבו פופוליטיקה הוחלפה ב"אופירה ולוינסון".
סבתא היתה מרכיבה את משקפי הראייה הענקיים הכהים שנראה שלכל הסבתות אז היו, שגרמו להן להיראות כמו סגניות בוס באחת מחמשת משפחות הפשע של ניו יורק סיטי. זה היה כאילו נכנסת למסעדת "אכול כפי יכולתך" מלאה באמריקאים שמנים בחולצות פסים, רק השרימפסים הוחלפו בקציצות שהן כולן אהבה.
הקציצה הראשונה פגשה בפקעיות הטעם עוד בחדר המדרגות, והשאר נאכלו בהתלהבות רבה כבר על השולחן העגול הגדול במרכז הסלון, מול טלוויזיית CRT גדולה ממערב גרמניה וחלון הצופה על הבניין הגבוה ההוא ליד בניין העירייה. במבט ימינה אפשר היה לראות את מגדל המאה, גורד השחקים הכי מרשים שהכרתי בזמנו עד שהתוודאתי לקיומו של מגדל סירס (כיום כבר וויליס) בעיר הרוחות שיקגו. לשמאל, רחוק, ניצב מגדל מאיר, עוד גורד שחקים ישראלי שהערצתי בילדותי. סבא, גם הוא מרכיב משקפיים כהים המסתירים את העין שהוציאו לו הגרמנים, היה צובט את צביטת החובה בלחיי, מלטף את ראשי ואומר "מיין קליגער קופף", מה שהתברר לי לאחר שנים רבות כ"ראש חכם שלי" בניב גליציאני (אמור לכאורה להיות קלוגר).
מכונת הגזוז שסבתא השתמשה בה הפיקה רעש שתמיד הצחיק אותי, ואני שיחקתי בבובות של כוח המחץ או בחיילים מפלסטיק (army men האוריגינל) שהיו דומים לאלו מהסרטים בקלטות הווידיאו של סבא. תמיד הצטערתי ש"להציל את טוראי ריאן" יצא לאקרנים 3 שנים לאחר שלבו הגדול נדם, הוא היה נהנה ממנו. הוא נהג להקליט סרטי מלחמה מערוצים רוסיים בעיקר וסרטי בלשים מ-RTL, וכתב עליהם "סטלינגרד", "טקס יום העצמאות 42" או משהו בסגנון. באחד מימי הולדתו האחרונים ציירתי עבורו ציור: מעין ענן שיוצאות ממנו ידיים. אני לא יודע מה התהליך שהוביל לכך שידעתי מה זה תא גזים בגיל 6-5, אבל מה שבטוח זה שלא היה פילטר אצל סבא וסבתא בכל מה שקשור לשואה.
היום אני יודע הרבה יותר על השואה ועל התהומות אליה יכולה השנאה האנושית להגיע, אבל את השואה עצמה לעולם לא אבין, וגם לא איך לאנשים המדהימים האלה היה את הכוח להמשיך ולאהוב. אבל הם אהבו, ולכן אני יכול לכתוב את המילים הללו, להודות על כך שזכיתי להכיר אותם ולהיאהב על-ידם.
"אדם הוא תמיד משהו ייחודי באופן מוחלט, חד-פעמי בהתפתחות הקוסמוס, שאין להשוותו לאף אדם אחר. ייחודיות זו ניתנת לתפיסה אך ורק באמצעות אהבת האדם."
– ויקטור פרנקל