תגית: ניינטיז

1998. חדר נוער ישראלי טיפוסי של התקופה, עטור פוסטרים של אנשים חשובים כמו טטנקה, קלאודיה שיפר וחיים רביבו. חברי אייל ואני מעמידים פני אילי רכבות במשחק המחשב האלמותי Transport Tycoon, מתכננים מסילות וסופרים את המזומנים הוירטואליים. את השניצלים של מאמא אייל אנו זוללים בחדר ולא במטבח, ולא בגלל שהעולם יקרוס אם לרגע נקיש אסקייפ ונפסיק להיות טייקונים. יש בחדר משהו חשוב יותר, למעשה קדוש: טלוויזית CRT קטנה עליה מרצד לוגו צהוב של MTV.

בכל רגע זה יכול לקרות: אסלה מתפוצצת.

We gotta, we gotta, we gotta

We gotta kick that gangster shit!

לא, אנחנו לא רוצים עוד ספייס גירלס, נמאס לנו מלני קרביץ ואכלתם ת'ראש עם גוגו דולס ודה אופספרינג.

הקליפ הכי מגניב בעולם, Gangsta Trippin' של פטבוי סלים, עלול להופיע בכל רגע. אסור לנוח על המשמר, פן נעלה למשפט בבית הצדק הגבוה של הביג ביט. אנחנו לא יודעים מה זה ביג ביט, אנחנו כן יודעים שזה מפציץ לנו את הראש.

קליק.

אביב 1999, אני בן 13 טרי, צועד בגאווה אל מרכז גירון ברעננה עם ידידי הטוב יצחק בן-צבי, שבשבילי באותה תקופה היה רק שטר של מאה שקלים חדשים. אך לא סתם שטר כי לבן-צבי יהיה תפקיד חלוצי בחיי: הוא ישמש אותי ברכישת הדיסק הראשון שלי אי פעם. נכנסתי לחנות תקליטים קטנה שהיום כבר לא קיימת במרכז המסחרי האייטיזי וניגשתי אל המשימה.

המטרה: הדיסק עם הבחור השמן המגניב, שבאותם ימים כמו רבים אחרים, טעיתי לחשוב שהוא פטבוי סלים. לאחר הטרנזקציה, שמתי פעמיי לביתי, נרגש מן היכולת להאזין בכל רגע שבא לי ל-The Rockafeller Skank, Right Here Right Now, Praise You וכמובן גולת הכותרת Gangsta' Trippin. החלפתי את ה"דיסקו מנאייק" העייף מהאזנות בלתי נגמרות בסטריאו לדיסק החדש והמבריק של "You've Come a Long Way, Baby" ולחצתי פליי.

מאחר שחייתי בעולם אחר אז, לא ידעתי אילו עוד קטעים אפגוש בדיסק חוץ מאת שמם. הרצועה השלישית התחילה כך: פטבוי סלים איז פאקינג אין heaven, פאקינג אנד פאקינג אנד פאקינג אין heaven, חוזר וחוזר וחוזר. ואז פתאום נכנסת הגיטרה הפ'אנקית, הביט, כל הבלאגן הזה שהאלכימאי נורמן קוק איכשהו רקם במוחו הקודח. כאוס מוחלט של סאונדים מגניבים כל כך בגיל מצוות שמסונכרנים במושלמות אחד עם השני וגוזרים על הגוף תזוזה, כל סוג של תזוזה. לימים המשפט הזה הפך להודעת ה-away שלי ב-ICQ.

וכך היה עם כל קטע אחר בדיסק שלא הכרתי מה-MTV, ערבוביה של צלילים חדשים ומעולים כל כך שיושבים על ביט מושלם וזורקים אותך למקום שמעולם לא היית בו, חנוט בתכריכי הזמן: מביט ברוקדים מחוננים מחוץ לבית הקולנוע ב-Praise You או מפזז על חוף באלרי עם בריטים שיכורים שרופי שמש ב-Love Island.

הרבה שנים לאחר מכן והרבה בגלל שאני starstruck כשזה נוגע לגיבורי המוסיקה שלי, שלחתי למר קוק בהודעה ישירה באינסטגרם תמונה של קעקוע הקראפטוורק הטרי שעשיתי בצירוף כמה מילות תודה על המוסיקה שלו. הוא השיב שהם היוו השראה גדולה בשבילו ואני חייכתי כאילו הייתי פאקינג בגן עדן.

דיוק ניוקם 3D מציין 29 שנה היום. הפעם הראשונה שפגשתי בו היתה מתישהו ב-1996, בביתו של חברי החדש מכיתה ד', מייק אלדר. הוא עלה ארצה עם משפחתו מקנדה והם התגוררו ברחוב על שמו של המשורר הלאומי, רחוב צד ישנוני רענני קלאסי. את המשחק שיחקנו על מחשב העבודה של אביו, מחשב פקרד בל ענקי עם מסך CRT מצויד ברמקולים בילט-אין. פאפא אלדר היה איש מחשבים רציני, איש חמור סבר וגבוה כמו בנו, מהאבות הניינטיזיים האלה שבקושי נמצאים בבית וכל חודש טסים לעסקים. לכן הופתעתי לגלות משחק כמו דיוק ניוקם על מחשב העבודה שלו. אבל אולי כאן טמון סוד ההצלחה הגדולה, האימפקט של המשחק, שמשך גם ילדים בני 10 מתלהבים וגם אנשי משפחה בשנות הארבעים לחייהם, בעשור ובזמן שבו המילה "גיימר" עדיין היתה זרה לזולת ושמורה למי שבאמת אהב ושיחק במשחקים.

על דמותו של דיוק ניוקם אפשר לכתוב הרבה, כתבו ועוד יכתבו. בשבילי הוא התמצית של הפנטזיה הכל-אמריקנית גברית של הניינטיז, וזה מצחיק כי הוא עצמו דווקא מאוד אייטיזי. הוא גברתן, שרירן, גס רוח וחסר עכבות. במראהו הוא מזכיר את ארנולד שוורצנגר, נער הפוסטר של סרטי הפעולה באותה תקופה, הלא-אמריקאי הכי אמריקאי שיש. דיוק מרכיב משקפי שמש של מגניבים ובפיו תמיד נמצא סיגר שמן. תספורתו היא מעין flat top שמזוהה מאוד עם הצבא האמריקאי וספציפית עם זה של המחצית השנייה של המאה העשרים, ועם המארינז.

אבל דיוק ניוקם, חוץ מהיותו מכונת הרג, הוא כל דבר חוץ ממארין. נטול משמעת, רודף שמלות, יורה קודם ושואל שאלות אחר-כך. הוא לובש גופיה אדומה וג'ינס כחול, לגופו רתום נרתיק לנשיאת תחמושת (מעין בנדולייר סגנון קאובוי) ועל אבזם חגורתו מצויר סימן אזהרה אטומי. רוצה לומר: אני ה-all American badass, יש לי אטום ואני אגמור אותך אם אני רוצה. לא להתעסק.

ואכן, עם דיוק לא כדאי להתעסק. למה לא? תשאלו את החייזרים המוזרים שהחליטו לפלוש ללוס אנג'לס הדיסוטופית שנרקחה במוחותיהם הקודחים של יוצרי המשחק, 3D Realms, שמם יבורך לעד. איזה ש"ג חייזרי מחליט להפיל את ספינת החלל של דיוק ניוקם, שמתרסקת על גג בניין. כאשר עולה השלב הראשון, החללית המופלת מתפוצצת, דיוק מטעין את אקדחו ואומר בעצבים, באמצעות קולו הרדיופוני של המדבב ג'ון סיינט ג'ון שמאז הפך לאייקון:

"Damn! Those alien bastards are gonna pay for shooting up my ride!"

ואז, בעל כורחו, דיוק נהפך למושיע האנושות, או לפחות של הווסט קואסט של אמריקה: הוא יוצא לרחובות לוס אנג'לס ושוחט את החייזרים, שבאים בצורות שונות ומגוונות: יצורים מוזרים שנראים כמו קרנג מצבי הנינג'ה, שלפעמים יכולים לעוף, pig-cops שכמו שהשם מרמז הם סוג של שוטרים שעברו מוטציה שהפכה אותם לחזירים רצחניים עם יכולת לירות, ועוד לטאות מוזרות שמעיפות על דיוק כל מיני פצצות ויריות, והוא מחזיר להם שבעתיים תוך זריקת אינסוף רפרנסים תרבותיים.

דיוק מוכן לאתגר, הוא חמוש בכלי זין מתקדמים ביותר שכוללים בין השאר שוטגאן, תת מקלע עם צליל ממכר ואפילו נשק מתקדם שמכווץ את האויבים לממדים של ריק מוראניס ב"מותק הילדים התכווצו" עד כדי שדיוק יכול למחוץ אותם עם מגפיו, מה שהוא אכן עושה. בסוף הוא משמיד את הבוס הגדול של החייזרים אחרי קרב אפי במגרש פוטבול. גוויית הבוס, ציקלופ אימתני שרק רגע לפני כן נראה חסין מפני כל פגע, מוטלת לפני דיוק, שבועט בדיוק במקום הנכון כדי שהעין הציקלופית תעוף בין השער הזה של הפוטבול האמריקאי. הקיים סוף יותר אמריקאי מזה?

המשחק מקוטלג כ-"first person shooter", הוא לא היה הראשון בסגנון, קדמו לו קלאסיקות כמו וולפנשטיין 3D (הטירה הנאצית במחוזותינו) שיצא ב-1992 ודום שיצא שנה לאחר מכן. אבל דיוק לדעתי היה חלוצי בכך שהוא זיקק וכמו שאוהבים להגיד בימינו וסליחה לא סליחה על משחק המילים, "דייק" את הז'אנר בכך שהפך את הדמות הראשית לחלק מרכזי בעלילה, שאופייה עיצב את כל חוויית המשחק. לא היה בג"צ ולא פוליטיקלי קורקט (באחד מהשלבים דיוק מגיש לרקדניות-חשפניות חופן דולרים כדי שיחשפו את שדיהן), ואם היום בהרבה משחקים יש עיסוק רב בדמות הראשית עצמה, הרי שדיוק אמנם שהיה לו אופי, לא היה עסוק בהתחבטויות פילוסופיות, דילמות מוסריות ומבט פנימי עמוק. היום יורים ובוכים, דיוק ירה וצחק. הוא לא הציל את העולם כי היה אלטרואיסט גדול, החייזרים הרסו לו חופשה מתוכננת בכך שהפילו את החללית שלו, אבל הוא עדיין גיבור כל-אמריקאי עצבני וכל יכול שמזכיר לנו מי היא המעצמה האמיתית והבלעדית של העולם הנושק לאלף השלישי לספירה.

הסדרה של דיוק ניוקם לא התחילה ב-1996 אלא ב-1991, ואחרי דיוק ניוקם 3D יצאו הרבה גירסאות שונות, אבל שום דבר לא משתווה לחוויה ש-3D הביא לעולם, כיף ניינטיזי-אייטיזי עם אינסוף פיצוצים ו-one liners במציאות שבה ברור מאוד מי הרשע ומי הטוב. ב-29 שנים שחלפו מאז יציאתו, שיחקתי בו תדיר בשלבים שונים בחיי, גם באולמות ענק בהרצאות מבוא משעממות באוניברסיטה וגם כשהייתי עמוק בתחתית בור הדיכאון, והוא אף פעם לא כשל בלהגניב חיוך על פניי. מייק, החבר שהכיר לי את המשחק, עזב לארה"ב ב-2003 וגם אליו אני מתגעגע מאז, ואסיר תודה לנצח על כך שהכניס לחיי את רוצח המוני החייזרים הבלונדיני. הוי לוס אנג'לס דיסוטופית שלי, ההיית או שחלמתי חלום?

בטריינספוטינג צפיתי לראשונה ב-1996, השנה בה יצא, כאשר הגיע לספריות הוידיאו. הייתי בן עשר. איך יצא שצפיתי? בבית של חבר, שההורים שלו לא כל כך השגיחו. בואו נסכים – זה לא בדיוק סרט לילדים בני עשר. אבל אלו היו הניינטיז וככה זה היה. ואהבתי את הסרט, אמנם שהוא צילק אותי – כן, הסצנה הזו, אתם יודעים. ספוילרים למי שלא צפה בסרט מ-1996: כל מה שזכרתי מהסרט זה אדם שוחה בחרא, תינוק מת עם ראש מסתובב ובחור משופם מגניב בשם מגבי שמרביץ לכולם.

עם השנים והצפיות התחלתי להבין את הסרט יותר. בהתחלה חשבתי שהוא על כמה שסמים הם רעים. אבל בעצם זה לא בדיוק רק זה. כן, הוא אנטי סמים, אבל הוא לא אנטי סמים כמו שבבית ספר אומרים לך, הוא אנטי סמים בקטע של – זה לא הדבר הכי גרוע בעולם אבל זה בהחלט יכול לגרום לך לדברים רעים. הסיפור של טומי, הסאחי של החבורה שהופך לבר-מינן הראשון שלהם בגלל ההתמכרות, הוא לא בהכרח מה שיקרה לך – כי יש לנו את מארק רנטון, הכוכב הראשי, שהיה מכור והתנקה וחזר והתמכר והתנקה והנה הוא "בחר בחיים" והכל סבביישן. למען הסר ספק טרם צפיתי בסרט השני.

כל העניין של CHOOSE LIFE הוא כנראה הפואנטה של הסרט, משהו שעכשיו בצפייה בגיל 35 אני מבין. החבר'ה בטריינספוטינג לא מסכנים שלא היתה להם ברירה אלא ליפול לסם. הם חבר'ה צעירים ממשפחות סבבה, מעמד ביניים, בורגנים זעירים מאדינבורו שבוחרים בחירה מודעת להיכנס לסם. כמו שטומי שבור הלב מבקש מרנטון לנסות את המנה הראשונה שלו, והוא אומר "אני אדם בוגר!". רוצה לומר הוא יכול לבחור מעצמו. וכמובן שהכסף שלו משחק תפקיד חשוב, הוא קונה את הסם מרנטון.

טריינספוטינג הוא סרט על בחירה חופשית. הדמויות בחרו להיות איפה שהן בחרו, בגבי בחר להיות בריון ברים, ספאד בחר ללכת לראיון עבודה דפוק ולחרבש אותו. אם התינוקת בחרה בסם ולכן קרה מה שקרה לצערנו, וכמו שהסרט אומר – כנראה שסיק בוי הוא האב, וגם הוא – בחר לעשות דברים אחרים, כמו גם להתכחש כנראה להיותו האב. אבל בסופו של דבר זה הכל מתנקז ומתרכז בבחירה. כשרנטון בחר להתנקות ולהפוך למתווך דירות בלונדון הוא עשה את זה כמעט בלי בעיה (טוב, היו כמה הזיות בדרך אבל עדיין). עובדה שהוא היה מוכשר ומוצלח עד שהבעיות חזרו אליו, אבל הוא בחר להכניס אותן – הוא בחר להכניס את בגבי ואת סיק בוי לביתו ולשוב לדרכיו הרעות.

ובגלל זה טריינספוטינג הוא אחד מהסרטים האולטימטיביים של הניינטיז. במובן מסוים האייטיז נגמרים לחלוטין פה, הרייבים, השמרנות, הוואספיזם, התאצ'ריזם. אנחנו בוחרים בחיים, גם אם זה לעשן קראק ולהזריק הרואין ולהיזרק בתוך שטיח כל היום במקום ללכת ולעשות כסף וקריירה בלונדון.

טריינספוטינג גם סרט על שינוי – השינוי הגדול של הניינטיז, התודעה האייטיזית שמשתנה, משמרנות ל"תבחר חיים" כמו המונולוג הגדול בהתחלה. ספציפית אפשר לשמוע את זה במוסיקה הנהדרת שבחרו לסרט, ואני מתעכב על Born Slippy של Underworld שמתנגן בסצנת הסוף כשרנטון מחליט לדפוק את חבריו ולגנוב את הכסף של עסקת הסמים.

זה שיר נפלא, שבא לך להיאבד בו, שלי אישית מביא ימבה זיכרונות מ-1996, משחקי כדורגל בחצר, אהבות נכזבות, מסיבות שינה. זה לא השיר שהכי מאפיין את שנות התשעים, משהו יותר אקספרימנטלי, טכנו'אי, האוס'י של שנות השמונים המאוחרות, משהו שנעלם מן הסצנה לאט לאט. זה שיר על געגוע, אמנם שבתכלס הליריקה היא על אדם שיכור. אולי רנטון הוא השיכור, מכל השינויים שסביבו?

את המוסיקה שמייצגת את הניינטיז באמת אפשר לשמוע דווקא בסצנה בה רנטון עובר ללונדון – שהוא אולי ה-מייצג של תרבות הצריכה והמיינסטרים של שנות ה-90, היורודאנס שהיה בכל מקום. Ice Mc – Think About The Way משנת 1994.

אז לסיכום – תבחרו בחיים!

כשהייתי בן 4 שנים ו-9 חודשים אימצתי בלית-ברירה את גיבור הילדות הראשון שלי. דרגתו הייתה תת-אלוף ושמו היה נחמן שי. הוא שימש כדובר צה”ל בימים שבהם מסיכות מפחידות ואזעקות מבעיתות עוד יותר נפגשו לכדי חוויה שאף אדם לא אמור לחוות בחייו, בטח שלא בגיל כה צעיר: מלחמת המפרץ. היה מספיק רק בנראותו של שי כדי להרגיע אותי; החרב האדומה ועלה הזית שעל כתפיו, עיטוריו, שיערו המסודר, והמשקפיים הגדולים, שריצדו על מסך הטלוויזיה באיכות האירלי-ניינטיז הערוץ-אחדית הדיסטינקטיבית. “לשתות כוס מים” אמר נחמן והרגיע מדינה שלמה. עצם הידיעה הבטוחה הזו שתמיד יהיה שם נחמן, באולפן או בטלפון כשנחש הצפע יחליט להכיש, הפכה את תקופת הבעתה הזו להרבה יותר נסבלת.

קו ישיר עובר בין נסיבות מלחמת המפרץ לבין הנסיבות שהביאוני, גם בלי הרבה בחירה, לרכוש לעצמי גיבור חדש. זה כנראה היה מתישהו בקיץ 1992, משום שאת כיתה א’ התחלתי בספטמבר 1992 ואני זוכר שעוד לפני-כן, ריסס בכדורים את דרכו לחיי גיבורי החדש. הוא היה אמריקאי ממוצא פולני, הוא הרג הרבה נאצים, ולא כמו נחמן, הוא היה פיקטיבי לחלוטין. שמו היה ויליאם ג’וזף (בי.ג’יי) בלזקוביץ’, והוא שימש כדמות הראשית במשחק המחשב פורץ הדרך, Wolfenstein 3D, או כפי שתורגם מלעז אל שפת הקודש באותם ימים קסומים: “הטירה הנאצית”.

במועד לא מוגדר כלשהו בזמן מלחמת העולם השנייה, בלזקוביץ’, חייל קומנדו מובחר בצבא ארה”ב, מצוּוה להתגנב אל תוך טירת הולֵהאמר שבגרמניה. משימתו: מציאת התכנית הגרמנית הסודית “אייזנפאוסט” (אגרוף הברזל), שבאמצעותה, כך לפי החשד, מתכננת גרמניה הנאצית להקים צבא מושלם, יתכן שבאמצעותם של חיילי-על מושבחים, יצירים דמוניים מן הגיהינום, זומבים, רובוטים אנטישמיים ושאר חסידי אומות עולם. המשימה נכשלת; בלזקוביץ’ נתפס ונזרק לצינוקה של טירה אחרת, טירת וולפנשטיין, “ה”טירה הנאצית. הנאצים מתכננים להוציאו להורג, אבל בלזקוביץ’ לא יוותר כך בנקל: הוא מחסל את הזקיף שמשגיח על תאו, בוזז ממנו סכין ואקדח, ויוצא במסע בריחה מן הטירה המנואצת, שכורך בתוכו גם מסע נקמה של טיהור אינספור נאצים.

ישבתי מול מחשב בחדרם הישן של בני-דודיי, בקומה החמישית בבניין בגבעת שמואל, בגיל 6 וקצת, ואחזתי באקדח מפוקסל. מצאתי את עצמי בתוך תא כלא עם לבנים כחולות ולרגליי גווייתו של נאצי טבועה בתוך שלולית דם. ברקע התנגנה מוסיקה קצבית, הרואית, כמו מעודדת אותי הלאה, לפתוח את דלת המתכת הנוצצת שניצבה לפניי. חץ למעלה, מקש ארוך. הדלת הנוצצת נפתחת, מלווה בצליל מהדהד שיישמע כל-כך הרבה מעתה והלאה, ויותר בי חותם נצחי. אני מביט בחלק התחתון של המסך ומבין כי הגברתן הנאה שקלסתרונו פוזל כל כמה רגעים בחשדנות שמאלה וימינה הוא בעצם אני. עיניו כחולות ושיערו שטני-חום, תספורת צבאית עם פוני.

חץ שמאלה, חץ ימינה, אני מהלך בין החדרים, פותח וסוגר דלתות, חולף ליד כלובים חשוכים שמתוכם מבצבצות גולגלות, ועל הקירות המון צלבי קרס, נשרים גרמניים מפחידים, ותמונה של האיש הכי רשע בעולמי בגיל 6: אדולף היטלר. אני נתקע מול הפורטרט של גדול צוררי היהודים, בוחן את השפם, נרתע מצלב הקרס שעל הזרוע. המסך מאדים, המבט מוסת בכוח מן הצייר האוסטרי הדחוי ומסתובב ב-180 מעלות, תוך צלילה אל הקרקע, עד שהוא מתביית על נאצי המכוון לעברי אקדח ויורה ללא הרף. הוא חובש קסדה בוהקת ועיניו הן זוג פיקסלים כחולים. אני מת והוא צועק “אכטונג”. מתחיל מחדש. הפעם אני כבר לא מתמהמה על הנוי שמסביבי, אלא נערך מראש אל המפגש עם הנאצי הממוחשב.

השנה היא 1992 לספירת הנוצרים, ומטרתי היחידה היא להקדים את פגישתו של הנאצי המשוקץ עם בוראו. אני קצת מפוחד, הנאצי המפוקסל הזה מפחיד אותי. הוא עלול להגיח מעבר לפינה הבאה ולהרוג אותי שוב. ולעזאזל, הוא נאצי חמוש ואני ילד בן 6 שמתחיל לאכול את הקציצות הכי טעימות בעולם במדרגה ה-7 בין הקומה השנייה לשלישית שבחדר המדרגות ברחוב הצדדי של אבן-גבירול עם מכוניות הפסאט המכוסות, כי סבתא ראתה את יעקב, אבא שלה וסבא-רבא שלי, נמק למוות בדרך לגטו קולומיאה. שמעתי על זה הרבה, אולי יותר מדי, עד הגיל הרך שהוא 6. שמעתי כל-כך הרבה עד ששירבטתי ציור של תא גזים פעיל והקדשתי אותו לסבא שלי.

“אכטונג!”. טח-טח-טח. יריות באיכות מהודהדת מפלחות את הדממה שהייתה יכולה להיות מוחלטת אילולא צלילי פינויי הצלחות והסכו”ם מן השולחן הגדול שבסלון בית דודי. חץ שמאלה, חץ ימינה, יריה, “איייי!”. דיטר, רודולף, וילהלם, קלאוס, או אולי הלמוט. מישהו מהם מוטל ללא רוח חיים לפניי, בן להוֹך-קולטורה הגרמנית המפוארת, לב לבה הפועם של אירופה שהלך והשתבש לו לחלוטין, בלונדיני כמו קודמו, גם הוא טובע בשלולית של דם, ואני, לבי הקטן פועם – הרגתי נאצי. אני מתחיל לטפס בקומותיה של הטירה. גרמנים במדים חומים מאיימים ומגפיים גבוהים מנסים לשים קץ לקיומי המדומה, אבל אני דוקר בהם ויורה בהם ולוקח מהם תחמושת ומטהר את העולם מקיומם המרושע. מדי פעם כלבי זאב רצחניים מסתערים עליי וגם לחייהם אני מוכרח לשים קץ.

לא חולף זמן רב ובעודי עסוק בבזיזת גביעי זהב ויהלומים שבטח בלאו הכי נגנבו מיהודים, תוקפת אותי צרחה מקפיאת דם: “שוצסטאפל!”. בריון נאצי במדים כחולים, חובש כובע, יורה בי. הוא איש SS. אני יורה בו בחזרה. הוא מצליח לפצוע אותי, אבל גם הפעם ידי על העליונה. הוא נופל על הקרקע אל תוך שלולית דם תוך כדי הזעקה הקנונית “מיין לייבן!”, זועק לחייו, אולי בניסיון לא מוצלח לבקש מחילה בעבור קיומו השרירותי. אבל כמו שהוא לא ריחם על כל המשפחה של סבתא, וכמעט כל המשפחה של סבא, גם אני לא מרחם עליו. אני נוטל את תת-המקלע שברשותו ומתחיל לחורר נאצים.

בינתיים, אל חדר עם פוסטר גדול של מייקל ג’ורדן וחלון אל אוניברסיטת בר-אילן, דירה בקומה החמישית בבניין בגבעת-שמואל, מגיח סבי בן ה-72, מרכיב את משקפיו הכהים שמסתירים את העין המלאכותית שהחליפה את זו שהוציאו הנאצים במכות מקל בטרזין. סבא, שאשתו ובתו התינוקת הומתו בתאי הגזים של טרבלינקה, הוזעק אליי: קראו לו כדי שיראה את הנכד הצעיר שלו, “הקליגע קופף” כפי שנהג לכנותו בהתמדה, מחסל נאצים. הוא התיישב לידי וצפה בי משחק, בזמן שבן-דודי מצביע על המסך ומסביר לו מה קורה שם, על-אף שסבא לא באמת צריך, הוא מבין היטב. האדם שכל עולמו התמוטט עליו, ששוחרר וגויס כמתורגמן לצבא האדום, שהכריח גרמנים “תמימים” להרים את החולצה ולבדוק אם הם אינם חברי אס-אס כפי שטענו, אותו אדם יושב לידי, מעודד ומשבח אותי ככל שנערמות להן הגופות הנאציות.

***

זהו אחד מן הזכרונות החזקים ביותר שלי מילדותי. סבא שלי, ז”ל, יושב לידי ומביט בי משחק בוולפנשטיין בפעם הראשונה בחיי. השואה שעליה סופר לי בלי הרבה צנזורה, למן הרגע שבו יכולתי להבין, ומשחק מחשב מטורף ומהפכני, נפגשו, ואני שלטתי בדמות המרכזית, היא ביג’יי בלזקוביץ מחסל הנאצים’. גברוּתו התחברה היטב עם זו של נחמן שי. נחמן אמנם לא הרג נאצים, אבל הוא היה שם כדי להרגיע אותי ברגעים שבהם רבים וגם אני, חשו שהכול יכול להסתיים בכל רגע, כאשר העורף הישראלי נמצא תחת איום טילים בליסטיים לאורך תקופה ארוכה. ושוב קמים גויים כדי לכלותנו, ויושבים בחדרים אטומים עם מסיכות גז, וחושבים על האוקראינים הבני-אלף שהתנדבו כדי לבוא ולעזור לירות ביהודים, ואולי כל זה הולך להיגמר. אבל נחמן נמצא שם כדי לומר: chill, יהיה בסדר. ומדינת ישראל לא הושמדה.

ואז בא בי.ג’יי בלזקוביץ’ שאין לדעת אם היה בן דת-משה*, וגם אם לאו, הוא היה אחד מגיבורי היהודים הגדולים, וראוי לשתול לכבודו עץ ביד ושם. הוא שם לאל את תכנית “אייזנפאוסט” הנאצית שלבטח הייתה עלולה למנוע את ניצחונן של בעלות הברית, וכל המשתמע מכך באשר ליהדות אירופה, הוא הרג את היטלר, ואִפשר לכל ילד בישראל לערוך אלפי משפטי אייכמן מיניטאוריים שגם סימנו פריצת דרך חלוצית במשחקי המחשב, שהיוותה אב מייסד לז’אנר חדש של משחקי יריות ממבט-ראשון. במרוצת השנים, משחקי מחשב המתרחשים במלחמת העולם השנייה שבמסגרתם נלחמים בנאצים, או לא בהכרח ב”נאצים” גופא אלא בחיילי וורמאכט, הפכו לפופולאריים מאוד.

הרחבות, המשכים וחידושים רבים יצאו גם ל”טירה הנאצית”, אך שום דבר לא השתווה, לא משתווה וגם לא ישתווה, למשחק המקורי, מאז ועד היום, שהיווה בשבילי מפגש מקסים ובלתי-אמצעי, ואולי גם משונה מעט, עם מחוללי השואה, גם אם במשחק הם ספציפית שימשו כזקיפים בטירת וולפנשטיין ותו לא. בי.ג’יי בלזקוביץ’ לא כרע ברך מול מכונת המלחמה הנאצית המשומנת היטב, המשומנת אף יותר מן המונח העייף. הוא לקח תת-מקלע שמייסר וחורר לה את הצורה, והפך גם בעבורי, אי שם ליד נחמן שי, ורבין, ומכסחי השדים ושמעון ויזנטל, לגיבור משונה מאוד, אבל גדול ומיוחד.