שתיים שתיים במדרגות

ביולי 2007 בשלהי שירותי הצבאי הסדיר וקצת לפני שפייסבוק תפס בישראל, התקשרתי ערב אחד לאהבתי הראשונה מכיתה ט'-י'. היא היתה אהבה ראשונה פרופר, לא הידלקות טיפשית אלא חליפת מכתבים אמיתיים בעולם שבו אפשר לפתוח תיבת מייל חינמית בפורטל החדשות המוביל "וואלה!", עם לבבות קטנים שאני מניח שכיום אפשר לראותם כפרוטו-אימוג'י.

היא היתה ירושלמית בלונדינית קסומה וכחולת עיניים שמשפחתה נעה ונדה כל הזמן בתוך העיר עד שלבסוף התבססו במבשרת ציון. התאהבנו קצת אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה והלוגיסטיקה שהיתה כרוכה במרחק 77 ק"מ היתה קצת יותר מדי עבור בת ובן 14. כמו פרח, אהבה נובלת ללא טיפוח, הזמן צעד קדימה והקשר ניתק. אבל חשבתי לעצמי, אם זה היה או לפחות הרגיש כל כך אמיתי, למה שלא נבדוק עכשיו כשאנחנו כבר כמעט מבוגרים צעירים?

לי היה מספר של ביתה בגבעה הצרפתית ולשם התקשרתי. לקח לי זמן להחליט ולממש את ההחלטה הנועזת. בסוף, בחמשוש בקיצו של שבוע עייף בצבא ההגנה, אזרתי אומץ וטילפנתי. תכננתי את כל התרחישים בקפידה, מי יענה, איך אבקש, איך אציג, מה אם יהיה אוקוורד. כל משתנה נשקל ונבחן.

ואז שעת השין הגיעה. לב דופק. כל הגוף הר געש. הזמן עוצר מלכת. מחייג את קומבינציית הספרות הקסומות לקידומת ה-02 הישן ששמרתי במגירה, יש צ'אנס לאהבה – הכניסה השנייה לארץ המובטחת עוד שניה פה! ואין אפילו פעימה אחת: "המספר אליו הגעתם איננו מחובר". חולפות כמה שניות עד שכל הבילד-אפ מתפוגג ומתחלף באכזבה של הפסד בדקה התשעים בגמר. ציפיותיי הגרנדיוזיות התפוגגו כמו כור גרעיני בסוריה. מה אעשה עכשיו? אשלח מייל לחשבון יאהו משנת 2000? אשאיר הודעה באייסיקיו? נאדה. גורנישט. אין אדם.

למזלי, ארבעה גרמנים מסורקים לתפארת מדיסלדורף תמיד היו שם כדי לנחם אותי. "The Telephone Call" היא הרצועה הרביעית באלבום הקרפטוורקי "Electric Cafe" (גם קרוי "Techno Pop") מ-1986, האלבום האחרון אותו הקליטה הלהקה בוורסיה הקלאסית שלה כשחברים בה וולפגנג פלוּר, פלוריאן שניידר-אסלבן, קרל ברטוס וראלף הוּטר. אם יש משהו שמאפיין את קרפטוורק עבורי זוהי שאיפתם לשלמות מוסיקלית; ראלף פעם אמר על פלוריאן ז"ל שהוא "פטישיסט של סאונד". על "אלקטריק קפה" התחילה מכונת האדם מדיסלדורף לעבוד עוד ב-1982 וכאמור הוא יצא רק ב-1986. על כל צליל פה הם עשו דוקטורט ב"קלינג קלאנג שטודיו" שלהם, ואני מכור לצלילי הזאפ הקרפטוורקיים שרק הם יכולים לעשות.

"שיחת הטלפון" היתה עוף מוזר בשמי דיסלדורף, משום שזהו השיר היחיד בו ראלף הוטר לא שר אלא קרל ברטוס במקומו. ברטוס במידה רבה הוא הנשמה בתוך הרובוט הקר שהוא קרפטוורק, ואם לתת אנלוגיה שחובבי דפש מוד יבינו – הוא האלן ויילדר שלהם. הוא שר לנו בקולו העדין:

"You're so close, but far away

I call you up all night and day"

אנחנו אמנם כבר לא בשלהי המאה ה-19 אבל זה עדיין די מדהים שאפשר לשמוע את קולו של מישהו כאילו הוא לידך כשהוא בעצם מעבר לאוקיינוס, ובתום השיחה כל שנותר בידך הוא סמארטפון.

עוד דברים מדהימים פה הם טריו הרצועות "Boing Boom Tschak", "Techno Pop" ו-"Music Non Stop", האחרון הפכה לשיר הסיום הקבוע בהופעות החיות של הלהקה, כשאדון הוטר אומר לקהל "אוף וידרזן, גוטה נאכט" ולפעמים לילה טוב בשפה המקומית, אז מתאיין בצניעותו הסבאית אל מאחורי הקלעים.

"מוסיקה ללא הפסקה". לא סתם MTV השתמשו שנים רבות בקטע מהשיר הזה כזמריר במעברים בין הקליפים. מה הוא עולם נטול אהבה ומוסיקה? וגם כשהתרוממות הנפש שרק אהבה מסוגלת להעניק תמה, הצמרמורות הייחודיות שרק מוסיקה שאתם הכי אוהבים בעולם יכולה לתת תמיד יהיו שם במרחק מחט.

לפעמים יוטיוב הוא סוג של הרפתקה, יש לו נטייה להקפיץ אותך בין עולמות שונים מרגע לרגע כמו מכונת פינבול של תוכן, בין ז'אנרים של מוסיקה, בין עבר לעתיד, בין סקירות על שואבי אבק לסרטוני גיימינג, טראמפ וקמאלה. אבל לפינבול של היום לא התכוננתי. איכשהו התגלגלתי לשיר של הראפר פישי הגדול ("עוד אח אחד" משנת 2000), משם לערוץ שאליו הועלה ששייך לאישה בשם יעל בדרשי, ומשם לסרטון עם הטייטל "טרמפיסטית עם מספר על היד".

ביום חורפי-שמשי בנובמבר 2019, יעל בדרשי נתנה טרמפ לאישה בת 92 שהמתינה למונית ליד קופת חולים בתל אביב, בחזרה לביתה ברמת גן. תיעוד השיחה ביניהן אורך 38 דקות, ונוגע בין השאר במקומות כמו אושוויץ, ברגן בלזן ובוכנוואלד, והשאלה למה ואיך בכל זאת. לא אסכם את הדברים בנקודות כי זה לא סרטון ב-reels או בטיקטוק, זה סרטון שהלוואי וכל ישראלי היה צופה בו.

מה שכן אגיד זה שזה גמר אותי בהתחלה ובסוף. קודם כל כי ראיתי לפרקים את סבתי זהבה ז"ל שם, גם היא עם קעקוע שמתחיל עם A, גם היא שרדה את אותה התופת. אבל גם ראיתי סבתא של מישהו אחר, וסבתא-רבתא של מישהו אחר. יש משהו סוריאליסטי בתמונה הזו של האישה הזו, שושנה קליינר ז"ל, נמצאת שם בנקודה הזו בזמן בסתם עוד יום שגרתי ברכב בגוש דן, מספרת על קורותיה בעברית צחה עם מבטא יידישאי נוסטלגי של פעם. ישראל 2019 נראית כל כך רחוקה מתמונות בשחור לבן מאירופה עם כינורות עצובים ברקע.

ובנקודה כלשהי, בגלל הדמעות של הנהגת, שברגע אחד נמצאת בציר ז'בוטינסקי ורגע מיד לאחר מכן בברגן בלזן, היא לא שמה לב שהרמזור התחלף לירוק, והצפצופים ההיסטריים לא מבוששים לבוא. ושליחי הוולט, הקפיצות של המצלמה בשל הבורות הקטנים בכביש, הווייז שלפעמים מוריד הנחיות ומהסה את השיחה, מתערבלים עם אנשי הבריגדה והעלייה הבלתי לגאלית, הופעות של יפה ירקוני ב-1951 והעיר ראדום שבפולין.

ועוד מעט, כמו שהסטטיסטיקות בעיתונים בימי השואה תמיד מספרות, כל זה ייגמר באמת. לא יתהלכו ביננו עוד הענקים האלה, "הדור הגדול ביותר" כמו שנהוג לכנותם בנכר. ראיתי אינטראקציה נדירה עם אישה מדהימה, אדיבות, טוב לב ואהבה. מרכיבים כל-כך בסיסיים כדי ליצור את אותה "חברת מופת" שאוהבים לדבר עליה, אבל כשמסתכלים בחדשות, ולא משנה באיזה ערוץ, נוכחים לגלות את מה שיודעים כבר – שהדברים האלה הופכים ליותר ויותר נדירים עד כדי שצריך לקרוא עליהם ב"סטטוסים מצייצים".

אני לא חושב שהסיפור אבוד, לא פטליסט לפחות באספקט הזה, וגם בצוק העיתים – ואני מאוד מקווה שלא יבוא – אישאר פה כשטנק האברמס המצרי יתגלגל במורד הרחוב או כשפתאום הכול ייהפך ללבן. כי אנשים כמו שושנה מזכירים לנו למה ואיך בכל זאת.

ארצות הברית של אמריקה היא המדינה השנייה האהובה עליי אחרי מדינת ישראל, והיום היא חוגגת את יום הולדתה ה-248. ב-2008 רשת HBO שידרה מיני-סדרה פנטסטית בשם "John Adams" על אודות האב המייסד האמריקאי שהיה לנשיאה השני של ארה"ב. הסדרה מגוללת את תולדות המהפכה האמריקאית דרך עיניו של ג'ון אדמס המגולם על ידי השחקן המעולה פול ג'יאמטי. סצנה שנחרטה לי במוח, אחת הטובות ביותר שראיתי בסדרת טלוויזיה (בכל זאת HBO), מציגה את המפגש הטעון והסוריאליסטי משהו בין אדמס ומלך אנגליה ג'ורג' השלישי.

תשע שנים לאחר ש-13 המושבות החליטו כי אותו ג'ורג' אינו כשיר להיות מלכן והכריזו על עצמאותן, עצמאות שהיתה כרוכה במלחמת אחים למעשה, אדמס מגיע ללונדון כשגרירה של המדינה הצעירה לבריטניה.

אמנם שבמעמד זה הוא מייצג מדינה סוברנית, אדמס מלא יראת כבוד, ואולי יראה באופן כללי כי הוא עומד מול האדם החזק בעולם, כאשר הוא נכנס לחדרו של המלך בטקסיות אותה לבטח תרגל זמן רב.

המפגש בין מונרך הניצב מול נתינו לשעבר, שעומד מולו תחת כובע של דיפלומט, מעורר רגשות חזקים אצל שני הצדדים הניכרים על פניהם בבירור, חרף הרשמיות של האירוע. ג'ורג' השלישי, אדם מעניין מאוד בפני עצמו, המגולם על ידי השחקן הנהדר טום הולנדר, מקרין הילה אצילית, כמעט אלוהית (בכל זאת מלך בריטניה) אך באותו זמן מתייחס אל אדמס בכבוד וברצינות, ומזכיר לנו שגם מלכים עם פאה מצחיקה יושבים על האסלה, בפרפרזה על דבריו של הפילוסוף מונטן.

אך עם זאת, ישנה בחדר תחושה של החמצה, כאב, כאילו מאהבים שנפרדו נפגשים שוב – כך מספרות לנו עיניהם הנוצצות של השליט והדיפלומט. זהו מפגש דרמטי בעיני, אולי אפילו חסר תקדים, ארבע שנים לפני המהפכה הצרפתית. השורות שנאמרות בסצנה כמעט מדויקות למקור לפי מה שתיעדו אנשי המלך ודיווחו של ג'ון אדמס, ומה שנאמר שם מדהים בפני עצמו.

בכל אופן, מזל טוב אמריקה, ומי ייתן ושיקומו לך שוב מנהיגים כמו ג'ון אדמס.

מתישהו בקיץ 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, הייתי במשימת כיוון תנועה באזור מטולה. זה היה כבר אמצע הלילה, וקול תנועת הטנקים והמשאיות שקט. עמדתי על מדרכה בשולי כביש מואר עמומות מפנסי הרחוב, מאזין לשאון יציאות הארטילריה המתערבב עם דממת השעות הקטנות של הלילה.

לפתע שיירה של אוטובוסים אזרחיים צצה מאחת הדרכים ונעו לעברי. הם נסעו לכיוון הגבול עם לבנון. האוטובוסים היו חשוכים מבפנים, אפשר היה רק לראות את צללית הנהגים. כשהם חלפו על פני אחד אחרי השני, התחלתי להבין. עשרות פרצופים מלאים בהסוואה צבאית הסתכלו עליי מתוכם. היה שם ציוד, קיטבגים ובעיקר עיניים – זה מה שהצלחתי לראות, את העיניים.

עוד אוטובוס ועוד אוטובוס, כולם נראים לי מלאים עד אפס, המשיכו בנסיעתם עד שנעלמו באופק החשוך, כמו אוטובוסי רפאים. הימים היו סביב הקרב בבינת ג'בל.

כיום כשאני רואה את הנאורים והפרוגרסיבים מטעם עצמם בעולם צורחים עד שהם צרודים, משל היו שור שרואה דגל אדום, כשהם רואים את הדגל היפה שלנו, אני שב וחוזר לחשוב על הלוחמים האלה. בזכותם פנטזיה קולקטיבית של מיליונים רבים לא מתממשת – אנחנו לא ניחנק שוב במרחצאות המוות של אירופה. הם יצרחו וישנאו ואנחנו נמשיך להתקיים, לשגשג ולחתור לשלום בטוח.

https://www.youtube.com/watch?v=3C8bvYlqy9A…

בטריינספוטינג צפיתי לראשונה ב-1996, השנה בה יצא, כאשר הגיע לספריות הוידיאו. הייתי בן עשר. איך יצא שצפיתי? בבית של חבר, שההורים שלו לא כל כך השגיחו. בואו נסכים – זה לא בדיוק סרט לילדים בני עשר. אבל אלו היו הניינטיז וככה זה היה. ואהבתי את הסרט, אמנם שהוא צילק אותי – כן, הסצנה הזו, אתם יודעים. ספוילרים למי שלא צפה בסרט מ-1996: כל מה שזכרתי מהסרט זה אדם שוחה בחרא, תינוק מת עם ראש מסתובב ובחור משופם מגניב בשם בגבי שמרביץ לכולם.

עם השנים והצפיות התחלתי להבין את הסרט יותר. בהתחלה חשבתי שהוא על כמה שסמים הם רעים. אבל בעצם זה לא בדיוק רק זה. כן, הוא אנטי סמים, אבל הוא לא אנטי סמים כמו שבבית ספר אומרים לך, הוא אנטי סמים בקטע של – זה לא הדבר הכי גרוע בעולם אבל זה בהחלט יכול לגרום לך לדברים רעים. הסיפור של טומי, הסאחי של החבורה שהופך לבר-מינן הראשון שלהם בגלל ההתמכרות, הוא לא בהכרח מה שיקרה לך – כי יש לנו את מארק רנטון, הכוכב הראשי, שהיה מכור והתנקה וחזר והתמכר והתנקה והנה הוא "בחר בחיים" והכל סבביישן. למען הסר ספק טרם צפיתי בסרט השני.

כל העניין של CHOOSE LIFE הוא כנראה הפואנטה של הסרט, משהו שעכשיו בצפייה בגיל 35 אני מבין. החבר'ה בטריינספוטינג לא מסכנים שלא היתה להם ברירה אלא ליפול לסם. הם חבר'ה צעירים ממשפחות סבבה, מעמד ביניים, בורגנים זעירים מאדינבורו שבוחרים בחירה מודעת להיכנס לסם. כמו שטומי שבור הלב מבקש מרנטון לנסות את המנה הראשונה שלו, והוא אומר "אני אדם בוגר!". רוצה לומר הוא יכול לבחור מעצמו. וכמובן שהכסף שלו משחק תפקיד חשוב, הוא קונה את הסם מרנטון.

טריינספוטינג הוא סרט על בחירה חופשית. הדמויות בחרו להיות איפה שהן בחרו, בגבי בחר להיות בריון ברים, ספאד בחר ללכת לראיון עבודה דפוק ולחרבש אותו. אם התינוקת בחרה בסם ולכן קרה מה שקרה לצערנו, וכמו שהסרט אומר – כנראה שסיק בוי הוא האב, וגם הוא – בחר לעשות דברים אחרים, כמו גם להתכחש כנראה להיותו האב. אבל בסופו של דבר זה הכל מתנקז ומתרכז בבחירה. כשרנטון בחר להתנקות ולהפוך למתווך דירות בלונדון הוא עשה את זה כמעט בלי בעיה (טוב, היו כמה הזיות בדרך אבל עדיין). עובדה שהוא היה מוכשר ומוצלח עד שהבעיות חזרו אליו, אבל הוא בחר להכניס אותן – הוא בחר להכניס את בגבי ואת סיק בוי לביתו ולשוב לדרכיו הרעות.

ובגלל זה טריינספוטינג הוא אחד מהסרטים האולטימטיביים של הניינטיז. במובן מסוים האייטיז נגמרים לחלוטין פה, הרייבים, השמרנות, הוואספיזם, התאצ'ריזם. אנחנו בוחרים בחיים, גם אם זה לעשן קראק ולהזריק הרואין ולהיזרק בתוך שטיח כל היום במקום ללכת ולעשות כסף וקריירה בלונדון.

טריינספוטינג גם סרט על שינוי – השינוי הגדול של הניינטיז, התודעה האייטיזית שמשתנה, משמרנות ל"תבחר חיים" כמו המונולוג הגדול בהתחלה. ספציפית אפשר לשמוע את זה במוסיקה הנהדרת שבחרו לסרט, ואני מתעכב על Born Slippy של Underworld שמתנגן בסצנת הסוף כשרנטון מחליט לדפוק את חבריו ולגנוב את הכסף של עסקת הסמים.

זה שיר נפלא, שבא לך להיאבד בו, שלי אישית מביא ימבה זיכרונות מ-1996, משחקי כדורגל בחצר, אהבות נכזבות, מסיבות שינה. זה לא השיר שהכי מאפיין את שנות התשעים, משהו יותר אקספרימנטלי, טכנו'אי, האוס'י של שנות השמונים המאוחרות, משהו שנעלם מן הסצנה לאט לאט. זה שיר על געגוע, אמנם שבתכלס הליריקה היא על אדם שיכור. אולי רנטון הוא השיכור, מכל השינויים שסביבו?

את המוסיקה שמייצגת את הניינטיז באמת אפשר לשמוע דווקא בסצנה בה רנטון עובר ללונדון – שהוא אולי ה-מייצג של תרבות הצריכה והמיינסטרים של שנות ה-90, היורודאנס שהיה בכל מקום. Ice Mc – Think About The Way משנת 1994.

https://www.youtube.com/watch?v=3C8bvYlqy9A…

אז לסיכום – תבחרו בחיים!