מבוא

בימי מלחמת העולם השנייה, בתקופה שבין אפריל לנובמבר 1942, ריחף מעל היישוב היהודי בארץ-ישראל איום גדול: אפשרות פלישתו של הצבא הגרמני אל תחומי הארץ. בנובמבר הוסר האיום עם ניצחון בעלות הברית בקרב אל-עלמיין השלישי. העיתונאי בן התקופה, חביב כנען, כתב על ימים אלו ספר אותו כינה "200 ימים של חרדה". זהו תיקופה העיקרי של עבודה זו, עם חריגה לתקופות קודמות במלחמת העולם השנייה שבהן נמצאה הארץ בסכנת פלישה מצפון. בבסיסה עוסקת העבודה בהתכוננות לקראת תרחיש שלבסוף לא אירע, ולכן היא מתמקדת בעיקר בתכניות, בשיחות, בדיונים ובהערכות.

העבודה מבוססת בעיקרה על מספר מצומצם של ספרים, שכן על התקופה הנדונה בהקשר לנושא הספציפי, לא נכתב מחקר אקדמי רב. בשל כך נעזרת העבודה גם במספר ספרי זיכרונות של אנשים שהיו חלק מן העשייה הביטחונית והציבורית ביישוב. חרף הדלות היחסית של המקורות נעשה ניסיון להציג תמונה אותנטית ככל האפשר של הדברים אשר הורגשו, נעשו ונאמרו בתקופה הנדונה. השאלה המנחה בעבודה היא כיצד הגיבו ונערכו ביישוב לסכנת הפלישה שניצבה בפתח. ייבחנו הלך הרוח ביישוב היהודי לנוכח התקרבותה של הסכנה לגבולות הארץ, היבט ההיערכות הביטחונית בדגש על התכניות השונות שהוכנו לקראת התרחיש, והמענה שניתן על-ידי מוסדות היישוב ומנהיגיו.

 ההנחה המרכזית של העבודה היא שבימים הגורליים של המערכה במדבר המערבי, היה היישוב רחוק מאוד מכל מצב של מוכנות לקראת תרחיש של פלישה, ולא היה מסוגל להעניק לצבא הבריטי בארץ סיוע ביטחוני בעל ערך של ממש. זאת חרף תכניות ערטילאיות יותר ופחות שנידונו ללא לאות וגם נכתבו, וחרף הרצון העז להפגין יכולת עמידה איתנה מול האתגר האפשרי. בקרב מגבשי התכניות לאור איום הפלישה, הייתה נכונות גדולה להעמיד התנגדות הרואית, בנוסח מצדה ויודפת, גם כאשר ידעו כי הסיכויים להצליח היו בלתי-אפשריים.

פרק א' – עם התקרב הסכנה

במסגרת הלחימה במדבר המערבי בחודש יוני 1942, פרץ קורפוס אפריקה של הצבא הגרמני את מערכי המחנה השמיני של הצבא הבריטי בלוב, במגמה להעביר את הלחימה לשטח מצרים ולהתקדם אל עבר תעלת סואץ. עיר הנמל הלובית טוברוק, שהייתה לסמל בשל עמידת מגניה בפני מצור ארוך של צבאות מדינות הציר, נפלה לידי הגרמנים. בסוף יוני נסוג הצבא הבריטי 180 קילומטרים מזרחה מגבול מצרים-לוב ונעצר בקו הגנה בתחנת הרכבת באל-עלמיין.[1] הצלחה זו עיבתה ואיששה את תחושת החרדה ששררה באותם ימים בקרב היישוב היהודי בארץ-ישראל, מפני כיבושה של הארץ בידי הצבא הנאצי.

לא הייתה זו הפעם הראשונה בה היה חשש כי הארץ תהיה מטרה לפלישה מצד מדינות הציר; באביב 1941 בריטניה נמצאה במצב קשה בזירת המזרח-התיכון: יוון וכרתים נכבשו בידי מדינות הציר, בעיראק פרצה מהפכה בראשותו של הפוליטיקאי הפרו-נאצי רשיד עלי אל-כיליאני. החשש היה מפני פלישה לארץ-ישראל מצפון, מצד לבנון וסוריה שהיו תחת שלטון ממשלת צרפת של וישי. מבצע "אקספורטר" לכיבוש סוריה ולבנון שהחל ביוני 1941, בו שולבו גם לראשונה יחידות הפלמ"ח שהוקם זה חודש לפני-כן, הפיג באופן זמני את איום הפלישה.[2]

אמנם הפעם הפחד מפני הצבא הגרמני המנחיל תבוסות לבריטים במדבר המערבי ומתקדם מזרחה היה גדול הרבה יותר. למן אפריל 1941 החלו להתפרסם ביישוב ידיעות על האופן שבו נהגו הגרמנים באוכלוסיות היהודיות באזורים שנכבשו במזרח-אירופה, ואף שמשמעותן של הידיעות לא עוכלה והובנה, ברי היה כי גורל מר מצפה ליישוב באם ייפול תחת כיבוש גרמני.[3]

קורפוס אפריקה היה נתון תחת פיקודו של גנרל-פלדמרשל ארווין רומל, שלראשו נקשרו כתרים רבים של אסטרטג מן המעלה הראשונה בשל הצלחותיו. שמו נישא בארצות ערב בהן כונה "אבו עלי",[4] ואף בפי החיילים הבריטים שנלחמו בפקודיו. דברי ההלל על אודות המצביא היו כה רבים, עד שמפקד המזרח התיכון, הגנרל קלוד אוקינלק (Auchinleck), פרסם פקודת יום בה ציווה להפסיק לרומם את שמו של רומל משל היה אדם בעל כוחות על-טבעיים.[5]

עם ההתפתחויות השליליות במדבר המערבי, התחדדה וגברה תחושת החרדה שאפפה את אנשי היישוב. חרושת שמועות תודלקה על-ידי תושבים ארעיים במצרים שהגיעו לארץ-ישראל לנוכח הניצחונות הגרמניים. בין אלה היו יהודים תושבי מצרים, פליטים שמצאו במצרים מקלט, ומשפחות של קצינים בריטים שחיפשו מקום מגורים בארץ. היו שתרו אחר דרכי בריחה, בעיקר להודו, בלא הצלחה יתרה, וכאלה שחיפשו מחסה במנזרים ובהוספיסים גרמניים מתוך מחשבה כי הכובשים יחוסו עליהם. הצטיידות ברעל ציאנקלי הייתה לשיחה שכיחה בבתים רבים.[6]

דובר בולט מקרב מנהיגי היישוב נגד גילויי החרדה באותם ימים היה מנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין. הלה התנגד התנגדות מוחלטת למחשבות על פינוי כולל מהארץ, או חלקי רק של נשים וילדים, וראה בנסיגה כזו כיליון מוחלט של המפעל הציוני. ברוח זו התבטא במועצת הקיבוץ המאוחד באפריל 1942: 'לנו – הנסיגה אינה אפשרית […] היישוב העברי הנהו שארית ישראל רק במידה שהוא בארץ-ישראל'.[7] מבחינתו ניצבו בפני היישוב שתי אפשרויות: עמידה, נואשת ככל שתהיה, או כניעה שמשמעותה שעבוד והשמדה.

אנשי היישוב נשאו עיניהם אל כוחות הביטחון הבריטיים, שמפני נסיגתם היה חשש, ולעבר הארגון הצבאי המרכזי שעמד לרשות היישוב, ה"הגנה". בראשית אפריל 1942 הציג ישראל גלילי, חבר המפקדה הארצית של ה"הגנה", את הנחות היסוד של הארגון לנוכח האיום:

•  היישוב היהודי בארץ-ישראל לא יכול להישאר אדיש ולא לפעול במקרה של פלישה גרמנית אל הארץ, שכן לא יוכל להתקיים תחת שלטון נאצי.
• התנגדות עקרונית לכל רעיון של פינוי, חלקי או כולל, של היישוב מארץ-ישראל, גם במקרה של נסיגה בריטית בעת פלישה.
• התנגדות למגמה של התגברות גיוס היהודים לצבא הבריטי, מאחר ומגויסים אלו יתבקשו לסגת מהארץ עם הצבא הבריטי במקרה של פינוי. אנשי היישוב המשרתים ביחידות ה"באפס",[8] לא יצייתו לפקודת הנסיגה כשתינתן ויחברו אל רבבות אלו שטרם התגייסו לגיבוש כוח התנגדות חופשי-עצמאי.[9]

ניתן לראות יישור קו עם רוח הדברים של טבנקין גם בתפיסת ראשי ה"הגנה". מגמת הארגון הייתה לנסות ולהתנהל באופן עצמאי עד כמה שניתן לצורך הגנת היישוב, במקרה של פלישה גרמנית, גם בתנאים של תרחיש קטסטרופלי שבו מחליטים הבריטים להסיג את כוחותיהם מארץ-ישראל. לשם כך החלו אנשיה לשקוד על תכניות שונות להכשרת מלחמה פרטיזנית בכוחות הכיבוש הגרמני.

פרק ב' – תכניות

מגוון האיומים שנשקפו לארץ-ישראל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הובילו להידוק שיתוף הפעולה הביטחוני בין השלטון והצבא הבריטי לבין הסוכנות היהודית. חרף הפגיעה הקשה ביחסים אלו בעקבות הספר הלבן של מאי 1939, הבינו מנהיגי היישוב כי כעת יש להתייצב יחדיו עם בריטניה מול אויב משותף. גורם חשוב בהידוק שיתוף פעולה זה התבטא בפעילות "מנהלת הפעולות המיוחדות" (Special Operations Executive, להלן: S.O.E), ארגון שנועד לכוון ולהוציא פעולות חתרנות במדינות שהיו תחת הכיבוש הנאצי ובמדינות ניטראליות. למן קיץ 1940 שיתף ה-S.O.E פעולה עם ארגון ה"הגנה", בפעילויות מודיעין, תעמולה וחבלה.[10]

נקודת ציון מהותית בשיתוף פעולה זה, הייתה הקמת פלוגות מחץ (פלמ"ח) במאי 1941, בהסכמת ובתמיכת השלטונות הבריטיים, כחלק מההיערכות לאפשרות הגעת המלחמה לתחומי הארץ.  בדצמבר 1941 נולדה במסגרת שיתוף הפעולה, "התכנית הארץ-ישראלית שלאחר הכיבוש" (Palestine Post-Occupational Scheme). לפלמ"ח נכון היה חלק מרכזי בתכנית זו. על-פי התכנית, במקרה של נסיגת הצבא הבריטי מארץ-ישראל אמורים היו להיוותר בארץ כוחות יהודים, מחופשים לגרמנים, איטלקים וערבים, שיבצעו פעולות חבלה וריגול נגד כוחות הכיבוש הגרמניים. האדם שתיווך בין אנשי ה"הגנה" (שהוצגו לבריטים כמייצגי "הנוער היהודי השואף להשתתף במאבק נגד הנאצים") היה דוד הכהן, בכיר ה"הגנה" שהבריטים הכירו והעריכו בשל עבודתו עימם כחלק מ"סולל בונה", בעת בניית גדר הצפון בימי המרד הערבי.[11]

התכנית הארץ-ישראלית התבססה על תכניות שונות שגיבשו הפרופסור לאדריכלות יוחנן רטנר, מי שהיה הרמ"א הראשון של ה"הגנה", ויצחק שדה, מפקד הפלמ"ח. תכניותיהם של השניים התבססו על פעילויות פרטיזניות של קבוצות קטנות שיחבלו בכבישים ובגשרים ובדרכי גישה ובמפעלים שעלולים היו להיות חיוניים לצבא הכובש.[12] בעבור התכנית הוקם מחנה אימונים מיוחד בחורשת משמר העמק. תנאי המחנה היו קשים בשל אספקת מים לא סדירה ומכת זבובים, אך ההתלהבות מעצם המפעל הקהתה את התנאים. האימונים נערכו עם תחמושת וחומרי-נפץ שסופקו על-ידי הבריטים, בעוד שהרובים, מאה במספר, הוצאו ממחסן ה"הגנה".[13] באפריל 1942 נפתח מחזור האימונים הראשון שהסתיים בסוף חודש מאי. מחזור זה נקרא "הקורס הגדול" בשל העובדה שהשתתפו בו 427 חברי פלמ"ח, והוא גם התברר כמחזור האחרון.[14]

במסגרת האימונים מיוחדת הייתה הקמתה של "המחלקה הגרמנית" של הפלמ"ח, תחת פיקודו של שמעון אבידן (קוך), איש "הגנה" ותיק יליד גרמניה. מגויסי המחלקה, יוצאי מרכז-אירופה ששלטו בשפה הגרמנית ברמת שפת-אם, התאמנו בתנאי מחנה שעוצב כמחנה גרמני אותנטי והיו בו דגלים גרמניים, שלטים בגרמנית וצלבי-קרס. האימונים התנהלו בשפה הגרמנית, כמו גם שגרתו. המטרה הייתה לדמות עד כמה שניתן תנאים שבהם היו נתונים חיילים גרמנים, כדי שבמקרה של כיבוש, יוכלו בנקל אנשי המחלקה להתחזות לחיילים גרמנים ולבצע פעולות חבלה. שניים מאנשי המחלקה נקראו לפעולה בעת האימונים עצמם, והוחדרו למחנות שבויים גרמניים במצרים, במסווה גרמני, כדי להתרשם מהלך הרוח בקרב הוורמאכט ולאסוף ידיעות.[15]

במישור המבצעי של התכנית הארץ-ישראלית, ערכו יחידות פלמ"ח סיורים ברחבי הארץ, לשם הכרה ורישום של אובייקטים חשובים כמו גשרים ומסילות ברזל שבשעת פעולה יצטרכו לפוצצם. היחידות הורכבו מכ-10 עד 15 לוחמים, חלקם סיירים וחלקם חבלנים.[16] יישום התכנית הארץ-ישראלית היה קשור גם ברשת תחנות-שידור שהוקמה בתחומי הארץ, עליה הופקד משה דיין איש הפלמ"ח, ששוחרר מאשפוזו בבית החולים לאחר פציעתו בפלישה ללבנון.[17]

יוזמה בולטת נוספת הייתה זו של יעקב דורי (דוסטרובסקי), רמטכ"ל ה"הגנה". הלה הציע להנהלת הסוכנות אפשרות של הקמת חטיבה צבאית יהודית ליגאלית הנתונה למרות יהודית, בנוסח "משמר המולדת" (Home Guard) הבריטי. כוח כזה, שאמור היה למנות כ-50 אלף מגויסים, אמור היה להיות פרוס במתכונת טריטוריאלית ולסייע לצבא הבריטי בלחימה בכוח הפולש, ובמידה של כיבוש הארץ – לשמש ככוח פרטיזני. דורי פקפק בסיכויי הצלחתן של יחידות פרטיזניות מיליציוניות-אזרחיות למחצה, וסבר כי רק כוח צבאי ליגאלי גדול שלא במתכונת מצומצמת, כמו הפלמ"ח, יוכל לשמש כגורם התנגדותי משפיע במצב של כיבוש.[18]

רעיון משמר המולדת אכן הוצע לבריטים, אמנם לא במתכונת שאליה כיוון דורי. התכנית שהוצעה לבריטים הוכנה באגף הביטחון של המחלקה המדינית בסוכנות, והכוח שעליו דובר לא היה מיועד לשמש ככוח פרטיזני, במידה של כיבוש, כפי שהציע דורי.[19] הבריטים ראו בהקמת משמר מולדת יהודי ארגון פרא-צבאי אשר מכין לקראת שירות צבאי ומסייע לצבא, ולכן לא ששו לאמץ את הרעיון והעדיפו לדבוק בתכנית הארץ-ישראלית, שלא הפקידה בידי היישוב גרעין קשה לצבא עברי עתידי כפי שמשמר מולדת בהיקף של עשרות אלפי מגויסים יכול היה לשמש.

יתכן שהמיאון הבריטי לרעיון גרנדיוזי שכזה באותה שעה נבע גם מכך שלא ראו במשמר מולדת יהודי צורך. לצבא הבריטי הייתה החל מראשית 1942 תכנית הגנה משלו, שכונתה בשם "תכנית המבצר האחרון בארץ-ישראל" (Palestine Final Fortress). הייתה זו התכנית המפורטת ביותר להגנה על ארץ-ישראל בימי המלחמה, והיא התבססה על ההנחה כי פלישה גרמנית תגיע מצפון הארץ. מטרתה הייתה להעניק לצבא הבריטי, במקרה של נסיגה מסוריה ולבנון, זמן להתארגנות מחודשת על האזורים ההרריים של צפון הארץ, תוך קרב השהייה של כוחות שיחסמו את הכניסות למישור החוף.[20]

ראוי לציין גם את היערכות האצ"ל לקראת אפשרות של כיבוש גרמני. על-פי תכנית הארגון, כאלף מלוחמיו אמורים היו להתבצר בעיר העתיקה בירושלים, להכריז על הקמת מדינה יהודית שהם מהווים את צבאה, ולהילחם עד האיש האחרון. המתכננים לא ראו ערך צבאי בתכנית אלא הפגנה סמלית של כוח צבאי יהודי, ברוח ימי המלחמות עם הרומאים. רווחה סברה כי יתכן שהתבצרות לוחמת שכזו תחזיק זמן רב בשל זהירותם של הגרמנים בהתנהלות באזור שבו נמצאים מקומות קדושים לנצרות.[21]

ג' – תכנית הצפון

לתכנית המרכזית שנידונה כתוואי פעולה אפשרי במידה של פלישה גרמנית ניתנו שמות רבים, בעלי משמעות מצמררת, ביניהם: "מצדה בכרמל", "תכנית הצפון", "חיפה-טוברוק", "חיפה-מצדה-מוסה-דאג" ועוד.[22] בכל אלו יש לרמוז על הרוח הכללית של תפיסת העמידה בפני פלישה גרמנית: עמידה עד הסוף המר. ברוח זו התבטא יוסף אבידר (רוכל), מפקד גליל הצפון ב"הגנה": 'לנו לא היה מה להפסיד […] ארגון ה"הגנה" החליט למצות את כל הדרכים כדי ללחום באויב, ואם נגזר על לוחמיו למות – ימותו מוות של כבוד בקרב'.[23]

שני האנשים המרכזיים שגיבשו את התכנית היו יוחנן רטנר ויצחק שדה, כהמשך לעבודתם על התכנית הארץ-ישראלית. הנחתם הבסיסית הייתה כי אל אזור הכרמל יגיעו הגרמנים מותשים, כאשר מאחוריהם קווי אספקה פגיעים, וללא תשתית יעילה של בתי-מלאכה וחרושת – זאת בשל הפעילות הפרטיזנית במסגרת התכנית הארץ-ישראלית. מאמציהם של הגרמנים בחזית הרוסית באותם ימים הובילו את המתכננים להעריך כי היחידות שיגיעו לארץ-ישראל לא יימנו על העידית של הצבא הגרמני, ולכן ישנם סיכויים לעכבם לתקופת זמן.[24]

            בהתאם לתכנית אזור חיפה אמור היה להפוך למרחב מוגן ומבוצר, הכולל את אזור המפרץ, עמק זבולון, והר הכרמל עד לשפך נחל אורן. נמל חיפה אמור היה לשמש לעגינת כלי-שיט של בעלות הברית, אילו היו מגיעים לסייע בעמידה. במרחב היה מערך לוגיסטי ענף של הצבא הבריטי, ובתי חרושת ומלאכה שהיוו בסיס לוגיסטי גם ליהודים.[25] אזור הכרמל נתפס כמקום שבו קשה מאוד יהיה לצבא הגרמני להתנהל, על ציודו הכבד הכולל כוחות שריון רבים. יצחק שדה האמין כי בתנאים הטופוגרפיים של הכרמל, ניתן יהיה להכות בשריון הגרמני. הוא העריך באופטימיות כי הכוח הגרמני ימנה כ-500 טנקים, וחישב כי אם כל 2 לוחמים יהודיים ייקחו על עצמם השמדת טנק אחד, אזי 1,000 לוחמים יהודים יחסלו את כל כוח השריון הגרמני.[26]

            באשר לריכוז אוכלוסיה אזרחית במתחם המבוצר, ישנה רק עדות של מאיר בץ (רבינוביץ'), איש פלמ"ח שהיה גם מהנדס בהכשרתו. בץ סיפר כי יוחנן רטנר הורה לו לסייע באיתור מקומות מקלט מתאימים בהם ניתן יהיה לשכן כמאה-אלף איש, נשק מזון ומים. הכוונה הייתה לשכן את תושבי חיפה וסביבותיה היהודים במקומות כגון מערות ושוחות, שבהם יהיו מוגנים מפני הפצצות מן האוויר וארטילריה.[27]

החוקר יואב גלבר מציין כי ישנן סתירות בעדויות השונות של אלו אשר היו מעורבים בתכנית הצפון.[28] התכנית מצטיירת כמעין אב-טיפוס שמתכנניה ייעדו אותה לכיוונים שונים. התוואי הכללי של האזור ושל אופי החשיבה נראה מוסכם, אמנם אין בנמצא מסמך אופרטיבי, כדוגמת תכנית "המבצר האחרון" של הבריטים. התמונה שהתקבלה התבססה על עדויות בעל-פה וזיכרונותיהם של בני התקופה, ולכן מתקבל הרושם כי מדובר בבליל של רעיונות ודיונים שעם חלוף השנים זוהו כחלק מתכנית אחת. יתכן כי אחת מן הסיבות לכך היא הרצון להטביע חותם בהיסטוריה, כי בעת סכנת הפלישה הנאצית – נכון היה היישוב לעמוד ברשות עצמו.

פרק ד' – הנהגה

במקביל לתכניות המבצעיות השונות שגובשו לאורך המחצית הראשונה של שנת 1942, דיונים רבים התנהלו במוסדות היישוב השונים בשלהי חודש יוני, לנוכח התפתחויות החזית. בפרוטוקולי דיונים אלו ניתן להבחין בפער הגדול שבין הרעיונות האמיצים שבתכניות לבין ראיית המציאות של מקבלי ההחלטות. כך למשל, בדיון בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ב-30 ביוני, הזהיר ד"ר אמיל שמורק, חבר ההנהלה, מפני פעילות פרטיזנית של יהודים במקרה של פלישה מפני שלתפיסתו זו עלולה להמיט אסון גדול יותר על היישוב. הוא גרס כי יש להתגונן אך ורק באופן ליגלי. משה שפירא, מנהיג "הפועל המזרחי", שלל לחימה מכל סוג, במחשבה כי יתאפשרו ליישוב היהודי 'חיי גטו' עד אשר ישובו הבריטים אל הארץ.[29] הייתה תמימות דעים כי כל פעולה שתיעשה צריכה להיות ביישור קו עם השלטונות הבריטיים, וכי יש להתעקש על התגייסות לעזרתם.

            ב-1 ביולי 1942, היום שבו פתח קורפוס אפריקה במתקפה על המחנה הבריטי השמיני באל-עלמיין, קיבל בירושלים הנציב העליון הרולד מקמייקל (Mac-Michael) ביקור ממשלחת יישובית ובה יו"ר הוועד הלאומי, יצחק בן-צבי, ומנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרתוק. בן-צבי התריע בפני הנציב כי במקרה של כיבוש נאצי, יעמוד היישוב היהודי בפני סכנת השמד ולפיכך הציב שלוש דרישות: 1) ליכוד יחידות ה"באפס" ליחידות גדולות ולוחמות; 2) הרחבת מסגרת הנוטרות והכשרת הנוטרים באימון צבאי; 3) לאמן בהכשרה צבאית בסיסית אזרחים שאינם מגויסים מפאת גילם או מפאת עיסוקם במפעל התעשייה המלחמתי.[30]

            שרתוק ציין בפני הנציב את סכנת הכיליון הרובצת בפני היישוב היהודי במקרה של  כיבוש נאצי, והטעים כי 'שום עם אינו עלול להפסיד כמונו מכיבוש הארץ בידי הנאצים ועל כן שום עם אינו מסוגל להלחם כמונו על הגנת הארץ'. הבניין הציוני, פרי עמלם של שלושה דורות, עלול לעלות באש, הזהיר שרתוק, וטען כי הגנה על ארץ-ישראל לא תהיה שלמה אם לא יצורפו יהודיה להגנתה.[31] מן הפגישה לא עלה דבר קונקרטי. הנציב לא התחייב לדבר, ואף הזהיר מפני יותר מדי דיבורים על "צבא יהודי", פן ילהיטו את הציבור הערבי.

            אליהו גולומב, מפקדה הבלתי מוכתר של ה"הגנה", שייצגה בהסתר בפגישה עם מקמייקל, העיר לאחר-מכן כי 'בזמן השיחה לא תמיד הרגשנו את האהדה'.[32] נוצר הרושם כי שלטונות המנדט הבריטיים לא ששו להעצים את כוח העמידה היהודי למקרה שהמלחמה תגיע לארץ-ישראל, וזאת חרף ההבנה כי גורלם יהיה שונה בתכלית מגורל תושביה האחרים של הארץ. נראה כי התכנית הארץ-ישראלית ותכניות ההתגוננות הבריטיות נוסח "המבצר האחרון" נתפסו כדי והותר בעיני הבריטים, בכל אשר נוגע לשיתוף היהודים במערכה הצבאית.

            לכן, חרף הנכונות הגדולה להשתתף בהגנת הארץ, משתקפת תחושה של אוזלת יד בדיונים השונים. באחד מאלה שנערך במזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות ב-2 ביולי, דובר על אפשרות של כוח טנקים גרמני קטן שבעת הקרבות יגיע אל הדרום. השל פרומקין, אחראי המחלקה הכלכלית של הוועד, דיבר על אפשרות הקמת מערך מחסומים באמצעות סולל-בונה בתקופת זמן של חודש, ביחד עם אימון אנשים רבים במלחמה נגד טנקים. לשם כך, הכול הסכימו, יש צורך בהסתייעות בשלטונות. דוד רמז, מזכיר ההסתדרות, עמד על חשיבות הערך בהדגשת נכונות העמידה היהודית בפני הבריטים, גם אם ערכה הצבאי משני: 'זה יכול להיות באמת סבסטופול של הישוב היהודי, אם כי גם סבסטופול נפלה,  אבל היא נפלה יפה'.[33]

            למחרת אותו דיון הורו הבריטים להנהגת היישוב לרכז כוחות באזור דרום הנגב, והמפקדה הארצית הורתה לפלוגות הפלמ"ח לרדת בבהילות דרומה. פלוגה א' שוכנה בנגבה, כפר-מנחם ודורות, ופלוגה ה' בנען, עיינות וכפר-יבנה, בעוד שהשאר נערכו באזורי המרכז, השרון והעמקים. לרשות הלוחמים שנערכו בנגב לא עמדו מספיק כלי-נשק, ואלו שלא הצטיידו בכלי-נשק חם הסתפקו במקלות קרב פנים-אל-פנים.[34]

            לאורך רוב ימי הקרבות הגורליים בזירת המדבר המערבי וסכנת הפלישה הגרמנית, שהה דוד בן-גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית, בחו"ל. הוא חזר לארץ-ישראל רק בראשית אוקטובר 1942. בוועידה החמישית של מפא"י בכפר-ויתקין ב-25 באוקטובר הוא התבטא נגד עמדות הייאוש והלחימה עד האיש האחרון באומרו:

ואנו לא נילחם בהיטלר, לא נגן על ארצנו רק בתוך הארץ הזאת. אין לנו ברירה. לא אנחנו קובעים את האסטרטגיה העולמית, אפילו לא של ידידינו וּודאי לא של היטלר. לא אנחנו נגיד להיטלר: אתה תבוא רק עד שערי הארץ, עד קנטרה, עד מטולה, עד נהריים ולא תוסיף, כי שם אנחנו נעמוד ולא ניתן לך ללכת […] ההגנה על הארץ אינה נתונה בידינו.[35]

באותם הימים שבהם דיבר בן-גוריון, החלה מתקפתו של המחנה השמיני הבריטי באל-עלמיין, שהסתיימה ב-3 בנובמבר בניצחון ובהסרת איום הפלישה הקונקרטי על ארץ-ישראל. בדבריו אלו קלע בן-גוריון, בין אם במכוון או בין אם לאו, למציאות האסטרטגית כפי שנשקפה. ל"הגנה" נכון היה חלק מיניאטורי, אם בכלל, בתרחיש שבו מגיעה הייתה המלחמה לארץ. כל שנותר לאנשי היישוב היה לקוות להתפתחויות חיוביות בחזית.

            אי-מוכנות זו הובלטה חודש לפני-כן במכתב שכתב יעקב דורי לאליהו גולומב. היה זה מכתב נוקב שבו סיכם דורי את אשר נעשה ב"הגנה" בימי סכנת הפלישה מדרום. כותב דורי:

הנה בא יום הפקודה, הנה הגענו לרגע שבו היה כפסע בינינו ובין האסון הגדול ביותר. ומה קרה? האם באה המהפכה, האם זועזעו הסיפים? לא! זה לא קרה! […] קרה כמובן משהו והוא די חשוב – הרבה ועידות, אסיפות, כינוסים, מבול של דיבורים וגם פטפוטים שאי אפשר להימנע מהם […] אין זה דבר קל ערך בהחלט, אולם רחוק הדבר ממהפכה, אותה מהפכה שצריכה לבוא בכדי שכל העם היהודי היושב בארץ ייהפך לעם לוחם.[36]

דורי ראה בתקופת איום הפלישה מדרום הזדמנות גדולה להתעוררות ביטחונית רבתי ב"הגנה" בפרט וביישוב בכלל, שתאיץ את תהליך התחזקותו של הגרעין שיהווה, בעתיד הרחוק, צבא עצמאי. לכן גם ניסה לקדם רעיון של משמר מולדת יהודי, שיהווה כוח צבאי ליגאלי העומד לצד הצבא הבריטי במקרה של פלישה, וייהפך במקרה הצורך לכוח פרטיזני.

סיכום

באביב 1943, לאור הידיעות על מרד גטו ורשה, העיר אליהו גולומב ש'על עמידה ממין זה חשבנו בשעה שדובר על סכנת פלישה לארץ-ישראל'.[37] בימי קרבות הבלימה של אל-עלמיין, כשהתמוטטותו של המחנה הבריטי השמיני הייתה אופציה ריאלית, לא נעשו צעדים קונקרטיים לשם נסיגה והתבצרות מכל סוג באזור חיפה. ויתור על ישובים עמד בניגוד מוחלט למסורת של תל-חי, לפיה על הבנוי אין מוותרים.[38] גם בתרחיש שבו היה מחליט פיקוד ה"הגנה" ליישם את תכנית הצפון, על כל אחת מהווריאציות השונות שלה, ספק רב מאוד אם הייתה מסגרת זמן מספיקה לממשה, שכן סביר להניח כי הצבא הגרמני, שהתאפיין בהתקדמותו הזריזה, היה מגיע במהרה אל אזור חיפה.

ניתן להבין את המחשבה הטקטית שתפסה את הרי הכרמל כמכשול בפני הציוד הכבד של הוורמאכט הגרמני, שיתקשה מול לוחמה פרטיזנית עיקשת. העמידה על טקטיקות לוחמה פרטיזניות באה בעיקרה מבית מדרשו של יצחק שדה. שדה ראה לנגד עיניו את הצלחותיהם של הפרטיזנים ברוסיה, אך ארץ-ישראל הייתה גיאוגרפית קטנה בהרבה מאותן ארצות, נטולת עומק אסטרטגי ומרחבים, ולצבא כמו הוורמאכט קל הרבה יותר היה לפעול לדיכוי התנגדות שכזו.

קשה מאוד להעריך כי היה בכוחו של היישוב היהודי להעמיד באופן עצמוני התנגדות בעלת ערך לצבא גרמני פולש, במקרה של נסיגה בריטית והפקרתו לגורלו. לכל היותר יתכן והיה מתנהל קרב מאסף קצר בעל תוצאות הרות אסון. גם הנועזים ביותר בהנהגת היישוב וה"הגנה" לא האמינו כי יוכלו לנצח באמצעות כוח עוּברי את מי שהביס את הצבא הבריטי באירופה ובצפון-אפריקה עד אז, אך עם זאת, ראויה להערצה התרוממות הרוח האמיתית שהתבטאה דווקא בזמן של מצב בלתי-אפשרי.

 עם זאת, תקופת ההתכוננות לקראת פלישה מדרום ומצפון היוותה תרומה גדולה לכושרו ויכולותיו של ארגון ה"הגנה", ובדגש על הפלמ"ח שנולד בשל נסיבות אלו. שיתוף הפעולה עם ה-S.O.E וההכשרות במחנה משמר-העמק באביב 1942, לצד ההיערכויות האופרטיביות במסגרת התכנית הארץ-ישראלית, הקנו ללוחמי הפלמ"ח כישורים חיוניים שנדרשו לאתגרים שטמנו בחובן השנים הבאות, לרבות המבצעים בימי תנועת המרי העברי ועד השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות.

---

[1] אורי ברנר, נוכח איום הפלישה הגרמנית לארץ ישראל בשנים 1942-1940, עמ' 97.

[2] יואב גלבר, "מצדה" – ההגנה על ארץ-ישראל במלחמת העולם השנייה, עמ' 23-22. הגם שמבצע "אקספורטר" השהה אפשרות של פלישה לארץ-ישראל מגבולה הצפוני, הצלחותיה של גרמניה בחודשים הראשונים של מבצע ברברוסה, הפלישה לברית-המועצות, יצרו רושם כי הצבא האדום עומד בפני קריסה. היה חשש כי כוחות של הצבא הגרמני ינועו דרומה דרך הקווקז במטרה לכבוש את ארץ-ישראל ואת מצרים, בתנועת מלקחיים עם כוחות רומל בצפון-אפריקה.

[3] שם, עמ' 65.

[4] כינוי הקשור בשמו של עלי בן אבו טאלב, החליף הרביעי והאחרון מבין "הח'ליפים" ישרי הדרך.

[5] חביב כנען, 200 ימי חרדה, עמ' 22.

[6] ברנר, נוכח איום הפלישה, עמ' 111.

[7] יצחק טבנקין, דברים, כרך ג', עמ' 57.

[8] מדובר במתנדבים היהודים שהתגייסו לרגימנט ה"באפס" בצבא הבריטי. הם הועסקו בעיקר בתפקידים עורפיים כגון שמירה על שבויים, שגרת מחנה ואבטחת מתקנים.

[9] ברנר, נוכח איום הפלישה, עמ' 70. גלילי חשש כי היוזמה להגביר את הגיוס לצבא הבריטי נבעה מן המחשבה כי אלה ישתתפו בנסיגה הבריטית מארץ-ישראל וישובו רק אחר-כך לשחרורה.

[10] שם, עמ' 36. פעולה מפורסמת אחת במסגרת שיתוף פעולה זה, היא תכנית לפיצוץ בתי-הזיקוק בעיר הנמל טריפולי שבלבנון. אל המבצע נרתמו 23 לוחמי פלמ"ח (שכונו לאחר-מכן כ"ג יורדי הסירה), שאליהם נתלווה קצין בריטי מה-S.O.E. כל אלו נעלמו לאחר שיצאו למבצע וגורלם אינו ידוע.

[11] כנען, 200 ימי חרדה,עמ' 131. קפטן אוברי איבן (לימים: אבא אבן), נבחר לשמש כקצין הקישור בין אנשי ה-S.O.E ובין אנשי הסוכנות וה"הגנה".

[12] שאול דגן, תוכנית הצפון, עמ' 48.

[13] יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, כרך ג', חלק שלישי, עמ' 384. הרובים נאספו על-ידי אנשי ה"הגנה" בעת פלישת הצבא האוסטרלי לסוריה.

[14] דגן, תוכנית הצפון, עמ' 53. אמנם

[15] סלוצקי, סת"ה, כרך ג', חלק שלישי, עמ' 387-386.

[16] דגן, תוכנית הצפון, עמ' 54.

[17] סלוצקי,סת"ה, כרך ג', חלק שלישי, עמ' 368.

[18] ברנר, נוכח איום הפלישה, עמ' 67-65.

[19] גלבר, "מצדה", עמ' 57.

[20] שם, עמ' 40.

[21] דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, חלק שלישי, עמ' 104.

[22] מוסה-דאג היה שמו של הר שעליו התבצרו ארמנים בעת ימי מלחמת העולם הראשונה, בהסתתרם מהטבח שערכו בהם התורכים. על העמידה נכתב ספר פופולארי מאוד בשם "ארבעים הימים של מוסה-דאג".  

[23] דגן, תוכנית הצפון, עמ' 79.

[24] שם, עמ' 85.

[25] יוסף אבידר, בדרך לצה"ל, עמ' 184-183.

[26] כנען, 200 ימי חרדה, עמ' 247.

[27] דגן, תוכנית הצפון, עמ' 96-95.

[28] גלבר, "מצדה", עמ' 72.

[29] שם, עמ' 65-64.

[30] שם, עמ' 156. הכוונה בדרישה השלישית הייתה הכשרת מעין כוח מילואים למצב חירום.

[31] שם.

[32] אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו. ביוגרפיה. עמ' 199.

[33] ברנר, נוכח איום הפלישה, עמ' 117-116. באותם הימים נפלה עיר הנמל סבסטופול בחצי האי-קרים לכוחות הגרמניים שצרו עליה, לאחר שמגניה עמדו על הגנתה כמעט 9 חודשים. כמו טוברוק, סבסטופול הייתה לסמל של עמידה איתנה מול הנאצים.

[34] עילם, ההגנה, עמ' 88. לימים הנציח המשורר חיים חפר את השיבוש, בשירו "רבותי ההיסטוריה החוזרת". בבית השני נכתב: "אל עלמיין אף אותך לא נשכחה, עת אל שדות הדרום הרחבים, אל הנגב פלוגונת נשלחה – עם מקלות כתחליף לרובים".

[35] שם, עמ' 163-162.

[36] סלוצקי, סת"ה, כרך ג', חלק שלישי, עמ' 1871-1865.

[37] שפירא, אביב חלדו, עמ' 204.

[38] שם.