הרבה לפני שבינה מלאכותית הכינה שיעורי הבית ויצרה תמונות מוזרות היישר מעמק ה-uncanny, בשבילי המשמעות שלה היתה האויבים הכי מפחידים במשחק מחשב: החיילים הרצחניים שנשלחו למתקן בלאק מסה כדי לטייח ולהעלים את האינצידנט החייזרי שאירע בו, ולהפגיש את המדען הצעיר, המבטיח והסורר גורדון פרימן, עם בוראו.
שלא כמו האויבים של קלאסיקות כמו דיוק ניוקם 3D, שאדו וואריור ודום שהיו ממתינים לך שתגיע ובדרך-כלל פשוט ועומדים שם ויורים בך עד שאחד ימות משל הייתם שני בוקרים מזופזפים בדו-קרב ב-high noon. בבלאק מסה דברים עבדו אחרת: החיילים היו מתקשרים בין עצמם בקולות מפולטרים דרך מכשיר קשר מפחיד, מתאמים את הקרבות איתך, מתחבאים, משליכים רימונים, מאגפים, ובאופן כללי עושים הרבה מאוד כדי לנסות ולחסל את ישבנך הג'ינג'י.
והיו שם גם חייזרים, שלא נשכח כמובן, כן? וגם הם היו חכמים וערמומיים ומפתיעים ומוזרים אחושרמוטה. אבל עבורי, לא היה משהו יותר מפחיד מהחיילים הללו. הם השתייכו ליחידה בשם H.E.C.U, ראשי תיבות ל-Hazardous Environment Combat Unit, שזה שם סקסי ל"לכו למקום הזה שקרה בו משהו פריקי וחייזרי ולגמרי לא מן העולם הזה ותחסלו את כולם, חייזרים ובני אדם כאחד". הם ירו קודם ולא שאלו שאלות אף פעם. מדען, מאבטח (Barney), חייזר, ג'ינג'י ממושקף עם לום? כדור בראש.
אבל הם לא ידעו למה הם הכניסו את עצמם. ואני לא ידעתי למה אני הכנסתי את עצמי. כלומר קצת: ידעתי שהלף לייף משחק מדובר מאוד עם הייפ וכשירדתי מהרכבל בתחילת המשחק ופגשתי באיינשטיינים שהאיצו בי להגיע לחדר הניסויים, הבנתי שמשהו שונה קורה פה. אבל רק כשאותם חיילי סער נטולי רגשות ועכבות (חוץ מאחד אבל זה ב-DLC של אחר כך) צדו אותי במשחק מלחיץ של חתול ועכבר של סוף המילניום השני, הבנתי שמשהו שונה קורה פה.
1998. חדר נוער ישראלי טיפוסי של התקופה, עטור פוסטרים של אנשים חשובים כמו טטנקה, קלאודיה שיפר וחיים רביבו. חברי אייל ואני מעמידים פני אילי רכבות במשחק המחשב האלמותי Transport Tycoon, מתכננים מסילות וסופרים את המזומנים הוירטואליים. את השניצלים של מאמא אייל אנו זוללים בחדר ולא במטבח, ולא בגלל שהעולם יקרוס אם לרגע נקיש אסקייפ ונפסיק להיות טייקונים. יש בחדר משהו חשוב יותר, למעשה קדוש: טלוויזית CRT קטנה עליה מרצד לוגו צהוב של MTV.
בכל רגע זה יכול לקרות: אסלה מתפוצצת.
We gotta, we gotta, we gotta
We gotta kick that gangster shit!
לא, אנחנו לא רוצים עוד ספייס גירלס, נמאס לנו מלני קרביץ ואכלתם ת'ראש עם גוגו דולס ודה אופספרינג.
הקליפ הכי מגניב בעולם, Gangsta Trippin' של פטבוי סלים, עלול להופיע בכל רגע. אסור לנוח על המשמר, פן נעלה למשפט בבית הצדק הגבוה של הביג ביט. אנחנו לא יודעים מה זה ביג ביט, אנחנו כן יודעים שזה מפציץ לנו את הראש.
קליק.
אביב 1999, אני בן 13 טרי, צועד בגאווה אל מרכז גירון ברעננה עם ידידי הטוב יצחק בן-צבי, שבשבילי באותה תקופה היה רק שטר של מאה שקלים חדשים. אך לא סתם שטר כי לבן-צבי יהיה תפקיד חלוצי בחיי: הוא ישמש אותי ברכישת הדיסק הראשון שלי אי פעם. נכנסתי לחנות תקליטים קטנה שהיום כבר לא קיימת במרכז המסחרי האייטיזי וניגשתי אל המשימה.
המטרה: הדיסק עם הבחור השמן המגניב, שבאותם ימים כמו רבים אחרים, טעיתי לחשוב שהוא פטבוי סלים. לאחר הטרנזקציה, שמתי פעמיי לביתי, נרגש מן היכולת להאזין בכל רגע שבא לי ל-The Rockafeller Skank, Right Here Right Now, Praise You וכמובן גולת הכותרת Gangsta' Trippin. החלפתי את ה"דיסקו מנאייק" העייף מהאזנות בלתי נגמרות בסטריאו לדיסק החדש והמבריק של "You've Come a Long Way, Baby" ולחצתי פליי.
מאחר שחייתי בעולם אחר אז, לא ידעתי אילו עוד קטעים אפגוש בדיסק חוץ מאת שמם. הרצועה השלישית התחילה כך: פטבוי סלים איז פאקינג אין heaven, פאקינג אנד פאקינג אנד פאקינג אין heaven, חוזר וחוזר וחוזר. ואז פתאום נכנסת הגיטרה הפ'אנקית, הביט, כל הבלאגן הזה שהאלכימאי נורמן קוק איכשהו רקם במוחו הקודח. כאוס מוחלט של סאונדים מגניבים כל כך בגיל מצוות שמסונכרנים במושלמות אחד עם השני וגוזרים על הגוף תזוזה, כל סוג של תזוזה. לימים המשפט הזה הפך להודעת ה-away שלי ב-ICQ.
וכך היה עם כל קטע אחר בדיסק שלא הכרתי מה-MTV, ערבוביה של צלילים חדשים ומעולים כל כך שיושבים על ביט מושלם וזורקים אותך למקום שמעולם לא היית בו, חנוט בתכריכי הזמן: מביט ברוקדים מחוננים מחוץ לבית הקולנוע ב-Praise You או מפזז על חוף באלרי עם בריטים שיכורים שרופי שמש ב-Love Island.
הרבה שנים לאחר מכן והרבה בגלל שאני starstruck כשזה נוגע לגיבורי המוסיקה שלי, שלחתי למר קוק בהודעה ישירה באינסטגרם תמונה של קעקוע הקראפטוורק הטרי שעשיתי בצירוף כמה מילות תודה על המוסיקה שלו. הוא השיב שהם היוו השראה גדולה בשבילו ואני חייכתי כאילו הייתי פאקינג בגן עדן.
ביולי 2007 בשלהי שירותי הצבאי הסדיר וקצת לפני שפייסבוק תפס בישראל, התקשרתי ערב אחד לאהבתי הראשונה מכיתה ט'-י'. היא היתה אהבה ראשונה פרופר, לא הידלקות טיפשית אלא חליפת מכתבים אמיתיים בעולם שבו אפשר לפתוח תיבת מייל חינמית בפורטל החדשות המוביל "וואלה!", עם לבבות קטנים שאני מניח שכיום אפשר לראותם כפרוטו-אימוג'י.
היא היתה ירושלמית בלונדינית קסומה וכחולת עיניים שמשפחתה נעה ונדה כל הזמן בתוך העיר עד שלבסוף התבססו במבשרת ציון. התאהבנו קצת אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה והלוגיסטיקה שהיתה כרוכה במרחק 77 ק"מ היתה קצת יותר מדי עבור בת ובן 14. כמו פרח, אהבה נובלת ללא טיפוח, הזמן צעד קדימה והקשר ניתק. אבל חשבתי לעצמי, אם זה היה או לפחות הרגיש כל כך אמיתי, למה שלא נבדוק עכשיו כשאנחנו כבר כמעט מבוגרים צעירים?
לי היה מספר של ביתה בגבעה הצרפתית ולשם התקשרתי. לקח לי זמן להחליט ולממש את ההחלטה הנועזת. בסוף, בחמשוש בקיצו של שבוע עייף בצבא ההגנה, אזרתי אומץ וטילפנתי. תכננתי את כל התרחישים בקפידה, מי יענה, איך אבקש, איך אציג, מה אם יהיה אוקוורד. כל משתנה נשקל ונבחן.
ואז שעת השין הגיעה. לב דופק. כל הגוף הר געש. הזמן עוצר מלכת. מחייג את קומבינציית הספרות הקסומות לקידומת ה-02 הישן ששמרתי במגירה, יש צ'אנס לאהבה – הכניסה השנייה לארץ המובטחת עוד שניה פה! ואין אפילו פעימה אחת: "המספר אליו הגעתם איננו מחובר". חולפות כמה שניות עד שכל הבילד-אפ מתפוגג ומתחלף באכזבה של הפסד בדקה התשעים בגמר. ציפיותיי הגרנדיוזיות התפוגגו כמו כור גרעיני בסוריה. מה אעשה עכשיו? אשלח מייל לחשבון יאהו משנת 2000? אשאיר הודעה באייסיקיו? נאדה. גורנישט. אין אדם.
למזלי, ארבעה גרמנים מסורקים לתפארת מדיסלדורף תמיד היו שם כדי לנחם אותי. "The Telephone Call" היא הרצועה הרביעית באלבום הקרפטוורקי "Electric Cafe" (גם קרוי "Techno Pop") מ-1986, האלבום האחרון אותו הקליטה הלהקה בוורסיה הקלאסית שלה כשחברים בה וולפגנג פלוּר, פלוריאן שניידר-אסלבן, קרל ברטוס וראלף הוּטר. אם יש משהו שמאפיין את קרפטוורק עבורי זוהי שאיפתם לשלמות מוסיקלית; ראלף פעם אמר על פלוריאן ז"ל שהוא "פטישיסט של סאונד". על "אלקטריק קפה" התחילה מכונת האדם מדיסלדורף לעבוד עוד ב-1982 וכאמור הוא יצא רק ב-1986. על כל צליל פה הם עשו דוקטורט ב"קלינג קלאנג שטודיו" שלהם, ואני מכור לצלילי הזאפ הקרפטוורקיים שרק הם יכולים לעשות.
"שיחת הטלפון" היתה עוף מוזר בשמי דיסלדורף, משום שזהו השיר היחיד בו ראלף הוטר לא שר אלא קרל ברטוס במקומו. ברטוס במידה רבה הוא הנשמה בתוך הרובוט הקר שהוא קרפטוורק, ואם לתת אנלוגיה שחובבי דפש מוד יבינו – הוא האלן ויילדר שלהם. הוא שר לנו בקולו העדין:
"You're so close, but far away
I call you up all night and day"
אנחנו אמנם כבר לא בשלהי המאה ה-19 אבל זה עדיין די מדהים שאפשר לשמוע את קולו של מישהו כאילו הוא לידך כשהוא בעצם מעבר לאוקיינוס, ובתום השיחה כל שנותר בידך הוא סמארטפון.
עוד דברים מדהימים פה הם טריו הרצועות "Boing Boom Tschak", "Techno Pop" ו-"Music Non Stop", האחרון הפכה לשיר הסיום הקבוע בהופעות החיות של הלהקה, כשאדון הוטר אומר לקהל "אוף וידרזן, גוטה נאכט" ולפעמים לילה טוב בשפה המקומית, אז מתאיין בצניעותו הסבאית אל מאחורי הקלעים.
"מוסיקה ללא הפסקה". לא סתם MTV השתמשו שנים רבות בקטע מהשיר הזה כזמריר במעברים בין הקליפים. מה הוא עולם נטול אהבה ומוסיקה? וגם כשהתרוממות הנפש שרק אהבה מסוגלת להעניק תמה, הצמרמורות הייחודיות שרק מוסיקה שאתם הכי אוהבים בעולם יכולה לתת תמיד יהיו שם במרחק מחט.
בטריינספוטינג צפיתי לראשונה ב-1996, השנה בה יצא, כאשר הגיע לספריות הוידיאו. הייתי בן עשר. איך יצא שצפיתי? בבית של חבר, שההורים שלו לא כל כך השגיחו. בואו נסכים – זה לא בדיוק סרט לילדים בני עשר. אבל אלו היו הניינטיז וככה זה היה. ואהבתי את הסרט, אמנם שהוא צילק אותי – כן, הסצנה הזו, אתם יודעים. ספוילרים למי שלא צפה בסרט מ-1996: כל מה שזכרתי מהסרט זה אדם שוחה בחרא, תינוק מת עם ראש מסתובב ובחור משופם מגניב בשם בגבי שמרביץ לכולם.
עם השנים והצפיות התחלתי להבין את הסרט יותר. בהתחלה חשבתי שהוא על כמה שסמים הם רעים. אבל בעצם זה לא בדיוק רק זה. כן, הוא אנטי סמים, אבל הוא לא אנטי סמים כמו שבבית ספר אומרים לך, הוא אנטי סמים בקטע של – זה לא הדבר הכי גרוע בעולם אבל זה בהחלט יכול לגרום לך לדברים רעים. הסיפור של טומי, הסאחי של החבורה שהופך לבר-מינן הראשון שלהם בגלל ההתמכרות, הוא לא בהכרח מה שיקרה לך – כי יש לנו את מארק רנטון, הכוכב הראשי, שהיה מכור והתנקה וחזר והתמכר והתנקה והנה הוא "בחר בחיים" והכל סבביישן. למען הסר ספק טרם צפיתי בסרט השני.
כל העניין של CHOOSE LIFE הוא כנראה הפואנטה של הסרט, משהו שעכשיו בצפייה בגיל 35 אני מבין. החבר'ה בטריינספוטינג לא מסכנים שלא היתה להם ברירה אלא ליפול לסם. הם חבר'ה צעירים ממשפחות סבבה, מעמד ביניים, בורגנים זעירים מאדינבורו שבוחרים בחירה מודעת להיכנס לסם. כמו שטומי שבור הלב מבקש מרנטון לנסות את המנה הראשונה שלו, והוא אומר "אני אדם בוגר!". רוצה לומר הוא יכול לבחור מעצמו. וכמובן שהכסף שלו משחק תפקיד חשוב, הוא קונה את הסם מרנטון.
טריינספוטינג הוא סרט על בחירה חופשית. הדמויות בחרו להיות איפה שהן בחרו, בגבי בחר להיות בריון ברים, ספאד בחר ללכת לראיון עבודה דפוק ולחרבש אותו. אם התינוקת בחרה בסם ולכן קרה מה שקרה לצערנו, וכמו שהסרט אומר – כנראה שסיק בוי הוא האב, וגם הוא – בחר לעשות דברים אחרים, כמו גם להתכחש כנראה להיותו האב. אבל בסופו של דבר זה הכל מתנקז ומתרכז בבחירה. כשרנטון בחר להתנקות ולהפוך למתווך דירות בלונדון הוא עשה את זה כמעט בלי בעיה (טוב, היו כמה הזיות בדרך אבל עדיין). עובדה שהוא היה מוכשר ומוצלח עד שהבעיות חזרו אליו, אבל הוא בחר להכניס אותן – הוא בחר להכניס את בגבי ואת סיק בוי לביתו ולשוב לדרכיו הרעות.
ובגלל זה טריינספוטינג הוא אחד מהסרטים האולטימטיביים של הניינטיז. במובן מסוים האייטיז נגמרים לחלוטין פה, הרייבים, השמרנות, הוואספיזם, התאצ'ריזם. אנחנו בוחרים בחיים, גם אם זה לעשן קראק ולהזריק הרואין ולהיזרק בתוך שטיח כל היום במקום ללכת ולעשות כסף וקריירה בלונדון.
טריינספוטינג גם סרט על שינוי – השינוי הגדול של הניינטיז, התודעה האייטיזית שמשתנה, משמרנות ל"תבחר חיים" כמו המונולוג הגדול בהתחלה. ספציפית אפשר לשמוע את זה במוסיקה הנהדרת שבחרו לסרט, ואני מתעכב על Born Slippy של Underworld שמתנגן בסצנת הסוף כשרנטון מחליט לדפוק את חבריו ולגנוב את הכסף של עסקת הסמים.
זה שיר נפלא, שבא לך להיאבד בו, שלי אישית מביא ימבה זיכרונות מ-1996, משחקי כדורגל בחצר, אהבות נכזבות, מסיבות שינה. זה לא השיר שהכי מאפיין את שנות התשעים, משהו יותר אקספרימנטלי, טכנו'אי, האוס'י של שנות השמונים המאוחרות, משהו שנעלם מן הסצנה לאט לאט. זה שיר על געגוע, אמנם שבתכלס הליריקה היא על אדם שיכור. אולי רנטון הוא השיכור, מכל השינויים שסביבו?
את המוסיקה שמייצגת את הניינטיז באמת אפשר לשמוע דווקא בסצנה בה רנטון עובר ללונדון – שהוא אולי ה-מייצג של תרבות הצריכה והמיינסטרים של שנות ה-90, היורודאנס שהיה בכל מקום. Ice Mc – Think About The Way משנת 1994.
לכאורה, אני אמור לתעב את נפתלי בנט. אני אמור לתעב אותו עד מאוד. אבל אני לא. אני חושב שבסך-הכול ולמרות הכול, הוא בחור די בסיידר. אפילו שהרשימה שלו לכנסת מעלה תהיות רבות, סך-הכול נפתלי הוא בחור נחמד. אף מראהו החיצוני משרה איזושהי נחמדוּת מרגיעה, אני נזהר לומר. חיוך צ'שייר מלבב. נפתלי בנט הוא מסוג האנשים שבא לי לרקוד איתם, מיוזע, כתף לכתף, זרוע בזרוע, באיזו חתונה או אירוע גדול. לרקוד בכזו אינטנסיביות עד שהכיפה עפה ולא שמים לב מרוב שכיף. עד כדי כך אני מעריך את נפתלי בנט, אפילו שדעותיו הפוליטיות רחוקות מאוד משלי. בחור מגניב. אבל כאמור, אני אמור לתעב אותו מאוד.
ואולי לא את בנט אני אמור לשנוא בעוצמה רבה, אלא דווקא את מי שניהל את קמפיין הבחירות שלו, או יותר מדויק – את הגאון שהגה את ההברקה "משהו חדש מתחיל". הסלוגן הכה תפיס הזה, שהתנוסס שבועות ארוכים על אוטובוסים גוש-דנים מייגעים, וילות מהוגנות ועוד מקומות רנדומאליים שאליהם כיתתי רגליי, מזכירים לי, שוב ושוב, את הרגע המכונן והנוראי ההוא, כה נוראי ההוא, שבו בושרה לי הבשורה המרה: משהו חדש מתחיל.
זה קרה היום בדיוק לפני שנה. היה זה ערב שישי. החמישה עשר ביוני, שנת 2012 לספירה הנוצרית. הייתי בן 26, חודשיים וארבעה ימים. התפרקדתי על יצועי ולאוזני השמאלית הוצמד טלפוני הסלולארי הארכאי, מכשיר הדגל של נוקיה לשנת 2007, האן-95. גם כשכל העולם והסבתא הנחמדה מהקומה השנייה שמספרת לי על יהדות ליטא תמיד, עברו לסמארטפונים, נותרתי אני עם המכשיר הארכאי הזה, הסימביאני, שאפשר למחוא 2 מחיאות כפיים עד שהעלה "תוכנה", ככה קראו לזה לפני האפליקציות. כי מה לעשות, כזה אני. שונא שינויים. וכל העניין הזה של ללחוץ על מסכים ובלי כפתורים נראה לי עתידני ומסובך מדי ומוצאים תרופה לנזלת עד שאני מסיים להקליד פקקטע הודעה.
אז שם היינו. האן-95 מוצמד לאוזני השמאלית. המזגן הגוסס שלי עושה רעשים של עבודה. רק הספרות הדיגיטליות של מקלט ה"הוט" מאירות את החדר, מסמנות בניאון ירוק את שעת הפטירה. בסלון, אמנון אברמוביץ' מעיף את הפאנל עם איזו בדיחה על אולמרט באולפן שישי. ואני, במיטתי, מת לאיטי. אחטא לאמת אם אגיד שזה היה המשפט המדויק שהיא אמרה. אני חושב שהניסוח המדויק היה "מתחיל משהו". רצף המילים הזה נאמר בקול מהוסס משהו, כמשתדל לא להכאיב יותר מדי, אבל בכל-זאת יודע עד כמה הוא מכאיב. ואז היא המשיכה: "הוא לא סליזי, הוא ממש מתוק". ואז התחילו תחנוניי האלגנטיים ("אני אוהב אותך / תני לי עוד צ'אנס, תני צ'אנס לאהבה / בבקשה" ודומיהם), וגם לכך היתה תשובה מובנית למדי, שהסתכמה פחות או יותר בממרה "טו ליטל, טו לייט", אז "זה נגמר, אתה לא שומע כמה 'לא' אני אומרת לך בשיחה הזו" ולאחר מכן "בהצלחה במבחנים", וזהו. נגמר.
היא לחצה על המקש האדום הארוך הזה של האייפונים לסיום השיחה. אצלי היה כפתור END, מהארכאיים. וברגע שהם נלחצו, זהו. שנה ועשרה חודשים. 18 חודשים. 547 ימים, בהערכה חפוזה. וזהו. נלחץ כפתור אחד, קטן, אבחה פשוטה של אצבע, והפכנו מאקטואליה להיסטוריה. פרק מכובד בדברי הימים בחייהם של שני אנשים. אחת, כנראה, רוצה רק להיפטר ולשכוח ממנו, והשני, אלוהים הטוב, השני. בחור בן 26, חודשיים ו-4 ימים בוכה כמו תינוק.
ולכן אני אמור לתעב את שר התמ"ת בממשלת ישראל ה-33 במספר. בגלל שלכל אורך קמפיין הבחירות המזוין שלו, נאלצתי שוב ושוב לקרוא את הסלוגן הזה, ולהיזכר בלילה ההוא, ולהניח שברגעים אלו ממש, עת ממתין אני לאוטובוס אגד מיושן וחלוד בגשם, ולבד בעולם ואין שום מרפא והחרטה מכרסמת בי, היא מתערסלת בזרועותיו של הבחור ההוא שהחליטה על-פי שיקוליה כי יותר טוב ממני.
* * *
קשה לכתוב על פרידות. למעשה, אני כותב את הטקסט הזה בראש שלי ללא סוף ממש מאז הפרידה, כלומר, מזה כבר שנה ארוכה. גם ניסיתי לכתוב משהו שבועיים אחרי הפרידה, יומיים אחרי שהיא התקשרה ואמרה לי "לא" סופי לאחר מכתבי בן ששת הדפים + שוקולד פרה (קלאסי) + פרח ששלחתי לה בדואר שליחים מיוחד (29 שקלים חדשים עם ס.מ.ס ברגע שהמכתב נמסר לנמענ/ת. שוגר ביום רביעי, 27 ביוני, ב-08:45. הגיע לידיה: 16:59. גם הצבי של הדואר לא הציל אותי משברון לב). כל שיצא מן הטקסט ההוא שניסיתי לכתוב, כצפוי, היה מפגן די עצוב של כאב, שכמובן, הפך למכתב אליה, שלעולם היא לא תקרא, שלעולם לא ישנה לה. אולי בממד אחר. אז השארתי אותו במגירה, כי גם ככה, מה זה משנה.
קשה לכתוב על פרידות, כי, עושה רושם שאין ממש מה לומר. כלומר, יש הרבה, אבל בבוטום ליין – מה אומר? אולי יש מעט מן הפרדוקס בלכתוב שקשה לכתוב על פרידות, כאשר נמצא אני בעיצומה של מליצה ארוכה על פרידות. אולי גם אין זה מקיש עם המציאות בהתחשב בעובדה שאילולא פרידות רומנטיות היו קיימות בעולם, היינו שומעים היום בעיקר מוסיקה אינסטרומנטלית. אז יש מה להגיד על פרידות אבל באותו זמן, אין. אני יכול להגיד שכואב לי נורא. אבל איך אעביר את הכאב הזה? איך אעביר את הגעגוע והכמיהה, החרטה העמוקה, המועקה היושבת ישר על החזה ב-2 רגעים האלה אחרי שאתה מתעורר בבוקר מחלום עליה, והמוח מתחבר למציאות נטולת-היא, ואין שום ס.מ.ס בוקר טוב לרפואה.
ומה כבר אפשר לומר? הרי הזמן מרפא. והרי יש הרבה דגים בים. ולכל סיר מכסה. וזה קורה ואין מה לעשות וזה באסה אבל, וולאק, אתה כבר אדם בוגר ואתה צריך להתמודד עם זה. תתמודד עם זה. כמו גבר, נוהגים מיטיבי לכת להוסיף. אני לא יודע מה זה להתמודד עם זה כמו גבר. ההתמודדות שלי היתה להסתגר במיטה שלי לאורך יולי-אוגוסט 2012, חודשים שאני נוהג לאהוב, חרף ואף-על-פי גלוני הזיעה הבלתי-נסבלים. אנשים טסו לחו"לים שלהם ואכלו את הענבים שלהם על החופים שלהם ועשו דברים הרבה יותר חשובים עת הסתגרתי אני, כבול בשלשלאותיי המדומיינות, במיטתי. עם הכרית שהיא קנתה לי ביום הולדת 25, והבוּם-בוקס הישן שאיתרה פעם, שוכב נטוש ברחוב, והפצירה בי לקחת אותו ולשקמו, כאשר נפרדנו בנשיקה וחיבוק איזה בוקר סתמי אחד כחמישה חודשים לפני הפצצה.
נשיקה וחיבוק. בדיוק כמו שנפרדנו שבוע לפני שהנחיתה עליי את מכת הרעל הסופית, באיזו שעת אחר-צהריים רנדומלית של יוני 2012 (ה-5 ביוני, אבל מי סופר). עוד אחת מני פרידות רבות שלה ושלי. איך יכולתי לדעת, באותו רגע ממש, שזו הפעם האחרונה, אי-פעם, שאראה אותה? או לפחות, שאראה אותה במקום, בארץ, בעולם, בגלקסיה שבה היא אוהבת אותי? איך יכולתי לדעת? חשבתי כל-כך הרבה על הרגע הזה, על החיבוק האחרון שלנו, שאני לא יודע אם היא כבר ידעה אז שהוא האחרון. סתם חיבוק בפינה של איזה רחוב. נשיקה על הלחי. הולכת לאוטו שלה, וזהו, נגמר.
* * *
בסמסטר החמישי שלי באוניברסיטה, כלומר, סמסטר א' של תשע"ג, באחד מן הסמינרים שעשיתי, מספר שיעורים נכבד הוקדש להגותו של הפילוסוף האקסיסטנציאליסטי, לפרקים גם נאצי (אמנם על כך יש דיון נרחב, אז לא מתחייב), מרטין היידגר. מודה ומתוודה, ואני מאמין שאחרים שנכחו עמי שם בחדר ההרצאות יסכימו, הרבה לא הבנתי. לא פשוט בכלל, כל העניין הזה. ואינני סטודנט בחוג לפילוסופיה. אבל אני כן מאמין שהבנתי חלק אחד שעליו דיבר ארוכות המרצה, נושא שעליו היידגר כתב. המדובר היה במילה בגרמנית: Ableben. אמנם אינני מתיימר להיות בלשן לעניינים טבטוניים כלל וכלל, אבל ל-Ableben, כמו מילים רבות בגרמנית, יש ימבה פירושים, כמו "מוות" ו"סוף". פירוש אחד נוסף הוא משהו שהגיע אל סיומו, באנגלית יותר קל להבין: Came to an end.
אני מפרש את המונח כך: רעיון שהגיע למיצויו, רעיון שמת. הרעיון שהיה בינה וביני, האידיאה, היה הוא אהבה, והוא נגמר. כך, בפתאומיות, בעבורי, ולא מרצוני. הוא הגיע למיצוי מבחינת צד אחד במשוואה, והשני מוכרח להתמודד עם כך.
וזה משהו שלמדתי על פרידות בשנה העצובה שעברה עליי מאז שסגרה עליי את השאלטר בברוטאליות, לילות צ'ט בייקריים ארוכים. פרידות הן טוטאליות. ואולי כאן הקושי הגדול בלקבלן מחשבתית. כל עוד אינך מקבלן, אתה לא מקיש עם המציאות. המציאות לא שואלת אותך. במובן מסוים, לחשוב אחרת זה להיות קצת מטורף. זה מטורף לחשוב כל הזמן ולבכות ולהתגעגע ולערוג למישהי שאולי מקדישה לך ביום, בלחץ, שני נוירונים. זה אשכרה מטורלל. למה שלא תעשה משהו פרודוקטיבי עם הזמן שלך? בחור צעיר משחית את זמנו, את לבו ואת הווייתו על ריקא. זה כמו לרקוד על קבר.
וכאן הממשיות של ה-Ableben. זה לא שאיזה אדם מת. זה לא שנפל לך על הרגל פרק שני, כרך ג' של ספר תולדות ה'הגנה'. זה פשוט רעיון שמת. אבסטרקטי כל-כך, לכאורה, עד שאתה מעכל שאין יותר ס.מ.סי "בוקר טוב" ו"לילה טוב". שאין יותר מיילים חמודים שקולעים בול באמצע ימים מדפרסים. שאין יותר חיבוקים ונשיקות, גורנישט. כל זה הגיע לסיומו העגום, מתישהו, באיזה רגע אחד.
חשבתי על זה הרבה, על הרגע הזה, שבו האהבה מתה. ברי לי שזה תהליך מתמשך, שאתה לא מפסיק לאהוב מישהו בבת-אחת. אבל עדיין, מוכרח להיות הרגע הזה שבו אתה אוהב מישהו ואז אתה כבר לא. מעין מתג פנימי כזה, אפיפניה אולי, אולי זה קורה בזמן שישנים, הולכים לישון כשאוהבים מישהו ומתעוררים בלי האהבה הזו. וקשה לי כל-כך להבין איך אפשר פתאום להפסיק לאהוב מישהו שהתעוררת לצדו כל-כך הרבה בקרים, שהיית חברו הקרוב ביותר, שחלקתם כל-כך הרבה.
וזה די מטורלל שאני עדיין אוהב אותה, עכשיו, בעת כתיבת השורות הללו. כמובן שלא כמו שאהבתי אותה לפני שנה, וגם לא לפני חצי-שנה. אבל אני עדיין אוהב אותה. אפילו אמרתי לה זאת כשהתקשרתי לאחל מזל טוב אחרי חצי שנה של נתק שאני יזמתי, ואז הבנתי, כשדיברנו, כמה היא כל-כך במקום אחר. אמרתי לה בסוף השיחה: "אני תמיד אוהב אותך". היא אמרה שזה נורא נחמד, או משהו כזה, ואז הוסיפה ש"נדבר מתישהו" ונגמרה השיחה. אני לא חושב שנדבר מתישהו.
ואני תמיד אוהַב אותה, אפילו שאני לא מכיר את מי שהיא עכשיו, שהיא זרה מוחלטת, שאני יכול לייצר יותר קרבה ואינטימיות עם האישה הנחמדה בתור בקופה בסופר בשיחה על המבצע של מסטיקי מנטוס עם החבילה הזו שיותר קל להביס את הוורמאכט מאשר לפתוח אותה, מאשר איתה. ואפילו שאני כועס עליה ומבין שיש פרידות ושהן קורות אבל לא מבין איך אפשר לעשות את זה למי שאתה קורא לו החבר הכי טוב שלך. אני מבין שזה קורה, חלק מן החיים, ונתקלתי באכזבות רומנטיות בעבר, אבל אף פעם לא בעוצמה הזו, שדחפה אותי לבור כל-כך עמוק של עצב וייאוש שאף פעם לא ידעתי שקיים. ציוץ הציפורים בבוקר חדל מלהזריק בי את השמחה שהיה לפני-כן, נמנעתי מאור השמש כמה שיכולתי. המילים של סקיטר דייביס שתוהה איך לעזאזל השמש ממשיכה לזרוח החלו להיות מאוד הגיוניות (הגרסה הנהדרת של קארן קרפנטר).
***
והזיכרונות, אל אלוהים, הזיכרונות. הזיכרונות הם בפני עצמם חזית אחרת של לוחמה. איזה פיגול-עצמי מתועב, הדברים האלה שמתנגנים בראש שוב ושוב כמו סרט-נע. הנער זב החוטם שאמוּן עליהם לא מוכן להחליפם. אז יש סמטאות שאני לא אעבור בהן, ויש מקומות שאמנע בכל מאודי מלחלוף לידם, ויש את הספסל הארור ההוא של הנשיקה הראשונה, אי-אז באיזה לילה רנדומאלי באוגוסט 2010, כשמשהו חדש התחיל, אבל שום דבר לא באמת נגמר. ועכשיו כבר שנה מאז שהכול נגמר, ושום דבר לא מתחיל. ואותי זה מעסיק ועדיין נצבט לי הלב כשאני עובר ליד הגן ההוא וליד הכביש הזה ובשביל הקטן הזה שטיילנו עם הכלבה שלי, ואמנם חזרתי לישון כמו בן-אדם ואני אוכל ושותה וצוחק וחזרתי לטפח כמה תחביבים שנטשתי.
ועדיין אני מתגעגע אליה, אל מי שהיא היתה ואל מה שהיינו, ואל התקופה ואל החיבוקים החמודים והארוכים בכל פעם שהיינו נפגשים. ועדיין אני מתחרט על כל השטויות שעשיתי שדחקו אותה בסוף אל זרועותיו של מישהו אחר. ועדיין אני נושך שפתיים כשאני עובר ליד הגן הארור ההוא ומסתכל על הספסל הבלתי-מאויש ומביט בדשא ומנסה להבין בדיוק את התחושה הזו, שהיא מצד אחד אמורפית כל-כך אך מצד שני מדויקת, של לדעת שזה מת, ומשהו חדש התחיל, והוא הדבר הכי נכון ויפה ואקטואלי ותשעה קבינים של יופי, רק שלי המשהו החדש נגמר, ואני ממשיך לבהות במסך של הגיים אובר.
