שתיים שתיים במדרגות

_{ג'ון גוטי, "הדון המהודר"}

ניו-יורק, ה-6 בנובמבר 1990, לקראת שבע בערב. מכונית מרצדס S-Class שחורה מדגם W126 עוצרת בשולי הדרך, לא רחוק משכונת ברייטון ביץ' בברוקלין. מאחורי ההגה יושב אדי לינו בן ה-48, קפטן במשפחת גמבינו, אחת מחמש משפחות הפשע של ניו-יורק. לינו הוא "made man", מעמד שמקנה לו חסינות מחיסול שיכולה לפוג אך ורק באישור של הערכאות הגבוהות ביותר במשפחה, קרי הבוס.

החסינות הזו לא תעמוד לצידו הערב. שמו נקשר בחטא קרדינלי: חיסולו של בוס משפחת גמבינו פול קסטלנו בדצמבר 1985 מחוץ למסעדת "ספארקס" במנהטן, חיסול שזיעזע את הפשע המאורגן באמריקה רבתי. המאפיונר הסלב הנודע וחמום המוח ג'ון גוטי יזם את החיסול – והפך בעקבותו בעצמו לבוס החדש של המשפחה.

אבל כמו שאסור לחסל "made man", בטח שאסור לחסל בוס, וכאשר ג'ון גוטי עשה זאת, הוא גזר על עצמו ועל כל המעורבים בחיסול גזר דין מוות. גוטי אומנם חמק מהתנקשות ונאסף אל אבותיו בכלא – אך זו תוצאה אחרת של המעשה, שלא נעסוק בה כאן. אמנם שלפול קסטלנו היו מתנגדים רבים, כדי לחסל בוס גם אם הוא לא פופולרי, עדיין צריך לקבל אישור של "הוועדה" (The Commission), מעין מועצת מנהלים שנועדה להשליט סדר וליישב סכסוכים בפשע המאורגן באמריקה.

לכן לינו היה פרנואיד, וחרף מעמדו במשפחת גמבינו, ידע כי יכול למצוא עצמו מול קנה אקדח בכל יום, בכל שעה, ומשום מקום, ולא היה עוצר בלי סיבה בשולי הדרך. אבל באותו ערב הוא היה חייב לעצור, כי רכב פורד קראון ויקטוריה שחור הפעיל צ'קלקות מאחוריו. מהקראון ויקטוריה יצאו שני גברים בלבוש אזרחי וניגשו ללינו. אחד מהם, גבר גבוה כחוש ממושקף ומשופם, שלף אקדח והחל לירות בלינו. כמו בסצנה של חיסול מרושל ב"סופרנוס", רגלו של לינו החליקה מדוושת הבלם והמרצדס הידרדרה מהשול.

היורה רץ אחרי המרצדס וירה עוד כמה יריות בלינו כדי לוודא חיסול. הרכב נתקע בגדר של מגרש ספורט של בית ספר תיכון. לינו מת והמחסל ושותפו הסתלקו מן הזירה. שני אלו היו לואי אפוליטו וסטיבן קרקפה, בלשי מחלק רצח ב-NYPD שלימים זכו לכינוי המחמיא "Mafia Cops". הם היו שוטרים מלוכלכים במיוחד שבמקרה הזה קיבלו 65 אלף דולר מסגן הבוס של משפחת לוקזי, אנטוני "Gaspipe" קאסו, תמורת חיסול לינו. שמם נקשר לעוד הרבה חיסולים ופעולות עברייניות אחרות שהזמינה מהם משפחת לוקזי ולפרקים גם משפחת ג'נוביז, עוד שתיים מחמש המשפחות של ניו-יורק.

_{"שוטרי המאפיה"}

אפוליטו וקרקפה היו שוטרים מוערכים ומנוסים עם הרבה שנות שירות מאחוריהם, לכאורה מסווה מעולה לזוג מוציאים לפועל של המאפיה. אבל עם כל הניסיון המצטבר, קרקפה – מי שבמקרה זה חיסל את אדי לינו – פישל. כאשר רץ אחרי המרצדס כדי לוודא הריגה, רצועת שעון הפולסאר שענד נשברה, אולי מהרתע, אולי מהריצה. קרקפה לא שם לב שהשעון נפל – והשאיר ראיה משמעותית בשטח. ואמנם שהיה ברור שהשעון היה שייך לרוצח של לינו, חלפו 16 שנה עד שקושר לקרקפה עצמו.

בשנת 2006 כבר התנהל משפט נגד אפוליטו וקרקפה, ושוטר לשעבר ששירת עם השניים הגיש לבית המשפט קלטת פרטית שהסריט בזמן מסיבה משרדית שנה לפני רצח אדי לינו בשנת 1989, בה נראה קרקפה עונד את השעון שנמצא בזירת הרצח של אדי לינו. אמנם שהשעון לא היה "האקדח המעשן" שהביא להרשעתו, הוא בוודאי לא פגע בקייס נגד קרקפה, שנדון למאסר עולם עם בונוס של 80 שנה בכלא – ומת בו בשנת 2019.

בסרט הפולחן משנת 2000 "אמריקן פסיכו" מגלם כריסטיאן בייל את פטריק בייטמן, בנקאי השקעות צעיר נרקיסיסט שמתגורר במנהטן של שלהי שנות השמונים ויש לו לכאורה את הכול: תואר יוקרתי ממכללת ivy league, עבודה מסודרת ומפרנסת היטב, הוא מאורס לבחירת לבו ויש לו מעגל חברים מזויפים שלא מפסיקים להסניף קוק ושגרת אימון וטיפוח עצמי מטרידה משהו.

אבל יש בעיה אחת גדולה: פטריק בייטמן הוא רוצח סדרתי. הוא מנהל את שגרת חייו הלכאורה רגילה בניו-יורק של שלהי שנות השמונים, אולי עידן שיא ההגזמה הקפיטלסטית שייצג העשור בעבור מי ששפר עליו גורלו בשנות השמונים של ה-trickle down economics של הנשיא רונלד רייגן: העניים נהיים עניים יותר, העשירים נהיים עשירים יותר, ומעמד הביניים? שידאג לעצמו.

בבוקר בייטמן מתבודד במשרדו היוקרתי בבנק שככל הנראה הנפוטיזם סידר לו, מסנן שיחות ומאזין למיטב להיטי האייטיז בווקמן שלו, בלילה הוא רוצח הומלסים, זונות וגם כמה קולגות. הוא גר בדירת פאר במנהטן ונמנה על השמנה והסלתה של אליטת וול סטריט, כסף ישן ונובורישית כאחת, זו שגורדון גקו ייצג בסרט "וול סטריט" כאשר אמר: "Greed is good". הוא לובש חליפות מעצבים יקרות, אוכל במסעדות היוקרתיות ביותר במנהטן עם חבריו היאפים שהוא שונא, ומקפיד על נימוסים מזויפים של WASPS* באמריקה הרייגנית של שנות השמונים – שמרנית למראה אך מתירנית, פרוצה ומסואבת בטירוף בפועל.

בייטמן הוא איסטניס שהנראות חשובה לו יותר מהמשמעות וכל דבר הוא תחרות להראות למי יש את היפה והגדול ביותר.

לכן, טבעי שבייטמן יענוד רולקס, ואיזה רולקס? ברור שדייטג'אסט טו-טון, רפרנס 16013 עם לוח שמפניה וצמיד ג'ובילי. אבל הנה הטוויסט: בסרט בייטמן לא עונד דייטג'אסט. עם התקדמות השנים והוצאתו של הסרט בפורמטים יותר חדים וברורים, חדי העין (כלומר: חולי השעונים האובססיביים) גילו כי השעון שבייטמן עונד שבאוטומט הניחו כי הוא רולקס דייטג'אסט, הוא למעשה שעון סייקו 5 רפרנס SNXJ90. פשוט לפענח זאת: הכתר בשעה ארבע, אין ציקלופ, ויש חלון יום לצד התאריך.

אז מה הסיפור? הסרט מבוסס על רומן מוצלח מאוד משנת 1991 שכתב הסופר ברט איסטון אליס. כמייצג את תרבות הצרכנות וה"עודף" של שנות השמונים, בספר בייטמן גאה מאוד ברולקס שלו, עד כדי כך שהוא כועס על הזונות עימן הוא מרבה לשכב כאשר הן בטעות נוגעות בו בזמן הקויטוס וגוער בהן פעם אחת בזמן האקט: "Don't touch the Rolex!".

אז כמובן שהיה חשוב שבייטמן ההוליוודי יענוד דייטג'אסט המתאים לתקופה וצורח שנות השמונים. אבל רולקס לא רצו שום קשר לסרט. לא התאים להם רוצח סדרתי שהופך אנשים לקציצות עם גרזן בזמן ענידת השעון שלהם לצלילי "Hip to Be Square" של "יואי לואיס והחדשות". אז בהפקה של הסרט אילתרו, ותודות לאלים ההורולוגיים מהמזרח הרחוק בתקופה שלפני שהיו זיליון הומאז'ים – נמצא הסייקו 5 רפרנס SNXJ90. לכן גם בסצנה בה בייטמן מבלה עם הזונות, הוא אומר להן "Don't touch the watch" – שום אזכור לרולקס, אבל מן הסתם שכל מי שאינו חנון של שעונים יחשוב שזה רולקס כי זה מובן מאליו.